בוגד כפול

הזמן הוא טרום מלחמת העולם הראשונה. אנגליה שקועה בתנומת קונספציה עמוקה ומתוקה. היא מאמינה שגרמניה שוחרת שלום וכל מעייניה נתונים להתפתחות כלכלית וסחר בינלאומי בלבד. התחמשותה והתעצמותה הצבאית של גרמניה ידועות היטב לציבור האנגלי ומנהיגיו, אך הדרגים הבכירים מסבירים זאת כהתעצמות לצרכי הגנה, ונותנים יד לקיצוץ נרחב בצבא ובצי.
דיפלומט בריטי צעיר המוצב בברלין נקלע לתקרית דיפלומטית-רומנטית, שבעקבותיה הוא מוחזר ללונדון ומושעה מהשירות הדיפלומטי. בדרכו חזרה ברכבת הוא נתקל בתעשיין גרמני מצליח, כובש לב ורב קסם, המשווק את מוצריו באנגליה, ולצד זאת מפעיל בה רשת מרגלים נרחבת.
בשובו ללונדון, מנסה הדיפלומט המושעה להביא את המידע לגורמים בכירים, אך נתקל בזלזול ובצחוק. התעשיין הגרמני מזהה את אכזבתו ותסכולו, ומציע לו לבגוד בארצו לטובתה שלה. לדבריו, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאנגליה הוא מלחמה קטנה, כשיקוי מטהר, כדי שתתעורר מתרדמתה ותשוב אל חושיה.

מקט: 001-4330-001

הזמן הוא טרום מלחמת העולם הראשונה. אנגליה שקועה בתנומת קונספציה עמוקה ומתוקה. היא מאמינה שגרמניה שוחרת שלום וכל מעייניה נתונים […]

---

1

 

 

האישה נשענה על השולחן לעבר בן לוויתה.

"ידידי," אמרה, "כשנפגשנו בפעם הראשונה – אני מתביישת לציין לפני כמה מעט זמן זה היה, בהתחשב בעובדה שאני סועדת איתך לבד הערב – דיברת על העברתך מפאריז לכאן ממש כאילו הייתה זו גלות אמיתית. מסעדה זו למשל, הרי שנינו מכירים את פריז, האם חסר לנו כאן דבר כלשהו שאתה מוצא בריץ בפריז?"

הצעיר הביט על סביבותיו בהעריכו המקום. השניים סעדו באחת המסעדות החדשות האופנתיות בברלין. המקום עצמו, אף שהיה חשוך מעט בשל ציפוי עץ האלון לא היה קודר הודות לקלילות והאלגנטיות של הרהיטים, שפע הפרחים והשטיח האפור והרך שהיה כל כך עבה שעמעם כל צליל. צלילים עדינים של מוזיקה הגיעו מתזמורת בלתי נראית שהייתה מוסתרת מאחורי פרגוד כפות תמרים. המלצרים הקרינו את האווירה השירותית הנכונה, שאננה למחצה ומכובדת למחצה. בין הסועדים האחרים היו הרבה נשים יפות במלבושים הדורים, ומגוון מדים שלבשו קצינים בשולחנות שונים העניקו צבע וייחוד לחבורה שאפילו נורגייט לא יכול היה למצוא בה שום פגם.

"גרמניה השתנתה מאוד מאז שהייתי כאן בתור נער," הודה. "שמעתי על העושר ההולך וגדל של ברלין, אבל אני חייב לומר שלא ציפיתי…"

הוא היסס. בת לווייתו צחקה רכות למבוכתו.

"אל תשכח," קטעה אותו, "שאני אוסטרית – עם חלק אנגלי ניכר, יש לומר."

"כמובן," המשיך נורגייט בעודו מתבונן בשמפניה הנמזגת לכוסו, "בני אדם נוטים יותר מדי להגיע מסקנות לגבי אופי של אומה מהטיפוסים שלה שהם פוגש ים באקראי בנסיעות, ואת יודעת מה הגרמנים עשו למונטה קרלו והריביירה – אפילו לפריז ורומא, אם גם במידה פחותה. איפה שהם לא היו בשנים האחרונות נראה שהם הותירו אחריהם עקבות של נובורישים. אלה לא רק הבגדים אלא גם ההתנהגות והנימוסים שלהם שמעליבים."

האישה השעינה לרגע את ראשה על קצות אצבעותיה הדקות והמטופחות להפליא, והביטה במצבט יציב בפניו של בן שיחה.

"עכשיו שאתה כאן," אמרה ברוך, "אתה חייב לשכוח את הדברים האלו. אתה דיפלומט ומוטב לך, לפחות כלפי חוץ, לראות רק את הטוב במדינה שבה אתה עובד."

נורגייט הסמיק קלות. דבריה של בת לוויתו נשמעו כמעט כתוכחה.

"את צודקת," הודה, "אני נמצא כאן כבר חודש, ואת האדם הראשון שדיברתי אליו כך. ואת עצמך," ציין, "עודדת אותי לכך, לא כן, כשהתעקשת על לאומיותך האוסטרו־אנגלית?"

"אל לך לקחת אותי ברצינות רבה מדי," אמרה וחייכה. "דיברתי אולי בטיפשות, אבל רק לטובתך. אתה מבין, פרנסיס נורגייט, אני קצת מתעניינת בך ובקריירה שלך."

"ואני, ברונית יקרה," השיב וחייך לעברה, "מתעניין בך יותר מקצת."

היא פרשה את מניפתה.

"אני מאמינה," נאנחה, "שאתה הולך לפלרטט איתי."

"אם כך, אכנס לתחרות בלתי שווה," טען נורגייט. "שיטותי ייראו מגושמות כי אהיה רציני מדי."

"איני יודעת מה האמת לגבי שיטותיך," הצהירה, "אבל אני מעדיפה אותן, אחרת לא הייתי מסכנת את המוניטין שלי בעיר המתחסדת הזאת, בכך שאני סועדת איתך לבד, ללא בני לוויה. נפגשנו שלוש פעמים, לא כן? פעם אחת בשגרירות, פעם בארמון, ופעם אחת כשביקרת אותי. בן כמה אתה? ספר לי על הוריך באנגליה והיכן עוד שירתת מלבד בפריז?"

"אני בן שלושים," השיב, "התחלתי בבוקרשט. משם עברתי לרומא. אחר כך הייתי נספח שני בסגל הדיפלומטי בפריז, ולבסוף כפי שאת רואה אני כאן."

"והוריך – הם אנגלים כמובן,"

"מטבע הדברים," השיב. "אמי נפטרה כשהייתי צעיר, ואבא שלי כשהייתי באיטון. יש לי אחוזה בהמפשייר שפועלת טוב מאוד בלעדי."

"ובאמת אכפת לך מהמקצוע שלך? יש לך רגש אמיתי לדיפלומטיה?"

"אני חושב שאין דבר דומה לה בעולם," אמר.

"אפשר בהחלט לומר כך," הסכימה בהתלהבות. "אני חושבת שאתה כמעט יכול להוסיף שלא הייתה תקופה בהיסטוריה של אירופה כה הרת אפשרויות, כה מרתקת ללימוד, כמו ההווה."

הוא הביט בה במבט נוקב. היה זה האינסטינקט הראשוני שלו כדיפלומט צעיר להירתע כשאישה צעירה ויפה מודה שהיא מתעניינת במקצועו.

"אז גם את חושבת על הדברים האלה," העיר.

היא משכה בכתפיה.

"אבל מטבע הדברים מה עוד יש לאישה לעשות, מלבד לחשוב? איננו יכולות לפעול, או ליתר דיוק אם אנו פועלות, זה בדרך מאוד חסרת חשיבות. אנו צופות ברוב הדברים בחיים שבאמת ראוי לעשות אותם."

"אחסוך ממך את כל התשובות השנונות," אמר, "אם תגידי לי למה את נועצת מבט בראי ההוא כה ברצינות."

"חשבתי," הודתה, "איזה זוג יפה אנחנו."

הוא עקב אחר כיוון עיניה. הוא עצמו היה בעל מראה בולט למדי. גוון עורו היה בהיר, פניו מגולחים וחזקים כמעט עד נוקשות. פיו היה תקיף, אפו דק וישר, עיניו האפורות היו ממוקמות היטב. קומתו הייתה מעל מטר ושמונים, והוא היה צנום למדי יחסית לגובהו. מראהו, אף שהיה מושך דיו, היה רגיל למדי, אבל שלה היה לגמרי יוצא דופן. אף היא הייתה דקה, אך רחוקה מלהיות גבוהה, גזרתה הייתה זעירה כמעט. שערה החום הכהה היה מסורק בצמות פשוטות ופוני קצר. גוון עורה היה חיוור. תווי פניה דמו לתכשיט בעדינותם ושלמותם, אך כל רמז לקור לב התפוגג למראה פיה רב ההבעה ורכות עיניה הכחולות העמוקות. נורגייט התיק את מבטו מהמראה אל פניה. היה חיוך קל על שפתיו, אך הוא לא אמר דבר.

"יום אחד," אמרה, "לא כאן במסעדה, אבל כשנהיה לבדנו ויהיה לנו זמן, אשמח מאוד לדבר איתך על נושאים חשובים באמת."

"יש עניין רציני אחד," הבטיח, "שאשמח לדון בו איתך עכשיו או בכל זמן."

היא חייכה לעומתו.

"אם כך שיהיה עכשיו," הציעה, נשענת על השולחן. "נשאיר את העניינים הרציניים לזמן אחר. אני די בטוחה שאני יודעת לאיזה כיוון הולך העניין שלך. אתה רוצה לפלרטט איתי."

"אכפת לך?" שאל ברצינות.

היא הפכה רצינית לפתע.

"זה לא מתאים עכשיו," אמרה, "בוא נדבר ונבלה כמה שבועות. אתה מבין, אני לא מכירה אותך הרבה זמן וזאת עיר מסוכנת לפלירטוטים. בחצר המלכותית צריך להיות זהירים ואני נחשבת כאן לבוהמית מדי. אפילו נתנו לי להבין לא מזמן, איזו גברת נכבדה אחת, שמצבי מסוכן במידה מסוימת."

"האם זה… האם זה משנה אם…"

"לא רק על עצמי אני חושבת. לאדם במקצועך הכל חשוב," הזכירה לו.

"אני מאמין שאת מייחסת חשיבות לתפקידי יותר מאשר לי עצמי!" הצהיר.

"בלתי אפשרי," השיבה במהירות. "ובכל זאת אני מעזה לומר שהבנת כבר שלא מדובר רק בדברים שאתה אומר למדינאים שלנו כאן והדיווחים שאתה מכין. מדובר בחיי היומיום שלך בקרב אנשי המקום בו הוצבת, הידידים שאתה עושה לך ביניהם, הכנסת האורחים שאתה מקבל ומציע, יש בהם כל הזמן איזו משמעות דקה. אני אפילו לא בטוחה שאני בת לוויה טובה בשבילך, פרנסיס נורגייט."

"את גרועה מאוד לשקט הנפשי שלי," הבטיח לה.

היא הנידה בראשה. "אתה אומר את הדברים האלה בצורה מאולתרת מדי," הצהירה. "אני בטוחה שהייתה לך תקופת חניכות ארוכה."

"אם הייתה לי," השיב בעודו נשען על השולחן לעברה. "זאת הייתה חניכות בלבד, תקופה שבה האדם מתכונן לקראת הדבר האמיתי."

"אתה חושב שתדע כשתמצא אותו?" מלמלה.

הוא נשם נשימה קלה, קולו רעד כשהשיב לה. "אני יודע עכשיו," אמר ברכות.

ראשם כמעט נגעו זה בזה. לפתע נסוגה. הוא הביט בה בהפתעה כלשהי, מודע לשינוי יוצא דופן בפניה, לקריאה שנחנקה על שפתיה. הוא הפנה את ראשו והביט אחר כיוון עיניה. שלושה צעירים במדי קצינים נכנסו לחדר ועמדו כמחפשים שולחן. חבורת המלצרים כמעט השתטחה לפניהם. המנהל שזומן בחיפזון עוצר נשימה עשה מחוות הוקרה.

"מיהם הצעירים האלה?" חקר נורגייט.

בת לוויתו לא השיבה. גבותיה הדקות קרבו זו לזו קמעה. באותו רגע דומה כי הגבוה מבין שלושתם הכיר אותה. הוא צעד לעבר שולחנם. נורגייט שהתבונן בו בהתקרבו, ראה לפניו צעיר גרמני רגיל שנדמה כי היה במצב רוח רע להפליא.

"אז אני מוצא אותך כאן, אנה!"

הברונית קמה על רגליה כמו באי רצון. היא החוותה מחוות נימוס קמצנית ושבה למקומה.

"ביקורך קצת לא צפוי, לא כן, קארל?" העירה.

"כך נראה!" ענה הצעיר בצחוק לא נעים.

הוא פנה ונעץ מבט בנורגייט שהשיב למבטו באדישות משועשעת וחסרת סבלנות משהו. הברונית נשענה לפנים.

"האם תרשה לי להציג לך את מר פרנסיס נורגייט, קארל?"

נורגייט, שזיהה לפתע את הבא, קם על רגליו, השתחווה והמשיך לעמוד. תגובתו היחידה של הנסיך להצגתו הייתה הזעפת פנים.

"תן לי בבקשה את מושבך," אמר בציווי. "אמשיך לשעשע את הברונית במקומך."

לרגע השתררה שתיקה גמורה. ברקע התקהלו כמה מהמלצרים בכניעות סביבם. מסיבה זו או אחרת הסתכלו כולם בנורגייט כאילו היה פושע.

"האם בקשתך אינה חריגה מעט, נסיך?" אמר ביובש.

צבע פניו של הצעיר הפך כמעט סגול.

"האם שמעת מה שאמרתי, אדוני?" שאל. "אתה יודע מי אני?"

"לגמרי," השיב נורגייט. "נסיך שככל הנראה לא למד כיצד להתנהג במקום ציבורי."

הצעיר עשה צעד קדימה. אגרופיו של נורגייט היו קפוצים ועיניו נוצצות. הברונית פסעה לביניהם.

"מר נורגייט," אמרה, "אנא לווה אותי הביתה."

חבריו של הנסיך תפסו אותו, כל אחד בזרוע אחת. אדם מבוגר שסעד בפינה צדדית ולבש מדים של קצין בעל דרגה גבוהה, ניגש לפתע. הוא פנה אל הנסיך וכולם דיברו בלחישות נרגשות. באצבעות רגועות עזר נורגייט לבת לוויתו ללבוש את מעילה והניח שטר של מאה מארק על הצלחת.

"אחזור עבור העודף בערב אחר," אמר למלצר הנדהם. "האם את מוכנה, ברונית."

הם יצאו מהמסעדה בדממה. נורגייט המתין בזמן שהדלת נפתחה על ידי מלצר באי רצון כלשהו, אך בחוץ זומן רכבה של הברונית מיד. היא הניחה את אצבעותיה על זרועו של נורגייט, והוא חש כי היא רועדת.

"אל תיקח אותי הביתה בבקשה," גמגמה. "אני כל כך מצטערת, מצטערת מאוד."

הוא צחק. "אבל למה?" מחה. "הבחור הצעיר התנהג כמו פגע רע ללא שום התגרות. אני מניח שהוא מתבייש בעצמו עכשיו."

"התקשר אליי," הפצירה כשהושיטה לו את ידה דרך החלון. "אינך מבין. אנא התקשר אלי."

לפתע אחזה בידו בשתי ידיה, ואז נסוגה אל מחוץ לטווח הראייה כשהיא נשענת אל כריות המושב. נורגייט נותר על המדרכה עד שהמכונית נעלמה, אז הביט שוב אל המסעדה וחצה את הרחוב המואר לעבר השגרירות.