החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על זוהר אביב

דבר הסופרת להורי הקוראים: להורים הנכבדים שלום, אני כל כך שמחה שנכנסתם לאתר והגעתם אלי, אני כמהה לגרום לילדכם הנאה, וכן להקנות להם ערכים חשובים. הסדרות שלי- חבורת כוח המוח, יד הפלא, כוח הלב, ומסע מצמרר בטח מוכרות לילדכם. באתר ... עוד >>

בוחן פתע

מאת:
הוצאה: | 2011 | 124 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

ליגל, תיכוניסטית אופטימית, אוהבת את החבר שלה – אלעד, ויודעת שליבו נתון לאחרת. כאב הידיעה מביא אותה לתסבוכת אהבות ופשרות, ממנה היא מבינה שמבחן הפתע האמיתי, הוא לא המבחן בספרות או במתמטיקה, אלא מבחן החיים. הלימודים למבחן הזה, מתקיימים בהפסקות, בין שעור לשיעור. ליגל מתנהלת בצורה קלילה וחסרת אחריות, בחוסר מודעות ומחשבה, קופצת מאהבה לאהבה, כל זאת בדרך להבנה העמוקה, שתבהיר לה מהיכן אמורה להתחיל אהבה אמיתית.

מקט: 1-32-7
ליגל, תיכוניסטית אופטימית, אוהבת את החבר שלה – אלעד, ויודעת שליבו נתון לאחרת. כאב הידיעה מביא אותה לתסבוכת אהבות ופשרות, […]

פרק א – “ערן גולומב, אורלין ברקת, רוני כהן, ליגל שגיב, “הקריאה מדליין, המורה לספרות, את שמות תלמידי כיתה י”ב ומסרה לידיהם את דפי הבחינה בספרות.

“כמה קיבלת?” כמה קיבלת?” נשמעו לחישות מכל עבר. ליגל הציצה בציונה וליבה קיפץ משמחה. היא קיוותה שציונה גבוה משל אורלין היושבת לידה.

“כמה קיבלת?” שאלה ליגל את אורלין בסקרנות.

“מה אכפת לך?” ענתה אורלין בחוצפה האופיינית לה.

ליגל לא נעלבה. היא הספיקה להכיר את אורלין. מהיום הראשון בו נפגשו בתחילת השנה, כבר עמדה על אופיה המיוחד והמקורי. אורלין היתה פשוט הבחורה הכי ישירה שהכירה. היא לא ידעה צביעות מהי. היא תמיד אמרה מה שמתחשק לה. בלי לעשות חשבון לאף אחד, ומבלי לנסות למצוא חן.

ביום הראשון ללימודים השאילה אורלין מליגל את עטה, כתבה משהו ולפתע נשמטה העט מידה והתגלגלה לריצפה. ליגל ביקשה מאורלין שתרים את העט אך אורלין פלטה- “לא רוצה” מרגיז.

תשובתה של אורלין הרתיחה את ליגל. איך היא מעזה להיות כל כך לא נחמדה כבר ביום הראשון ללימודים? למה היא חושבת את עצמה? ליגל המתינה מעט, המורה כבר התחילה להכתיב טקסט מסויים, אולם אורלין לא הראתה סימנים שהיא מתכוונת להרים את העט. ליגל נכנעה, היא סיננה בין שיניה את המילים – “רעה שכמותך!” והתכופפה להרימו. האירוע היווה מעין מלחמת כוחות ראשונית. ליגל הבינה שהבחורה היושבת לצידה חזקה ממנה, ולא כדאי להילחם בה, עדיף לנסות להתקרב אליה. לאט לאט למדה ליגל להעריך את אופיה המיוחד של אורלין, ואת מקוריותה. היא גילתה שמתחת למעטה הנוקשה שהפגינה אורלין כלפי חוץ, נמצאת בעצם ילדה נפדחת הזקוקה לאהבת הסובבים אותה בדיוק כמו כל אחד אחר, לכן התייחסה אליה בסלחנות אמהית, והתייחסות זאת אכן גרמה לאורלין להיפתח.

“אויש, אל תהיי כזו רעה” התחנחנה ליגל, “תגלי לי, נו… כמה קיבלת?”

“תשעים,” ענתה אורלין בקיצור ולעניין.

“סבבה”, קראה ליגה בקול מאוכזב, “רוצה לדעת כמה אני קיבלתי?”

“לא” ענתה אורלין, כרגיל תשובה בלתי צפויה.

“מכשפה”, צחקה ליגה ואמרה בכל זאת, “גם אני קיבלתי תשעים.”

“וואו”, פלטה אורלין בציניות.

ליגל התרגזה: “די נו, אורלין, תפסיקי עם הציוניות הזו, תנסי להיות קצת יותר נחמדה.”

אורלין חייכה, היא חיבבה את הילדה הזו שישבה לידה, היא אהבה את הפתיחות והתמימות שלה ואת עובדת היותה תמיד עליזה וחייכנית, כאילו מעולם לא ידעה סבל.

“אני רוצה להראות לך משהו,” אמרה לפתע אורלין. סקרנותה של ליגל התעוררה שוב. היא ציפתה בקוצר רוח שאורלין תוציא מתיקה את מה שרצתה להראות לה, כשלפתע נשמעה קריאתה של מדליין המורה: “ליגל שגיב, גשי אלי בבקשה.”

אוף. דווקא עכשיו, כשאורלין מראה סוף-סוף סימנים של התקרבות, המורה נזכרת לקרוא לה. מה היא רוצה? רק שלא תאמר שטעתה בציון. ליגל ניגשה בחוסר ברירה אל המורה שטופפה בכף רגלה.

“ליגל, אמרי לי בבקשה, האם יצא לך לקרוא פעם באיזשהו ספר את הניתוח של השיר שניתחת בבחינה? האם הכרת את השיר מלפני כן?”

שאלתה של המורה הציקה לליגל ועוררה בה חמת זעם. מדוע המורה מקבלת את הציון הגבוה של אורלין כמובן מאליו, ואילו אותה היא שואלת שאלה שמצביעה בבירור על כך, שהיא איננה מאמינה שליגל הצליחה להגיע לניתוח כה יפה של השיר ללא עזרה. “אה, כן, אני מכירה את השיר” לא הצליחה ליגל להסתיר את האמת. “קראתי אותו ביום הזכרון האחרון מול קהל במושב שלי.”

“אהה”, הימהמה מדליין, כאילו עכשיו הבינה כיצד ליגל הצליחה כל כך. ליגל הודתה בליבה, כי העובדה שקראה את השיר עשרות פעמים מול המראה בביתה, גרמה למילים לחדור לליבה, ולכן היטיבה לפרשן בבחינה. אולם היא היתה בטוחה שגם לולא הכירה את השיר מלפני כן, היתה מיטיבה לנתחו. היא שבה למקומה מאוכזבת מיחסה הספקני של המורה אליה.

אורלין הנחה לפניה דף עליו היה כתוב שיר בכתב ידה המיוחד. ליגל, שכחה מהמורה ושקעה בקריאה-

“טוב שאינך כאן, קשה לי בלעדיך, ועוד יותר איתך! טוב שאינך כאן, אני נסחפת אליך, כמו מהלכת על חוט דק של מחשבה, כשתופיע, אפול! לא לזרועותיך, אל התהום שכרית לי. כרית! בכאב שלך, בפחד שלך, בשנאה שלך, בשנאה שבאהבתך אותי.” ליגל לא הצליחה להסתיר את ההפתעה. “את כתבת?”

“אההה”, ענתה אורלין , ובחיוך מסתורי נטלה את הדף ויצאה מהכתה.

“מדהים”, אמרה ליגל מבלי להסתיר התפעלותה. היא תהתה מאין נובעת כמות הסבל הרבה המצויה בשיר. האם ייתכן שאורלין לא מצליחה להשיג מישהו שהיא רוצה בו? ליגל שמרה את השאלות לעצמה. הרגשת פחד החלה לחלחל בה, פחד שמא אורלין, התלמידה היחידה בבית הספר שהיא מעריצה כל כך, תגנוב לה את אלעד שלה. היא לא יכלה להימנע מהמחשבה שאורלין פשוט מתאימה בדיוק לאישיותו של אלעד. אלעד, ידיד מילדות, הבהיר לה תמיד שהוא מחפש בחורה חכמה, מיוחדת, חזקה ובלתי צפויה. ליגל הביטה החוצה דרך החלון, ו.. לא יאומן… פחדיה התאמתו בבת אחת. היא הבחינה באלעד ואורלין יושבים יחד על הדשא ומשוחחים. המחשבות גרמו לה שלא לשמוע את צלצול הפעמון הקורא להפסקה. מבלי לשים לב היא נשארה לבד בכיתה, נותנת דרור להתרחשויות הדרמטיות בחוץ. באחת החליטה לצאת להצטרף אל שני האנשים שהכי העריכה בבית הספר, אף על פי שלא הזמינו אותה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בוחן פתע”