חיימשלי

הורות, הסיפור האמיתי

הסיפור על הפיכתנו להורים, על ההורים שאנחנו, על ההורים שנהיה, הוא סיפור שנכתב כל יום וכל דקה מחדש. זה סיפור על התאהבות, על אהבה, על תקשורת ועל אגו, על פחד ועל קושי, על כאבים ישנים שכבר שכחנו ועל חדשים שנוצרים בדרך. זה סיפור על אומץ וצניעות, על חוסר מושלמות, על הרמוניה ודיסהרמוניה, וזה בעיקר סיפור שיש לו כמה מספרים, כמה נקודות מבט. אין צודקים וטועים, אין טובים ורעים, יש הורים וילדים.

מתוך אלפי מפגשים עם הורים, מתוך החוויה ההורית הפרטית שלי, מתוך הידע המקצועי הנצבר, אני כותבת לכם את הסיפור המורכב על הורות כפי שאני תופסת אותו. השיעורים שילדיי מזמנים לי נכתבים בסיפור חיי ומוגשים לכם מתוך האמונה שזו הדרך לדבר הורות היום.

ילדים מגיעים לעולם ללא הוראות הפעלה. ובדיוק כמו שלא יעלה על דעתנו להאכיל אותם יום כן יום לא, או להחליף חיתול רק מתי שמתחשק לנו, אי אפשר לצאת למסע ההורות בלי להבין למה הילדים שלנו זקוקים ברמה הרגשית כדי להתפתח ולהפוך לאנשים שלמים. כך יוצא שאנחנו ניצבים לא פעם אבודים מול מדף ספרי ההדרכה ההורית, נכנעים לשיטות חדשות, שמבטיחות לנו ילד שיישן לילה שלם, יעשה חמש יחידות מתמטיקה וגם ישלח לנו פרחים מדי שישי עם מכתב תודה על כל מה שאנחנו עושים בשבילו. במקביל אנחנו מוצאים את עצמנו פחות קשובים לקולות האינטואיטיביים שקיימים בתוכנו — ויותר קשובים לאימהות בגינה ולחרדות שלנו. לא מספיק נהנים, לעיתים תכופות נאבקים, מותשים, כועסים, והכול ארוז בעטיפת רגשות אשמה כי איך אפשר בלי.

האתגר המשמעותי שלנו כהורים הוא להרחיב במעט את הפרשנות האוטומטית. להוסיף עוד אופציות להיגיון הפרטי, שהרבה פעמים מנהל את איך שאנחנו מרגישים בסיטואציות מול הילדים ושולט בתגובותינו: ‘הילדה הזו קמה בבוקר כדי להטריף אותי’, ‘הוא בודק גבולות’, ‘היא מניפולטיבית’, ‘הוא עושה בכוונה’, ‘הם יהרגו אחד את השני אם לא נתערב’ ועוד ועוד משפטים שאנחנו כותבים בסיפור שלנו ונדמה לנו שאין לנו חלק בהם. אז אנחנו מגיבים — מכבים שרפות שהם מדליקים, מתעצבנים כשהם מעצבנים, נהנים כשהם חמודים או משתפים פעולה, ובאופן כללי תלויים בהם ובהתנהגויות שלהם. אנחנו לא בשליטה אמיתית. אין לנו שליטה על המון דברים, אבל יש לנו שליטה על היחסים בבית.

אני מאמינה באווירה משפחתית שאנחנו לוקחים עליה שליטה. אני מאמינה בשיפור יחסים. אני מאמינה באינטואיציה הורית ובכוונות טובות. אני מאמינה שלפעמים מספיק לחשוב אחרת או לפרש אחרת כדי להשתפר. כדי לכתוב את הסיפור עם יותר רגעים מאושרים בתוכו.

כשהחזקתי בפעם הראשונה את התינוק הבכור שלי, איל, הבטחתי לו שאעשה הכול כדי להיות האימא הכי טובה שאוכל להיות בשבילו. הבטחתי לו אחים, הבטחתי לו צחוקים, הבטחתי לו קשר ואהבה ללא תנאי. הבטחתי לסמוך על עצמי אבל גם ללמוד, לדאוג לו וגם לדעת לשחרר, לשים את האגו שלי בצד ולהקשיב למה שהוא באמת צריך ויצטרך. הבטחתי לספר לו את הסיפור של שנינו הכי מדויק שאוכל, עד שיהיה עליו לספר את הסיפור של עצמו. כשתפגשו את המילים שלי, אני מקווה שתבינו את הסיפור שלכם טוב יותר. שתצליחו לקחת עליו שליטה ולתכנן את הפרק הבא, שתיזכרו בדברים החשובים ותשחררו את אלה שלא, שתסמכו קצת יותר על עצמכם.

הדיבור החשוב ביותר על הורות הוא לא דיבור על טכניקות וטיפים. הוא גם לא דיבור על סמכות, חוקים או גבולות. הדיבור החשוב ביותר על הורות הוא דיבור על יחסים. לא יחסים שוויוניים אבל יחסים ששוויון הערך נוכח בהם. יחסים שעלינו להבין את תפקידנו בהם (וכן, אנחנו בתפקיד), להשכיל להבין מה הילדים אומרים לנו גם כשהם לא אומרים, לדעת מה באמת נדרש — ולא, זה לא בהכרח להיות קשוחים יותר או להציב יותר גבולות. זה בעיקר להתבונן במלאכה מהמקום של הקשר בינינו לבינם, מההבנה של כמה אנחנו משמעותיים עבורם, מהמחשבה על כישורי החיים שהיינו רוצים להעניק להם והדימוי העצמי שלהם שנמצא בידינו. היחסים האלה אמורים לשרוד גדילה, כישלונות, התבגרות, למידה וחילוקי דעות, ולצייד אותם במה שהם צריכים כדי לעמוד באתגרים של הג’ונגל שבחוץ — הקשיים, היחסים החברתיים, בניית הזהות שלהם, משימות החיים. ובסופו של יום, כשיש יחסים טובים להישען עליהם, גם אנחנו חזקים יותר.

הורות היא קפיצת בנג’י. זה מפחיד וזה מענג, זה מעיף וזה גם חובט, וכשהרוח מנשבת על הפנים בין שמים לארץ אחרי שהעזנו לקפוץ, יש שם כמה רגעים של התרוממות רוח והנאה שאין כמותן. תזכרו שאתם קשורים בחבל ביטחון; הילדים הם העוגן הכי טוב שיש לקפיצה כזאת. הם אלה ששומרים עלינו בתפקיד ההורי שבו נדרש כל כך הרבה אומץ, ורק איתם מתאפשרים רגעי הקסם האלה. אז תחזיקו חזק. קחו אוויר, יצאנו לדרך.