החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מ.ש. אלבוים

מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר צעיר שלמד פסיכולוגיה, מוזיקה, אימון אישי ותחומי עידן-חדש רבים. מיכאל הקים את האתר halom.co.il, דרכו הוא מלמד אחרים על החלומות הצלולים ומעביר קורסים וסדנאות בנושא. מיכאל בן 30 וגר ביישוב אלקנה. ... עוד >>

בתולת החלומות – 'מדריך סיפורי לחלום צלול'

מאת:
הוצאה: | 2017 | 100 עמ'
קטגוריות: עידן חדש
זמינות:

16.00

רכשו ספר זה:

הרמוני היא בחורה צעירה שמחפשת דירה בעיר, אבל אליס, השותפה שמצאה, שילשה את המחיר שנקבע בטלפון. ואז הגיעה הצעה משונה: בכל בוקר שבו תרשום הרמוני חלום – היא תקבל הנחה של מאתיים שקלים משכר הדירה בסוף החודש. להרמוני זו נראית כמו הזדמנות שאי אפשר לפספס, אבל לאליס יש את התכניות שלה.

בתולת החלומות הוא פרויקט מיוחד של האתר halom.co.il, שמטרתו, בין היתר, ללמד את הקוראים להיכנס לחלום צלול באמצעות סיפור.

מקט: 978-965-572-163-8
מסת"ב: 978-965-572-163-8
לאתר הספר הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1: אחד בנובמבר

התבוננתי בדירה הרעועה שלפני; הגג החום עמד לקרוס פנימה, הקירות המתקלפים עמדו לקרוס החוצה ומצב הרוח שלי עמד לקרוס באלכסון. מרכז העיר, זול, שקט וקצת מוזר. בדיוק מה שחיפשתי. יש ספסל ברחוב, אין בניינים מסביב. זה חריג שהעירייה עדיין לא פירקה את המקום. זה כמו שמורת טבע.

"מישהו בבית?" צעקתי, נוקשת בפעם השביעית. "דיברתי איתך בטלפון!"

תהיתי אם זה היה שווה את המאמץ. זה לא שאני נגד שותפה לדירה, פשוט שהפסיכולוגית שלי מאמינה שהגיע הזמן שאני אלמד לסמוך על אנשים.

הדלת נפתחה רגע לפני הנקישה השמינית. שתי עיניים ירוקות וחודרניות מלוות בפה אדיש ובשיער בלונדיני פרוע הופיעו לפני. היא נראתה בגילי, בשנות העשרים לחייה, אולי שלושים, ולבשה פיג'מה כחולה מוכתמת בעננים לבנים רקומים. פיג'מה. באמצע היום.

היא בחנה אותי כמו חתול מסוקרן מכף רגל ועד ראש… ואני זאת שלבושה כמו שצריך!

"התקשרתי אתמול, קבענו להיפגש בנוגע לדירה," אמרתי בחצי חיוך. זה היה שקר, היו מאחורי שתי מזוודות גדושות שהציעו שכבר החלטתי לעבור, אף שהריח שיצא מבעד לדלת מאוד התאמץ לשנות את דעתי.

"את הרמוני!" צעקה לפתע בעלת הדירה. היא חייכה, תפסה את הידיים שלי ומשכה אותי פנימה.

"כן, אני—"

"אני לא מאמינה, זאת את!"

היא בהתה בי רגע ארוך. "כן, זאת אני. אנחנו מכירות?"

"עדיין לא. אני אָלִיס, את תמותי על המקום הזה! יש לנו סלון ומטבח ושני חדרי שינה ומזגן שיודע רק לקרר, אבל זה בסדר כי יש מלא שמיכות צמר לחורף, ויש מטבחון חדש וגינה קטנה והשכנים מתים…"

חריג. נראה שהמוח שלי נכנס לסינון אוטומטי, כי במקום להקשיב שמעתי צפצוף ארוך ובחנתי את המקום בעצמי. הסלון החום היה מבולגן; שתי ספות (אחת מהן בעלת רגל אחת) ומלא שמיכות וכריות מפוזרות על הרצפה. לפחות זה נראה חמים. שולחן קטן שעליו פוזרו עיתונים עם כתבות על איזו מפרשת חלומות. אליס נראתה כמו המוזרים האלה שמאמינים להורוסקופים. המטבחון הקטן נראה כמו מלחמת העולם השמינית, והשירותים, שמשום מה אליס העדיפה שלא להציג אותם בפני כרגע, בטח נראו כמו… משהו ממש-ממש מבולגן.

"השירותים זו הבעיה היחידה בדירה, הם ממש-ממש מבולגנים," אמרה אליס כדרך אגב.

לא הגבתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר משהו שבדיוק חשבתי עליו. הפסיכולוגית שלי טוענת שזה המוח שלי, שמגיב לאט למשפטים מסוימים וחושב שהוא חשב עליהם קודם.

"לא מעניין אותך מי חשבה על זה קודם?" שאלה אליס, חוזרת למצבה האדיש בפתאומיות.

חריג קצת. "לא אכפת לי," אמרתי במשיכת כתפיים. כפיתי על עצמי קור רוח. "פגשתי כל כך הרבה אנשים מוזרים שכבר התכוננתי למשהו כזה. גם על השירותים חשבתי מראש. את הספה אפשר לתקן, המזגן בסדר; גם ככה אני מעדיפה שמיכות בחורף, הגינה והמטבח חסרי משמעות; אני לא יודעת לבשל, ואני מאוד מקווה שהמוות של השכנים לא קשור אלייך!"

"מה פתאום! …הם מתו לבד!" התגוננה אליס.

"כן… הבעיה היחידה שלי זו את. אם לא אכפת לך, הכנתי כמה שאלות." הרגשתי מה-זה חצופה פתאום, אבל בכל זאת הוצאתי את הנייד שלי וחיפשתי בו את רשימת השאלות שהכנתי בדרך.

"כן, כן, לא, ארבעה, חלומות, לא, ששת אלפים, אף פעם," ענתה אליס באצבע מורמת עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה.

עברתי על הרשימה בהלם: זאת הדירה שלך? את גרה לבד? השכנים עושים רעש? כמה חדרים יש פה? במה את עוסקת? המחיר זהה למה שסיכמנו בטלפון? אם לא, כמה? כמה זמן במהלך היום את נמצאת בדירה?

חריג הרבה.

"איך עשית את זה?" הבעתי הייתה קפואה בפעם הראשונה מזה שלוש שנים.

"ניחשתי," חייכה אליס.

לא ידעתי אם לברוח – או דווקא להישאר. טריק של קוסמים? פסיכולוגיה? קריאה קרה? אולי היא הציצה בנייד שלי איכשהו? בעצם, יכול להיות שאני אדם הרבה יותר משעמם ממה שחשבתי ואלו שאלות קבועות שכולם שואלים?! הכנסתי את הנייד לכיס בשלווה מזויפת.

"טעית באחרונה," התחכמתי.

"אני אף פעם לא טועה," ענתה אליס באדישות.

מהצד זו בטח נראתה כמו מלחמה של שתי מלכות קרח, אז החלטתי שאני שייכת לצד החם. "בסדר," הכרזתי בניצחון וצעדתי פנימה, פותחת דלת נוטפת אבק ומשתעלת. חציתי את הסלון והצצתי מסביב. ניגשתי אל דלת מסתורית בצד השני של הסלון ופתחתי אותה, במחשבה שזה חדר השינה שלי.

"זה החדר המיותר. הפכתי אותו לספרייה כי אין לי איפה לשים—"

"ספרים," השלמתי, מתבוננת בפה פעור לעבר ים הספרים החומים והישנים שנפרש לנגד עיני, ממלאים את המדפים, את הרצפה, את הקירות ועומדים זה על גבי זה כמו הפכו לעמודי התמיכה של הבית. "את קראת את כל זה?!"

"אין סיכוי!" פסלה אליס מיד. "אני שונאת לקרוא."

"אז למה?"

"אני מתה על הספרים!" המשיכה בחיוך.

"ושונאת לקרוא…"

"בדיוק."

רגעי הצִרצרים האלה היו מה שהכי שנאתי אצל אליס, ובאותו הזמן מה שגרם לי להתחבר אליה ולהחליט לעבור לגור באותה דירה רעועה. זה היה בתוך העיר, זה היה זול, זה היה שקט, וזה היה חריג… הפסיכולוגית שלי תמות על זה.

נותרו רק שני דברים שהציקו לי.

"אמרת שאת עוסקת בחלומות?"

"כן."

הסתכלתי שוב על ההורוסקופים שעל השולחן. כותבת הטור: אליס. הייתה גם תמונה גדולה שלה על אחד העיתונים וכתבה של לפחות שני עמודים עליה. על הקירות נחו תעודות הוקרה ומכתבי תודה מאנשים, ולפתע הבחנתי בפינת נרות וקטורת, בשולחן שמנים, צמחים ואבנים טובות, ובעצם באינספור סימנים שמצביעים על איזו קליניקה של מטפלת בנומרולוגיה או בפנג-שוואי או משהו דומה.

"בת כמה את?" שאלתי בחוצפה.

"גדולה ממך בשבע שנים."

עשרים ותשע.

"יש לי חלומות… זאת אומרת, שמציקים לי. את יודעת לרפא אותם?" הפה שאל בשבילי.

אליס צחקה. "לא מרפאים חלומות, הם מרפאים אותך. אל תדאגי, בשביל זה את כאן."

"כן." חזרתי להיות אדישה; מערכת הגנה נפלאה נגד מוזרויות. באותו הזמן שלפתי את הנייד שוב, עוברת על השאלות ונזכרת בתשובות של אליס. היה משהו חשוב ששכחתי… אה כן. "ששת אלפים לחודש?!"

"כן."

"מה, כן? דיברנו על שליש מזה!"

"אל תדאגי, כבר חשבתי על סידור מעניין בשבילך."

"אני מתה לשמוע," קיטרתי בעוד מרימה את התיקים ומתכננת לעזוב, אבל אליס המשיכה בשלה.

"יש כשלושים ימים בחודש. בכל בוקר שבו תנהלי יומן חלומות, אני אתן לך הנחה של מאתיים שקלים מהתשלום הסופי. אם תצליחי לרשום חלומות בכל יום, בסוף החודש לא תשלמי לי שכר דירה בכלל."

התיקים נשמטו ופי נפער לרווחה בעודי מבצעת את החישוב. גם אם הייתי רוצה, הרגליים כבר לא היו נותנות לי לעזוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בתולת החלומות – 'מדריך סיפורי לחלום צלול'”