החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חץ ברשת

מאת:
הוצאה: | 2016-06 | 100 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:
ספר זה הוא נקודת מפגש בין שני עולמות, עולם המלחמות ועולם הדיפלומטיה. עולמות אלה השתנו שינוי דרמטי החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20. מלחמות קטנות, א־סימטריות, ירשו את מקומן של המלחמות הגדולות, ואילו הדיפלומטיה המסורתית, החשאית, “הקלאסית״, התעשרה והתעדכנה בתכנים ובאמצעים חדשים הקרויים דיפלומטיה ציבורית, ואחריה דיפלומטיה ציבורית חדשה. במלחמה החדשה מונחי החזק והחלש התחלפו. החלש מיטיב לנצל את הרשתות החברתיות החובקות עולם כדי לנהל מלחמה א־סימטרית ומצטיין בגמישות, מקוריות ויצירתיות “בקרב על התודעה״.
ישראל נמצאת בקו הראשון של המלחמה החדשה. דרכי הפעולה הצבאיות שלה לצד כלי הדיפלומטיה הציבורית שפיתחה הם מסקרנים ובעלי חשיבות עקרונית ומעשית רבה.
ספר זה רואה אור בעיצומה של האינתיפאדה השלישית, אשר שבה ומאתגרת את ישראל לקרב חדש, גלובלי.
מקט: 4-48-3750
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
אובמה מלמד אותנו דיפלומטיה ציבורית

ספר זה עוסק בנקודת מפגש בין שני עולמות – בין עולם המלחמה, שהוא עולם הכוח, לבין עולם השיח והשיג, שהוא עולם הדיפלומטיה. המפגש בין השניים יצר תחום חדש בשדה מדע המדינה, הקרוי "דיפלומטיה ציבורית". הספר יתאר כיצד הדיפלומטיה הציבורית התפתחה מתוך העולמות של הדיפלומטיה ושל הכוח, וכיצד היא מתנהלת היום בעולמנו; כיצד פעלה ישראל במרחבי הדיפלומטיה הציבורית בהיסטוריה שלה, וכיצד היא פועלת בהם כיום; ומעל לכול – מה עליה לעשות כדי שהדיפלומטיה הציבורית תסייע לה בביצור מעמדה ומקומה בקהילה הבינלאומית.

ב-1 במאי 1956 התייצב הרמטכ"ל משה דיין בהלווייתו של רועי רוטנברג, חבר קיבוץ נחל־עוז, שנחטף ונרצח בידי תושבי רצועת עזה. וכך הספיד אותו דיין על קברו: "את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו ובלי כובע הפלדה ולוע התותח, לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. […] אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו […]. אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו."

ואכן, נוסף על העברית הנפלאה של משה דיין, שאפשר רק להתגעגע אליה בהשוואה ללשונם של אנשי ציבור בישראל כיום, יש לנו פה משהו מן הדיפלומטיה הציבורית, עולם שמשלב את שני סוגי הכוח – עוצמה רכה ועוצמה חזקה. אלה הם מושגי היסוד החשובים בדיפלומטיה הציבורית. דיין אומר כך: אנחנו רוצים לטעת עץ ולבנות בית, אנחנו רוצים להקים מדינה, אנחנו רוצים בעצם חיים של שלום, כי אנחנו רוצים לבנות. אבל הסביבה שבה אנחנו חיים מלאת שנאה, הערבים שסביבנו יוצרים נסיבות שבהן עלינו כל העת להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים. והוא מסביר שאם תישמט החרב, כלומר אם נחדל לרגע מלקיים את העוצמה הקשה שלנו, עוצמת הכוח, אז ממילא גם ייחרב עולמנו ולא נוכל לקיים את העוצמה הרכה, עוצמת הבנייה, עוצמת השלום. זהו אחד היסודות החשובים ביותר של הדיפלומטיה הציבורית – היחס בין העוצמה הקשה לעוצמה הרכה.

נאום זה של משה דיין הוא נאום המאפיין את דרכו של העם היהודי בדורות האחרונים, כולל במדינת ישראל. על פי המסורת היהודית, אנחנו יודעים שכיהודים אנו מצווים ומחויבים לערכים אוניברסליים, שהחשוב והגדול שבהם הוא תיקון עולם. המשימה הגדולה של העם היהודי היא מצד אחד לנסות לתקן את העולם שאנחנו חיים בו (וכדאי שנהיה צנועים בכך) מתוך אמונה בייחודנו כעם יהודי, ומצד שני, כבני העם היהודי שנגזר עליו לעבור תלאות קשות, להקים מדינה, ובמדינתו שלו לעמוד במבחנים קשים.

לא יהיה זה מוגזם לקבוע, שאין מדינה בעולם שהתמודדה עם מלחמות ומאבקים צבאיים באינטנסיביות גדולה כמו מדינת ישראל. למעשה אנו נלחמים מאז הקמת המדינה אחת לעשור, 1948 – מלחמת השחרור, 1956 – מלחמת סיני, 1967 – מלחמת ששת־הימים, 1973 – מלחמת יום־הכיפורים, 1982 – מלחמת לבנון הראשונה, 1991 – מלחמת המפרץ הראשונה, ואחר כך אפילו לעיתים תכופות יותר: 2006 – מלחמת לבנון השנייה ומבצע 'גשמי קיץ' בעזה, 2008 – מבצע 'עופרת יצוקה', 2012 – 'עמוד ענן', 2014 – 'צוק איתן'. תחילה היו אלו מלחמות בהיקפים גדולים, אבל בהדרגה חל שינוי באופיין של המלחמות בדורנו. בין המלחמות עצמן יש גם פעולות טרור או גרילה למיניהן, חדירות לתוך שטח ישראל ופעולות שלנו בשטח האויב. כל זה כרוך במספר רב של נפגעים אצלנו ואצל אויבינו. בין המלחמות היו גם מלחמות "קטנות", כמו מלחמות ההתשה שלאחר 1967 ו-1973 (צה"ל מכנה את המרחבים האלה שבין המלחמות בשם "מערכה בין מלחמות"). זהו באמת מאבק אמיתי וייחודי של עם, של אומה על עצמאותה, על חירותה, על החופש שלה. עם זאת, בין המלחמות היו תקופות של משא ומתן מדיני ושל ניסיונות דיפלומטיים ליישב את הסכסוכים האלה.

בין הציר המדיני והציר הצבאי התנהל תהליך מרתק של בניית מדינה, בניית אומה, חידוש הלשון העברית, התרבות, קליטת עלייה ועוד משימות לאומיות. לפנינו מאמץ משולב וייחודי, עיקש ואמיץ, להגן על המדינה ובאותה עת ממש לבנות אותה. הדיפלומטיה הציבורית תופסת מקום מרכזי בשני תהליכים מקבילים אלה. אילולא אימצנו את הדיפלומטיה הציבורית עוד לפני קום המדינה, לא היתה קמה המדינה.

אין ספק כי המאמצים המדיניים וההסברתיים (בעבר היה נהוג לקרוא לזה "הסברה", היום אנחנו קוראים לזה "דיפלומטיה ציבורית") של יהודים ושל לא־יהודים ברחבי העולם, שבעקבות כינון התנועה הציונית הבינו כי אם לא ייעשה חריש עמוק בקרב מדינות שונות, ובקרב דעת הקהל והתקשורת באותן מדינות, לא תיווצר הלגיטימציה ולא תינתן התנופה שתוביל להקמת מדינה. היה ברור כי צריך להכין את התשתית המדינית, ההסברתית והבינלאומית כדי להגיע לקונצנזוס עולמי שהלאום היהודי, כמו כל עם אחר, זכאי למדינה משלו. זאת היא העוצמה הרכה, ועליה נוסף הנדבך של בניית התשתית הפיזית בארץ עצמה – הקמת כוח המגן העברי, בניית הזרוע של העוצמה הקשה. אבל כאמור, לא היה די בעוצמה הקשה, כי בלי העוצמה הרכה, בלי שיובן בעולם כי יהדות אינה רק דת אלא גם לאום, ולכן כפי שמעניקים עצמאות ללאומים אחרים או לעמים אחרים, גם היהודים ראויים וזכאים לכך שתהיה להם הגדרה עצמית ומדינה משלהם. ואכן, אנחנו הבנו אז את הדיפלומטיה הציבורית וידענו ליישם אותה.

הדיפלומטיה הציבורית היא מרכיב בזירה הבינלאומית, היא עוברת שינויים, טלטולים והתאמות מדור לדור, אך תמיד קיימת ומשפיעה.

בשנת 2013 הגיע הנשיא אובמה לישראל לביקור מרשים ביותר. זה היה ביקורו הראשון בישראל מאז נכנס לתפקידו, והוא חל בראשית כהונתו השנייה. אובמה הוא אמן הדיפלומטיה הציבורית, והוא מיטיב להשתמש בכליה כדי לפתוח מסילות לליבן של דעת הקהל העולמית ושל דעת הקהל האמריקנית. יכולות אלה סייעו לו להיבחר פעמיים לתפקידו, ואפילו לקבל פרס נובל לשלום בתחילת כהונתו כנשיא. הוא הביא עימו לישראל את מיטב כישרונותיו, כדי להגיע לציבור הישראלי ולהתגבר על חסמים רבים שנוצרו במהלך כהונתו הראשונה בבית־הלבן בינו לבין הציבור בכלל, ובעיקר בינו לבין המנהיגות הישראלית, אז הצליח להרגיז ישראלים רבים ולהקים חומה של איבה ושל טינה כלפיו.

הנה המטוס נוחת בנמל־התעופה בן־גוריון ואובמה יורד ממנו לבדו, במכוון, כדי להבליט את העוצמה, את הכוח, את הייחוד שלו, בלי שום מלווים שרצים אחריו ולפניו ומסדרים הכול. הכוונה בהופעת היחיד הזו היא להבליט את האדם הזה, שעומד בראש המדינה החשובה בעולם. הוא מתחיל ללכת על השטיח האדום, ואז מסיר את המקטורן שלו באיזושהי מחווה ידידותית, ובכך הוא כבר אומר לישראלים: 'חבר'ה, אני יודע שאתם אחרים, שאתם מתנהגים בצורה שונה, שאתם פחות פורמליים, שאתם יותר ידידותיים,' ובאותו רגע הוא מתחיל לכבוש את ליבו של הציבור ואפילו של ראש־הממשלה נתניהו, שממהר בעצמו להסיר את מקטורנו.

אחר כך, בעת שהוא סוקר את שורת האנשים שמחכה לו, יש לו מילה טובה להגיד לכל אחד מהם, מילה של טעם, לא סתם "אני שמח לפגוש אותך". הוא יודע מי האיש והוא מפגין קסם אישי רב. עם כל אחד הוא מצטלם, ויש לו פנאי לכך. כל מהלך ומהלך היה מתוכנן, זוהי דיפלומטיה ציבורית בשידור חי, כמו תסריט כתוב.

זו היתה דוגמה שהראתה כיצד מנהיג בא למדינה אחרת, כשיש לו מטרה לכבוש אותה תודעתית. שיאו של הביקור, כפי שגם הגדירו אותו האמריקאים, היה ההופעה של אובמה ב'בנייני האומה' בירושלים בנאום מיוחד. תחילה הוכנה המעטפת של הנאום. אובמה הזמין לאולם בעיקר ישראלים צעירים, הוא רצה לדבר אל הדור הבא. בכך כמו אמר, 'אני עוקף את הדרג הפוליטי, כי בדיפלומטיה ציבורית אין שיח בין ממשלות או בין ראשי מדינה, אלא אתה מדבר עם הציבור שעומד מולך ומנסה לחולל שינוי בעמדותיו ובאמצעותו.' "אני רוצה אתכם איתי כדי להשפיע על הממשלה שלכם," אמר אובמה בגלוי. אין זה מעשה עוין, אלא פשוט מהלך חכם. בדמוקרטיה הציבור קובע, הוא בוחר את הממשלה והוא בוחר את ראש־הממשלה ישירות או בעקיפין.

אובמה הוא לא רק מנהיג הדמוקרטיה החשובה בעולם, אלא גם דמוקרט בהתנהגותו, בערכיו, והוא אומר: אני אדבר אל הציבור בתקווה ובאמונה שהציבור הזה יעשה את השינוי הגדול שאני מצפה לו, כלומר ישפיע על ממשלתו. כך הוא פונה לצעירים שבאו אל 'בנייני האומה' ואומר: "אתם דור העתיד של ישראל, אתם הצעירים שאני חרד לכם, באיזו מדינה אתם תחיו, באיזו מציאות מזרח־תיכונית אתם תפעלו. לכן אני בא לדבר איתכם."

לדעתי, חשוב היה כי נשיא ארצות־הברית יבוא דווקא לכנסת, הגוף הנבחר והמייצג את כלל הציבור. כאשר ראש־הממשלה שלנו רצה לדבר לציבור האמריקני, הוא הלך אל בית־הנבחרים, לקונגרס האמריקני. הוא בכל זאת הכיר במשקלם של 100 סנטורים ו-435 חברי בית־הנבחרים. הוא פעל נכון. אין די בתקשורת, וגם לא בכינוס של 3,000 סטודנטים בוושינגטון. הקונגרס בארצות־הברית הוא הבמה הנכונה, כמו הכנסת בישראל.

במרס 2015 הגיע נתניהו בפעם השלישית לבמה המשותפת של בית־הנבחרים והסנט האמריקניים, על פי הזמנתו של יו"ר בית־הנבחרים, הרפובליקאי ג'ון ביינר. נאום זה נועד לגייס את תמיכת המחוקקים האמריקאים להתנגד להסכם הגרעין שהתהווה והלך באותה עת בין המעצמות הגדולות לבין איראן. מעשהו זה של נתניהו עורר זעם רב בבית־הלבן, שכן נחשב להתערבות ביחסים בין הקונגרס, שנשלט בידי הרפובליקאים, לבין הנשיא הדמוקרט. גם במפלגה הדמוקרטית, שנהנית מתמיכה רבה של הקהילה היהודית, היה כעס רב. עיתוי הנאום, ערב הבחירות בישראל, עורר ביקורת גם בבית־הלבן וגם מבית, ונתניהו הואשם כי הוא מנסה להשפיע על דעת הקהל הישראלית ועל ציבור הבוחרים. זו היתה מעין תגובה של נתניהו על נאומו של אובמה בירושלים. אולם ההבדל הוא שנתניהו פנה למחוקקים האמריקאים, ואילו אובמה העדיף ללכת מעל לראשה של הממשלה והכנסת ולפנות ישר לציבור.

אובמה פנה לצעירים ואמר: "קודם כול, אני רוצה לחלוק איתכם את התפישה שאני יודע כי היא רווחת בקרבכם, שהביטחון הוא הדבר החשוב ביותר לישראל. אני מסכים איתכם שביטחון הוא חשוב מאוד למדינת ישראל." כך הוא בונה נדבך ראשון של ביטחון, כשכל אחד מהמאזינים שלו ידע, כפי שידעו אבות הציונות, כי המעשה המדיני אינו יכול להתקיים ללא בניית הכוח. פירושו של דבר כי מישהו שם בבית־הלבן למד היטב את נושא ישראל, שאל מה הנרטיב של המדינה הזו, וראה כי זה השילוב של המעשה המדיני ושל המעשה הביטחוני. לכן הנשיא האמריקאי אומר: "קודם כול אני רוצה שתהיו בטוחים, ואני מבטיח לכם שאתם תהיו בטוחים. כל עוד ארצות־הברית תתקיים, גם אתם תתקיימו." זוהי הבטחה מלאת עוצמה.

הנדבך הבא בנאום שלו הוא הנדבך הכלכלי. בתקופתנו, מדינה אינה יכולה להתקיים ללא יכולת כלכלית. צריך גם לזכור כי מדינות אינן יכולות להתקיים לבדן, ואינן יכולות לחיות רק על חרבן. מדינה שאינה מייצאת ואינה ארוגה במארג הבינלאומי של קשרים מסחריים וכלכליים, לא יכולה לשרוד. ישראל היא דוגמה מצוינת לכך, היא מדינה מוטת ייצוא. ללא הייצוא שלנו, לארצות־הברית (37%), לאיחוד האירופי (28%) ולמדינות אסיה (18.4%), לא נוכל להאכיל את הילדים שלנו. מדינות אחרות אולי יכולות, אך אנחנו זקוקים לייצוא. מובן שאובמה יודע זאת, כי בין היתר קיים הסדר סחר נדיב בין ארצות־הברית לישראל. ולכן הוא אומר: עוצמה כלכלית היא העוצמה הבאה. אז תזכרו, נדבך ראשון ביטחוני, נדבך שני כלכלי, ואז הוא מוסיף: איך נבטיח את כל זה? באמצעות שלום. ברגע שנעשה שלום, תהיה פריחה כלכלית אצלכם ואצל שכניכם. אתם ראויים לביטחון, אבל גם השכנים שלכם זקוקים לביטחון, ויחד, לאחר שנבטיח ביטחון וכלכלה, נביא לשלום.

בעידן השלום, שיתבסס על ביטחון וכלכלה, ניתן לצמצם את ההוצאות העצומות לביטחון ולהקטינן. במילים אחרות, השלום הוא ערך מובהק של עוצמה רכה, והוא יסייע להקטנת ההשקעות בעוצמה הקשה בכוח הצבאי, וממילא הכספים יופנו לכלכלה. כלכלה היא אמנם מרכיב של עוצמה קשה, אבל באמצעות פריחה כלכלית אפשר להשקיע בחינוך, ברווחה, בתרבות, בערכים שונים שאנחנו מכבדים וזקוקים להם.

זה היה המסר העיקרי של ביקורו של אובמה, שאותו עיגן הנשיא האמריקאי בעוגנים חשובים כל כך של עולם הדיפלומטיה הציבורית.

למרבה הצער, ביקורו של אובמה בישראל לא חולל את השינוי המצופה ביחסיו עם ישראל, בעיקר עם ראש־הממשלה נתניהו. בעת מבצע 'צוק איתן' ב-2014 אובמה אמנם הגן על זכותה של ישראל להגנה עצמית (עוצמה קשה, ביטחון), אבל תבע ממנה לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה ולחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים (עוצמה רכה, דיפלומטיה). אכזבתו מישראל תורגמה למהלכים מעשיים, ובשלב מסוים של המבצע אפילו עיכב משלוח תחמושת חיונית לישראל. בכל זאת התייצב שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, בראש המאמצים לשיקום עזה, מתוך תקווה בלתי נלאית כי ניתן להגיע להסדר בין ישראל לבין הפלסטינים. אובמה וארצות־הברית עדיין דבקים ב"הידברות בינלאומית", ומעדיפים אותה על פני שימוש בכוח. יוצאת מן הכלל היא המלחמה שהם הכריזו על ארגון 'המדינה האסלאמית' (דאעש), אשר מושכת אותם חזרה למזרח־התיכון, חרף ניסיונותיהם להתנתק מהמלחמות באזור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חץ ברשת”