חלומות מתיבת הזיכרונות

ליצן

בובת הליצן שלחה בו מבט נוגה. הוא הושיט יד רופסת ומעך את כפתורי הבד התפורים לבטן המוקיון. מבטו של הלה נותר ריקני ועצוב כשהיה. העביר אצבע על האף האדום. דבר לא התרחש. שיממון, בחילה, סחרחורת, שעמום, כאב וייאוש מילאו את מיטת הפעוט בבית החולים העני שבפאתי העיר הגדולה. עצם עיניים והזה. פקח עיניים והזה.

אחת לשעתיים הציצה בו אחות תורנית. תוחבת לפיו בקבוק זכוכית מעוטר בפטמת גומי תפלה. אחת לשעתיים הגיעה היא או זולתה, מחמיצה פנים ומאיימת במדחום גדול. המדחום הטריד. הנוזל שבבקבוק היה מבחיל. מדי פעם ננעצה בו מחט מזרק. בחוסר אונים, נענה לציוויים של בעלות השררה. כך עברו ימים רבים. אולי שלושה, אולי שלושים. שגרה עגומה נטולת חשקים ורצונות, הרוויה בהשלמה ובחולשה. בלא שירד לעומק מחשבתו שלו, חלפה במוחו תהייה מעורפלת, האם זו מהות הקיום? האם צחק פעם? האם יצחק בעתיד? האם צוחקים הליצנים?

כפי שנוכחנו, הוא לא ידע את מניין השעות ואת מניין הימים. אבל מפנה חל בחלוף שתי יממות בדיוק מרגע האשפוז.

שתים־עשרה דקות ושתים־עשרה שניות לאחר חצות היום, פסעו לעברו שתי דמויות מוכרות. מלהגות היו בשפה שצלילה מוכר ומשמעותה חידה. אף מילה בשפה שהחל להכיר. שתיהן נולדו בארץ קרה, רחוקה וזרה. הן סיגלו לעצמן אמנם את שפת המקום, כמו גם את שפת ילידי הארץ והכובש הזר, אך המשיכו ללהג בלשון מולדתן. לשון מלטפת, רכה ובלתי מובנת. היו אלו אמו ודודתו. עכשיו, חשב, יקרה דבר. ניצוץ תקווה חלף בו. שתי השמנמנות, אמו הגבוהה ודודתו הגוצה, התקרבו והניחו ידיים על סורגי המיטה. חשש מהדודה, שהועסקה כאחות במחלקת הילדים. זכר את הזריקה שנעצה בו רק לפני יום או שעה. שם את מבטחו בהגנת הורתו. זָכַר נשיקה וחיבוק. זכר חום.

הוא תר אחר מבט מעיני האחת או מעיני השנייה. אך קשר העין התמהמה. השתיים הביטו זו בזו. ציחקקו וליהגו באותה שפה מלטפת, רכה ובלתי מובנת. נצח חלף עד שהואילו לפנות אליו. חיוכים מתקתקים ולשון זרה. רצו להנעים והצליחו לקומם. דיברו בלשון חידות שלא היה לו אפילו רמז להבנתה. שוב הציפה חרדה מעורפלת את הראש הקט. האם נגזר עלי להעביר את ימי בהתמודדות בלתי אפשרית עם חידות הולכות וקשות? זעם של תסכול שטף את מוחו הקודח. זמן לעשות מעשה.

הוא נטל את בובת הבד של הליצן העצוב. קם, הפנה עורף לשמנמנות והתקרב בחולשה אל דופן המיטה הנגדי. שפת החידה המשיכה לצחקק וללהג מאחורי גבו. הוא אחז ברגל המוקיון, אזר כוח והשליך את בובת הבד רחוק ככל האפשר.

הבובה נחתה בתנוחת ישיבה ליד משקוף דלת הכניסה לחדר. הפעוט נעץ עיניים בדמות היושבת ונבעת מהתמורה שחלה בפני הבובה. הליצן החזיר מבט ושלח אליו חיוך רחב.

הזעקה שבקעה מגרונו היתה מובנת ובלתי מובנת בכל שפה שהיא. היא מילאה את חלל החדר, זלגה למסדרון, והרעידה את אמות הסִפים של המחלקה כולה.