החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נערים כמוך

מאת:
מאנגלית: מירב זקס-פורטל | הוצאה: | 2017-02 | 270 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער, במבצע

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

נער ונערה שבורי-לב… קיץ לוהט אחד

 

חייו של נייט  אוורטס סבבו סביב גיטרה אקוסטית, נערות בנות-עשרה ולילות קיץ לוהטים.

 

עד התאונה.

 

חייה של מונרו בלקוול סבבו סביב כדורגל, בגדים זוהרים ואורות העיר הגדולה.

 

עד התאונה.

 

 

עכשיו ייתכן שחברו הטוב של נייט לא יתעורר לעולם. נייט עצמו מחויב לעבודות שירות לאורך כל הקיץ וייסורי המצפון ממלאים אותו ברגשי אשמה. משפחתה של מונרו מתפרקת. היא נשלחת לסבתא שלה למשך הקיץ והצער שלה חונק אותה עד שקשה לה לנשום.

 

נייט ומונרו הם נער ונערה שכורעים תחת נטל הצער והאשמה. אבל אולי יחד הם יצליחו ללמוד לסלוח לעצמם.

 

 

 

"חוסר התקשורת הקלאסי, הבלבול הרגשי התמידי, "אולי היא תסכים?" "אולי הוא לא?" של הנאהבים לעתיד, זהו החומר ממנו עשויות האהבות הגדולות באמת." וויה

 

"אין דבר שאני אוהבת יותר מסיפור אהבה שגורם לי לבכות."  קלי ברסון (מחברת הספר 40 Pounds more or less).

 

"ספר שהוא ממתק מרגש." מוניקה מרפי (מחברת עטורת פרסים של רב המכר  Second Chance Boyfriend).

מקט: 4-682-231
מסת"ב: 978-965-7683-13-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1 – מונרו

 

כשהייתי בת אחת-עשרה, סבתא שלי אמרה לי שאני מסוגלת לעשות הכול. היא אמרה כך בזמן שמזגה תה קר באחר צהריים דביק וחם אחד.

אחר צהריים כזה שבו האוויר לוהט ממש והבגדים נצמדים לגוף. אחר צהריים שבו כל הגוף דביק, מזיע ותשוש. אני זוכרת שהציפורים היו שקטות אז אבל החגבים צרצרו בלי הפסקה כמו מסורים קטנים.

זה מאוד מוזר, מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו לא מצליחים לשכוח, לא משנה כמה ננסה.

ישבנו אז במרפסת הקדמית של הבית שלה כשהגשם ירד. פרחי היקינתון של סבתא כרעו מכובד טיפות המים, והחתולים שלה, מימי ורוג'ר, הצטנפו ליד כפות הרגליים שלנו. אני בטח לבשתי איזה בגד אופנתי מניו יורק שלא התאים בכלל ללואיזיאנה באוגוסט, וסבתא בְּלֵקוול הייתה לבושה כרגיל בסגנון שהיא כינתה "דרומי אלגנטי", ופירושו, בגדים שעשויים כותנה ולא פשתן או משי.

ישבנו בנחת ופטפטנו על קבוצת הכדורגל. סיפרתי לה כמה אני רוצה להיכנס להרכב, והיא אמרה לי שאם אתאמץ מספיק, אצליח. אני, כמובן, האמנתי לה בהתלהבות של בת אחת-עשרה שמעולם לא נפגעה או התאכזבה.

ובצדק האמנתי. סבתא שלי אף פעם לא טעתה.

ובאמת התאמצתי והצלחתי להיכנס להרכב הפותח.

אבל זה היה לפני מלקולם. לפני השנה האיומה שבדיוק נגמרה עכשיו. לפני שגיליתי שגם החיים הנהדרים שלי יכולים לדמם. שהכאב יכול להפוך לעניין יומיומי, ושהאושר הוא סתם מילה שאין לה משמעות בכלל.

ועכשיו, כשאני זקנה בת שש-עשרה וחצי כבר, אין לי מושג במה אני מאמינה ואם אצליח אי-פעם להתאושש.

וזה לא שלא ניסיתי.

הלכתי לטיפול פרטי. הלכתי לטיפול קבוצתי. קראתי את הספרים שאמרו לי לקרוא. ביצעתי את תרגילי ההרפיה שנראו לי מטופשים ולקחתי את התרופות שרשמו לי.

האמת היא שמאוד אהבתי את הכדורים הקטנים הכחולים האלה, שבזכותם הצלחתי לא להרגיש כלום – מה שלא היה שונה בהרבה מאיך שהרגשתי רוב הזמן – אבל כלום רפואי הוא הרבה יותר טוב מהכלום האמיתי והקשה שמלווה אותי מאז.

נראה שזאת הסיבה שהם רצו שאגמל מהם. אמא שלי ממש פחדה שלרשימת כל הבעיות שלי תתווסף גם התווית "מכורה".
מה שאני רוצה להגיד זה… שבאמת ניסיתי הכול. באמת.

העניין הוא שקשה להצליח במשהו כשלא אכפת לך בכלל, ולמרות שבאמת הייתי רוצה שמצבי ישתפר למען ההורים שלי, אני לא יכולה להכריח את עצמי להרגיש שאכפת לי. אפילו לא למענם. הפסיכולוגית שלי אומרת שלפני הכול צריך שיהיה אכפת לי מעצמי.

וזאת בדיוק הבעיה. מלכוד 22. פשוט כבר לא אכפת לי. לא באמת.

אבל יש רגעים שבהם, אם אני ממש משתדלת, אני יכולה לעצום עיניים ולהריח את הגשם. ולא סתם גשם אלא את הגשם ההוא. מאותו אחר צהריים לפני המון זמן.

הגשם של סבתא.

"מונרו, אני יוצאת העירה בעוד כמה דקות. רוצה להצטרף אליי?"

כשסבתא נכנסה למטבח הסתובבתי אליה. כבר היה כמעט צהריים, ואני עוד ישבתי ליד השולחן וניסיתי להחליט אם לאכול את האגסים שבקערה שהיא הניחה מולי לפני שעה או להחזיר אותם למקרר.

אהבתי אגסים, ממש אהבתי. פשוט לא הייתי כל-כך רעבה.

"אֶה, נראה לי שאני נשארת כאן, בסדר?"

סבתא הניחה את התיק שלה על השולחן, ואני העמדתי פנים שלא הבחנתי במבטה שנח לרגע על השיער שלי. אתמול אספתי אותו לקוקו – או שזה היה שלשום בכלל – כי לא היה לי כוח להסתרק. אני די בטוחה שלא הסתרקתי מאז.

היא הצביעה על הקערה שעמדה לפניי, זקרה את הגבות בשאלה ואחרי שחיכתה חצי שנייה הרימה אותה בזריזות, הניחה על הדלפק, הוציאה עטיפת ניילון מהמגירה, כיסתה את הקערה והחזירה אותה למקרר.

סבתא הסתובבה ונשענה על הדלפק, ולרגע הבטנו זו בזו בדממה.

הגעתי לכאן שבוע קודם לכן ועוד לא ניהלנו שיחה של ממש, אבל הרגשתי שהעניין מתקרב והבטן שלי התהפכה כשחשבתי על כך.

שערה הארוך של סבתא היה אסוף בסיכה מאחורי הראש ונצנץ באור קרני השמש שהסתננו לחדר דרך החלון שמעל לכיור. היא צבעה את השפתיים בשפתון ורוד ולבשה חצאית נוחה בצבע קרם שנגמרה קצת מעל לברך וחולצה בצבע ירוק זית. את ההופעה שלה השלימו סנדלים בעלי עקב נמוך, עגילי פנינה ושרשרת עם תליון תואם. הופעה קלאסית שהייתה מאוד אופיינית לה.

היא הייתה יפהפייה.

לסבתא שלי מלאו שישים בשנה שעברה, והיא, בניגוד לנשים רבות אחרות, נראתה אלגנטית באופן נינוח. בצעירותה היא הייתה ממש חתיכה, ולמרות שאמא שלי אמרה שאני דומה לה בדיוק, אני לא ראיתי שום דמיון. כנראה יופי הוא יותר עניין של מצב-רוח, ומאחר ששלי היה לגמרי קודר ועגמומי, זה היה כל מה שראיתי כשהבטתי במראה.

"בסדר," אמרה אחרי זמן-מה והציצה בשעון שמעל לתנור. "בעצם, צריך להגיע לכאן מישהו, ואני רוצה שתראי לו איפה הוא צריך לעבוד."

יופי, באמת. אני חשבתי על המיטה שלי ועל השינה שתכננתי.

"מי זה?"

לא שהיה אכפת לי, אבל חשבתי שמן הנימוס לשאול.

"שכרתי קבלן מקומי לבצע תיקונים ועבודות תחזוקה בשטח. היום הוא צריך לצבוע את הגדר שמסביב לקְרִיפְּטָה ולחלקת הקבורה המשפחתית."

המשפחה של סבתא התגוררה בלואיזיאנה במשך דורות, ואחוזת המטעים אוק ראן הייתה שייכת למשפחה מאז ומעולם. לפני שנים הפך אבא של סבתא את בית המשפחה למוזיאון ולאכסניה קטנה, שאותם ירשה סבתא בגלל שדוד ג'ק, אחיה, היה לדברי אבא שלי שתיין לא-יוצלח שלא היה מסוגל למצוא את התחת שלו גם אם היה הולך לו לאיבוד.

סבתא שלי נשארה שם גם אחרי שסבא מת, אבל היא עברה מהבית הגדול למה שהיה פעם בית הכרכרות. וכאן אני מתארחת בקיץ הזה.

כולם – כלומר ההורים שלי והחברה הכי טובה שלי קייט – קיוו שהקיץ החם בלואיזיאנה והאווירה הנינוחה כאן יצליחו איכשהו לרפא אותי. הם חושבים שהעיר והזיכרונות הם עול כבד מדי עבורי, ואני לא מסוגלת להגיד להם שהזיכרונות לא ייעלמו לעולם. אני כבר יודעת בוודאות.

לכן המקום לא משנה. מה שכן, שמחתי להתרחק קצת מאמא שלי, שמביטה בי כל הזמן בעיניים העצובות והגדולות שלה כשנדמה לה שאני לא שמה לב, ואז אני מרגישה כמו הכישלון הכי גדול בעולם.

אני כבר באמת לא יודעת איך להגיב – להעמיד פנים שמצבי השתפר כדי שהיא תרגיש טוב יותר? להתעלם ממנה? להגיד לה שתעוף לי מהעיניים?

אבא שלי, לעומתה, מתנהג לגמרי הפוך. הוא מתנהג כאילו הכול רגיל. כאילו השנה וחצי האחרונות לא היו בכלל, כאילו כולנו בסדר גמור, וזה מכעיס אותי. וגם קצת מעציב.

סבתא לקחה את התיק שלה, רכנה וחיבקה אותי. "אני אוהבת אותך, מונרו."

"אני יודעת," לחשתי.

היא לקחה את המפתחות ונעצרה פתאום. "מתחשק לך ברביקיו לארוחת ערב?"

"בטח," משכתי בכתפיי.

"בסדר." היא התקדמה לעבר הדלת, אבל שוב עצרה כשידה כבר מונחת על ידית השנהב. "הוא אמור להגיע בשעה הקרובה. אולי תסתרקי קצת בינתיים?"

"בסדר," עניתי לה, למרות שהייתי בטוחה למדי ששתינו יודעות שזה לא יקרה.

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נערים כמוך”