בריאות מותאמת אישית היא הבריאות שלכם. הגוף של כל אחד מכם יחיד ומיוחד במינו, וכך גם המטען הגנטי שאתם נושאים, […]
הקדמה
יום אחד באוגוסט 2012 התקשרה אליי גיסתי וסיפרה לי שגילו בשדה גידול בקוטר שמונה סנטימטרים. קולה רעד, ליבי החסיר פעימה. גיסתי היקרה שכלה את בעלה הראשון לאחר שחלה במחלת הסרטן. היא נפרדה ממנו כשהיא חובקת תינוקת שאך זה נולדה ולא תזכה להכיר את אביה. הפחד הגדול שליווה אותה התעצם בכל בדיקה ובדיקה. חוויות העבר התערבבו עם העתיד לבוא. הרגשתי את הפחד ורציתי להיות איתה אבל לא ידעתי איך.
“תעזרי לי״, היא ביקשה, “הרי רשמת פטנט לטיפול בסרטן השד, יש לך את כל הידע״.
“מצטערת״, עניתי לה בכאב. “אני יודעת הכול על התפתחות המחלה ואני מכירה כל מולקולה ומולקולה באופן אישי ואפילו יודעת לצמצם גידולים – אבל בעכברי מעבדה, לא בבני אדם״. רוב המחקרים שלי עוסקים במנגנונים הקשורים למחלת הסרטן. הייתי שותפה בכתיבת עשרות מאמרים מדעיים (רשימת הפרסומים שלי מופיעה בביבליוגרפיה) ועבודתי נזכרה וצוטטה על ידי מאות מדענים אחרים. אפילו יש שני פטנטים לטיפול בסרטן השד ובסרטן העור שרשומים בין היתר על שמי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שם למדתי לתואר שלישי במדעי החיים והמוח. הפטנטים נרשמו במהלך הפוסט–דוקטורט הראשון שלי (בעזרת מנגנון חדש של בקרת ביטוי הגנים הסרטניים מצאתי אפשרות להפחית את פעילותם האגרסיבית). בבית חולים איכילוב רצו שאחקה את הפטנט (שרשמנו בפקולטה לרפואה) בהבנת המנגנון המולקולרי שגורם למחלות דלקתיות במערכת העיכול, מחלות כגון קרוהן או קוליטיס, להתפתח למחלת הסרטן, אולם מחקר בבית חולים שונה לחלוטין ממחקר באקדמיה. עד מהרה חזרתי למכון ויצמן כדי לעשות שם פוסט–דוקטורט נוסף ולערוך מחקרים מעניינים בתחומים המוח, המגדר וההתנהגות ותכננתי להישאר שם כעמיתת מחקר, עד ליום שבו פנתה אליי גיסתי. באותו היום החלטתי שאני מלווה אותה לטיפול שעברה בסרטן השד. לא ידעתי שאני יוצאת למסע ארוך, מטלטל ומופלא.
כשהייתי ילדה קטנה, היה לי חלום להציל את העולם, למצוא תרופה למחלה כלשהי, כל מחלה, העיקר שתהיה קשה: סרטן, איידס, צהבת – לא הייתי בררנית. הייתי בטוחה שאם אצליח להקל את סבלם של אחרים, אהיה מאושרת. גדלתי במשפחה בסיכון. כשסבלתי הייתי עוצמת את עיניי ויודעת שיום אחד אגדל ואשאיר חותם על העולם – חתיכת חלום לילדה עם נקודת פתיחה כמו שלי. אבל סקרנותי לא ידעה שובע והייתי מבלה את ימיי בספרייה. בדיעבד אני חושבת שהתשוקה לדעת היא הכוח המניע אותי. את זה לא הצליחו להרוס כל הקשיים שבדרך. שיעורי הטבע פתחו בפניי עולם שממש הקסים אותי, במיוחד גוף האדם. התשוקה להבין את פעולתו לא נרגעה עד היום. ברור לי שאת פלא הבריאה, הנשגב מכל בינה ודעת, אמשיך לחקור ולנסות להבין עד יום מותי. בנחישות גדולה מאוד להגשים את החלום שלי למדתי את שני התארים הראשונים באוניברסיטת בר אילן במדעי החיים והתמקדתי במנגנונים מולקולריים בגוף האדם. אחר כך עשיתי תואר שלישי במדעי החיים והמוח, פוסט–דוקטורט אחד בביולוגיה תאית והתפתחותית בבית ספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ופוסט–דוקטורט שני במדעי המוח במכון ויצמן. צברתי המון ידע ונהניתי לחקור, לצלול לעולם של בעיה מדעית שיש צורך לפתור או להבין, ללמד ולהוביל סטודנטים למחקר – הכול עד למפגש האמיתי עם העולם שמחוץ לבועת האקדמיה שהייתי שרויה בה.
“מה יועיל לי הידע שלך, אם הוא לא יכול לעזור לי?״ שאלה אותי גיסתי, והשאלה ניפצה את הבועה שחייתי בה.
באותו הזמן הייתי במהלך עבודת פוסט–דוקטורט נוסף במדעי המוח במכון ויצמן, אבל שאלתה של גיסתי לא הרפתה ממני. ימים ולילות ארוכים היא הטרידה את מנוחתי. הרגשתי כאילו הידע שלי משול לכסף שיש אין–סוף ממנו בבנק, אבל אין לי אפשרות להשתמש בו ואני רעבה ללחם.
התחלתי ללוות את גיסתי לטיפולי הכימותרפיה, הצטרפתי אליה למסע, ורוב הזמן התבוננתי בשקט. ראיתי את סיפורי המקרה מהמאמרים קורמים עור וגידים והם אנשים בעלי נשמה, בשר ודם. לסיפורי המקרה האלו יש שם ופנים. יש להם אנשים שאוהבים אותם ואולי תלויים בהם – הורים, ילדים, אחים. סיפורי המקרה האלו הם לא רק תאים הגדלים במעבדה ומגיבים לחומרים כימיים. כך בכל ביקור במחלקה האונקולוגית התרחבה ראייתי ובכל ביקור למדתי עוד ועוד, ואכזבתי הלכה וגברה.
אחת ההבנות שלי הייתה שבעולם המודרני המרחק בין המדע לבין הטיפול האישי בחולה הלך וגדל. בתחילת דרכי האקדמית הייתי משוכנעת, כמו כולם, שהסטטיסטיקה קובעת. כמדענית גם אני חקרתי קבוצות גדולות של נתונים והתייחסתי לתוצאות כאל ממוצע. גישה זו הייתה בסדר כל עוד מושאי המחקר היו תאים ועכברים. ככל שהידע המדעי התקדם הבנו שצריך להתייחס דווקא להבדלים בין אנשים ולא למשותף להם כדי להבין אם התרופה תשפיע עליהם. לא עוד תרופה אחת לכל החולים במחלה מסוימת.
לרעיון החדש שקרם עור וגידים במוחי קראתי "בריאות מותאמת אישית" או בקיצור במ"א – טיפול שנתפר לפי הבנת אלמנטים ספציפיים בגופו של המטופל.
עבר עוד זמן רב עד שהבנתי שאני יכולה לקצר את המרחק בין המדע המתקדם לבין הטיפול הרפואי הספציפי שהמטופל זוכה לקבל. הבנתי שעליי להמציא את עצמי מחדש, לגשר בין עולמות שונים בתכלית השוני, ללמוד לדבר את השפות השונות כדי שאוכל לשלב ביניהן.
אבל לעזוב את החממה שחייתי בה? את האקדמיה שאני אוהבת כל כך לחסות בצילה? ועבור מה? דרך לא ברורה? כביש לא סלול? ההתלבטות הייתה קשה.
באחד מטיפולי הכימותרפיה שליוויתי אליהם את גיסתי עבר לידינו בחור שעשה דיקור למטופלים. הוא שאל כל מטופל כמה שאלות ולכל מטופל הכניס מחטים במקום אחר. פתאום הבנתי שגם הדיקור הוא סוג של רפואה מותאמת אישית. זו אחת מהסיבות לכך שלמדתי רפואה סינית; עצם היותה רפואה הרואה את האדם בסנכרון עם כל מערכות גופו ונפשו.
היום אני מנהלת מחקרים קליניים מעולמות הרפואה המשלימה בבתי חולים קונבנציונליים, מרצה לרופאים, מעניקה ייעוץ בהקשר של בריאות מותאמת אישית לחולים במחלות כרוניות. אני מרגישה שהפכתי מעכבר מעבדה לחיית במה.
שמתי לב שיש חוט המקשר בין רוב המטופלים שלי. הם לא דואגים לעצמם. הם עסוקים תמיד בדאגה למשהו אחר. אצל אחד זו העבודה, ואצל אחר הילדים בעדיפות עליונה. אני סבורה שהדאגה לבריאות שלנו צריכה להיות במקום הראשון. כמו שבמקרי חירום בטיסה הדרישה מההורים היא לעטות את מסיכת החמצן על עצמם תחילה, ורק אחר כך על הילדים. אם קורה משהו להורה, הוא לא יכול לדאוג לילדיו.
החלום שלי להציל את העולם לא נעלם ולא נדחק לפינה. אני מגשימה אותו יום–יום. מחיפוש אחר תרופת מדף למחלת הסרטן עברתי לטיפול אישי בראייה הוליסטית המשלבת מדע, גוף ונפש; וכמו שנאמר “המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו״. במקום להשתמש בידע שלי לפיתוח תרופות, היום אני חוקרת מחלות של אנשים באופן אישי, ומוסרת את הידע שלי באהבה בהרצאות לקהל הרחב. אני מאמינה שהידע הזה יכול להוביל להחלמה ולריפוי מחלות בעזרת תרופות ולעיתים בלעדיהן. המסע שהחל לפני שלוש שנים, ביום שבו גיסתי התקשרה אליי, שינה אותי. הוא השלים אצלי את הפער בין ידע תיאורטי לבין טיפול מעשי, וזה בדיוק מה שהיה חסר לי כדי להגשים את חלומי.
וגיסתי? היא התמודדה בגבורה עם סרטן השד והחלימה.
אין עדיין תגובות