חלומות מתוקים

4 – עומר

 

עומר ניעור ממחשבותיו כשהרגיש שיעל מתרוממת, וחזר למציאות העגומה.

חבל, חשב, היה לי נעים עם החיבוק שלה.

הוא שמע את צעדיה מתרחקים לכיוון היציאה מהחדר, העריך שהיא תעזוב עכשיו והצטער על כך. הוא התפלא על שהיא נפרדת ממנו סתם כך, בלי הנשיקה הרגילה במצח או על הלחי.

מוזר, תהה, חשבתי שהיום היא במצב רוח רגשני יותר כלפיי. היא לא ברורה האישה הזו.

הוא שמע את צעדיה נעצרים ורעש מים זורמים ושיער שהיא נפרדת משרידי בית החולים שדבקו בידיה.

שוטפת כל זכר ממני, חשב במרירות.

אבל אז שמע אותה קרבה שוב, הרגיש מגבת ומקלון לחים על מצחו ועל שפתיו והכיר לה תודה. אכן היה לו חם מאוד, כבר חשש ששפתיו עשויות להתפורר מיובש. הוא הופתע כשחש את אצבעה מטיילת על שפתיו והתמכר למגעה. שוב תהה מה עובר עליה היום, אך לא היה לו שום רעיון והוא החליט לחדול מלדוש בזה. הרגשת החום שאפפה אותו גרמה לו לטבוע שוב בזיכרונות.

 

~~~

 

הם ישבו על קו החוף, ומדי פעם עוד הישברות קטנה של גל ליחכה את כפות רגליהם. מצב רוחו היה מרומם לאחר משחק המטקות עימה והפלירטוטים המגרים במים. הוא הרגיש שהאדרנלין מציף את עורקיו. היה לו ברור שהוא רוצה בה מאוד ושהיא כל אשר חיפש במין השני. עם זאת, הוא נדהם מהחדות שבה הרגשת הכיף והשעשוע הפכה לתאווה ולרצון עז לטרוף אותה. משפט אחד שלה, מבט מצועף מגולגל עיניים, חיוך אחד… וגופו הפך באחת לשבוי. היא כמו השכילה, באבחת ברק מהירה, להקפיץ את דרגת החום של גופו ל-100 מעלות, ובעמל רב הצליח לקרר אותו, אבל רק עד לרמה של 80 מעלות. תוכו עדיין רחש-בחש, וכל תנועה קטנה שלה, תזוזה או חשיפה של טפח נסתר בגופה איימו להביאו שוב לנקודת רתיחה.

היא הפנתה ראשה אליו ושאלה בחיוך:

'אז בן כמה אתה, עומר?'

'תנחשי.'

'נו, אני גרועה בזה,' השיבה בקול מתפנק שהשפעתו עליו הפתיעה אותו.

'אם תנחשי נכון תקבלי פרס,' סנט בה.

'כן? איזה פרס?'

'אזמין אותך לסרט,' חייך בביישנות.

היא השתתקה לרגע, היה ברור שהיא מהססת. היא יישרה את גבה ופשטה רגליה קדימה באיטיות, רגל אחר רגל. שוב נשאה פניה אליו – עיניו ננעצו בה במתח. כל גופו אמר ציפייה.

'ואם לא?' שאלה לבסוף.

הוא חייך בהקלה והרפה מעט את גופו לפני שהשיב:

'את תצטרכי להזמין אותי.'

'זה לא הוגן. אתה מרוויח בכל מצב!'

'רגע, ואת לא?'

'טוב, בתנאי שגם אתה תנחש את שלי,' ענתה והשתרעה על גבה.

'עשינו עסק, את בת…' הוא השתהה בתשובתו, משתמש בה כתירוץ להאריך את מבטו שסרק את כל אורך גופה השרוע.

'נו, מה אומר הרנטגן?' צחקה, והוא הסיט מבטו במהירות.

'לא יותר מחמישים,' הצטרף לצחוקה, והיא התרוממה לישיבה והלמה קלות על כתפו באגרופה.

'סרט ממני כבר לא תקבל. נו, אז בן כמה אתה?'

'עשרים ושבע.'

'באמת?'

'כן. למה את מופתעת?'

'פשוט נראית לי צעיר יותר. לא חשבתי שאתה מבוגר ממני בשלוש שנים.'

הוא שיער שכוונתה הייתה שהוא נראה צעיר מגילו במקצת ולא ממש צעיר ממנה, אך בכל זאת החליט להקניט אותה:

'רגע, אז חשבת שאני נוהג להתחיל עם קוגריות?'

היא שוב שלחה אגרוף קטן לפגוש את כתפו, ואז עפעפה פעמיים, הביטה אליו במבט אלכסוני ובעיניים חצי עצומות ושאלה בקול חצי לוחש:

'רגע, אז אתה בעצם מתחיל איתי?'

הוא נבוך לחלוטין, פתח את פיו פעמיים כדי להתחיל משפט ומיד נסוג. לבסוף שאף שאיפה עמוקה, התרווח מעט וענה, גם הוא בטון נמוך:

'מה את חושבת?'

'אני חושבת שאתה חמקן מוג לב.' הפעם הוא זה שהכה קלות בכתפה, ושניהם צחקו.

'אז את רק בת עשרים וארבע?'

'אני רואה שאתה טוב במתמטיקה. ולמה ה'רק' הזה? אני נראית מבוגרת יותר?'

'אמרנו קוגרית, לא?' עיניו הצטרפו לחיוכו המקניט.

היא לא השיבה ורק הביטה בו בכעס מעושה ואספה את שערה לאחור, סוחטת ממנו כמה טיפות מים, מבלי להתיק מבטה ממנו.

'זה בסדר, את נראית צעירה, אני פשוט חשבתי… בגלל…' המילים נתקעו בפיו והיא מיהרה לחלצו.

'זה בסדר, סתם צחקתי. אתה לא צריך להתנצל. ומה אתה עושה? לפי ההצטיינות שלך במתמטיקה נראה שלמדת משהו ריאלי, לא?'

החיוך שב להאיר את פניו.

'כן. איך ידעת? למדתי מדעי המחשב ועכשיו אני עובד בהייטק, בחברת סטארט-אפ בהרצליה פיתוח.'

'מה, באמת?!'

'למה זה מפתיע אותך?'

'לא, זה לא מפתיע. פשוט…' היא היססה לרגע, 'פשוט היה לי עד לפני שנתיים חבר שגם למד מחשבים ועובד בהייטק. רגע, ואיפה למדת?'

'בבן-גוריון. בבאר שבע.'

היא פלטה אנחת רווחה שהוא לא הבין את פשרה והמשיכה בחקירתה:

'כל כך רחוק? למה, אתה דרומי?'

'לא. פשוט רציתי להיות רחוק מהבית. אני מהמרכז. עכשיו אני גר לבד בדירה שכורה בגבעתיים, את יודעת, מרוויחים לא רע בהייטק,' חייך אליה והמשיך, 'כשלמדתי גרנו בחולון, בעצם רק אני ואימא שלי, אחותי הגדולה כבר נשואה עם ילד.'

'ומה עם אבא שלך?'

עברו כמה שניות של דממה עד שאמר בשקט: 'הוא נפטר עוד כשהייתי בחטיבה. תאונת דרכים.'

'אוי, אני מה זה מצטערת.'

היא אחזה בזרועו לשניות אחדות ואפילו ליטפה אותה קצת, ומגעה העביר בו זרמים של חום וגרם לו לרעד קל. לרגע קט כמעט שמח שאביו נפטר אך מיד התעשת ונזף בעצמו. ולאחר שניתקה מגעה בחופזה הוסיף לעצמו בהומור שאולי כדאי לספר לה שגם סבתו נפטרה לא מזמן.

 

היא המשיכה לתשאל אותו עוד שעה ארוכה, אך הוא כבר לא היה שם. נגיעתה בזרועו סחפה אותו למחוזות אחרים. הוא הרגיש שמוחו מחולק לשניים, כל חלק ייצג אני אחר. פעמיים עומר. עומר האחד, הרגיל, השקול והמציאותי המשיך לנהל עימה שיחה רגילה, חייך כשצריך, שאל וענה בסבלנות על מיליון השאלות שלה. הוא לא זכר את כל הנאמר ומה בדיוק ענה.

עומר האחר ייצג את גופו, את תשוקתו. הוא לא הפסיק לעקוב אחר תנועותיה, בלע כל טפח בגופה ולא ידע שובע. שום דבר בה לא נעלם ממנו; הביקיני הזוהר בצבע טורקיז שהבליט את גון עורה השזוף, החזה העגלגל שחלקו העליון של בגד הים בקושי כיסה, והעמק המבטיח בין שדיה, שמדי פעם, כשרכנה קדימה, נגלתה לעיניו עוד פיסה ממנו. כשנשענה לאחור הבחין שוב בטבור המעוצב המעטר את בטנה השזופה, וכמו אז, במסיבה, גם הפעם הדבר השפיע עליו. הוא הרגיש שדרגת החום מטפסת ל-90 מעלות ונזקק לכוח של גיבור-על כדי להנמיכה. וכשעומר הראשון שמע אותה מדברת, עומר השני ראה שפתיים חושניות מתנועעות, וכל שחפץ היה להפסיק את שטף דיבורה ולבעול אותן בשפתיו. כשעומר הראשון ראה אותה מעפעפת בהתגרות, עומר השני ראה ריסים ארוכים עם שאריות טיפות מים בקצותיהם ועלה בו דחף עז ללקט אותן בשפתיו, אחת-אחת. כשעומר הראשון שמע אותה צוחקת, כל שרצה עומר השני היה לחקור בלשונו את מעמקי פיה. אבל יותר מכול, וכבר בלתי נסבל לחלוטין – כשעומר הראשון ראה אותה מרימה את זרועותיה בתנועה חיננית להפליא, מושכת את שערה הרטוב מעבר לאוזניה וסוחטת אותו ממי הים, הצליח עומר השני להבחין בלובן שדה העגלגל שהתגלה מקפל שנוצר בחזייה סמוך לבית השחי. נדמה היה לו שהוא מצליח להבחין בשולי ההילה הוורודה המקיפה את פטמתה. זה היה יותר מדי בשבילו. הוא הרגיש שטמפרטורת גופו זינקה באחת ל-99.9, ושגם ההוא שם למטה מפלס דרכו במהירות מעלה מתחת לבגד הים. כאן, עומר השני כבר לא שלט בעצמו. התשוקה הציפה את ראשו וכל שהתאווה היה להשכיב אותה בו-במקום על החול, לטרוף את כל כולה ולבוא אליה בפראות. וללא התערבותו המיידית והנחושה של עומר הראשון, אי אפשר לדעת כיצד זה היה מסתיים…

אבל זה לא היה הסוף.

כשהים אסף בכל פעם מחדש את המים חזרה אליו, כאילו לא רצה לאפשר לאף טיפה חצופה לצאת לחופשי, יכול היה להבחין באצבעות רגליה מבצבצות מהמפלונים המיניאטוריים שהסחף החוזר יצר כנגדן. והן היו מושלמות בעיניו – מרוחות בלק אדום התואם את ציפורני ידיה, ומסודרות כמדרגות בסדר מופתי לפי הגודל. אפילו מראה זה גירה אותו. הוא עקב מהופנט כיצד היא מזיזה אצבעותיה קדימה ואחורה נגד הזרם, ולא ידע אם היא עושה זאת בכוונה, אם היא מרגישה את השפעתן המאגית עליו, או שהוא מייחס לה תכונות שאינן. הוא דמיין את עצמו מכניס אותן לפיו ומוצץ אותן אחת-אחת, לפי הסדר, מהקטנה לגדולה, רגל אחר רגל, והיא מתמוגגת ומצחקקת, קצת מהנאה וקצת מדגדוג, ראשה מוטה לאחור וחושף צוואר חלק ומשיי, וכיצד בא לו פתאום לנטוש את אצבעותיה ולעוט על הצוואר המגרה, ולבלוע אותו בנשיקות קטנטנות, בליקוקי לשון ובמציצות שפתיים…

די, עומר! הוא הרגיש שהוא יוצא מדעתו ומתחיל לסטות לכיוונים פֵטישיים לא רצויים וחייב לחזור לשפיות. הוא ניצל את העובדה שהיא רכנה לכיוון השני כדי להשיב כדור מטקות תועה לזוג ששיחק סמוך להם, עצם את עיניו, שאף כמה שאיפות עמוקות וניסה להרגיע את עצמו:

עומר, תירגע. אתה קוּל. תאסוף את עצמך. תרגיע.

זה עזר קצת. הוא החליט לקחת את מושכות השיחה לידיו ולהתרכז יותר בנאמר ופחות בכוח הממגנט של גופה, ובכך להעלים כליל את עומר השני. הוא החל לשאול אותה שאלות על עצמה במלוא העניין שהצליח לגייס, ולשמחתו, בהדרגה, סחפה אותו השיחה יותר ויותר, וגופו, כולל ההוא, נרגע (כמעט) לחלוטין.

 

הפרטים שחשפה בפניו הפתיעו אותו ולא התאימו לדמות ששיווה לה בדמיונו. הוא שמע את עצמו פולט שוב ושוב שאלות הפתעה.

'מה, באמת? את מאופקים?'

'כן, למה אתה כל כך מתפלא?'

'לא, פשוט נראית לי תל אביבית מצויה.'

'ומה זה אומר בדיוק, 'תל אביבית מצויה'?'

'לא יודע בדיוק. מסיבות, פאבים, ים, בילויים, כל מיני דברים כאלה.'

הוא לא רצה כמובן להוסיף חופשיוּת, גברים וכדומה.

היא השיבה לו בנימה מסתורית משהו:

'אל תסתכל בקנקן…'

'ומה יש עוד בקנקן שאי אפשר לראות מבחוץ?' ניסה למשוך אותה עוד בלשונה.

היא חייכה במבוכה קלה, היססה קמעה ואז השיבה בנימה רבת משמעות:

'הרבה דברים.'

'למשל?'

'קודם כול, אני מגיעה מבית דתי. עד הגיוס הייתי לגמרי דתייה.'

'מה?!' לא הצליח לעצור את קריאת התדהמה.

'כן. רק בזמן השירות התחלתי בהדרגה לחזור בשאלה, ובתקופת האוניברסיטה זה כבר נעלם.'

'וואו! והמשפחה ממש דתייה, או ככה, רק קצת?'

'ממש דתייה, כמעט חרדית. עד היום. חוץ מאחי הקטן. ואני עצמי למדתי באולפנה.'

'אולפנה?'

'כן, זה תיכון רק לבנות. אין בנים,' חייכה.

'אז…' לא ידע איך בדיוק לשאול זאת, והיא מיהרה לעזור לו:

'אז בעצם הנשיקה הראשונה שלי הייתה רק באמצע השירות.'

'באמת?' שוב, לא היה קץ להפתעתו. מאוד לא הסתדר לו עם התנהגותה המשוחררת וסיפורי 'טורפת הגברים', וזה דווקא חיבב אותה עליו יותר. העובדה שאינה סתם חופשייה כי במקרה נולדה לחיקה של משפחה משוחררת, אלא הגיעה לכך מתוך מחשבה ובחירה, גרמה לו לחוש גם הערכה. אבל חשוב מכך, זה עזר לו להרגיש נוח וחופשי יותר במחיצתה. הדבר מקטין את הפערים ביניהם.

'תגידי, אז איך זה שבכלל התגייסת? הרי בדרך כלל דתיות לא מתגייסות.'

'נכון, אבל תמיד הרגשתי שאני צריכה לתרום כמו כולם. אני ממש סולדת מכל אלה שמתחמקים, גם אם זה בשם הדת. אבל לא היה לי קל.'

היא השתתקה לרגע.

'כן, מה לא היה קל?'

'טוב, אתה יודע, המשפחה שלי התנגדה מאוד. אבא שלי כמעט נידה אותי, האחים שלי השתוללו מכעס, אימא שלי, אחיות שלי, חברות, כולם ניסו להניא אותי מזה.'

'ובכל זאת עמדת בלחץ. כל הכבוד!' לא היה יכול להסתיר את הערכתו.

'כן. זה באמת לא היה קל.'

חיוך עלה על פניה, והוא מיד שאל בסקרנות:

'למה את מחייכת?'

היא היססה מעט:

'סתם, נזכרתי במשהו משעשע.'

'נו…'

שוב היססה, והיססה, ולבסוף המשיכה:

'טוב, אבל לא סיפרתי את זה לאף אחד, אז אתה מבטיח לשמור את זה רק לעצמך?'

'מבטיח. ברור!'

'ולא תעשה בזה שימוש לרעה?'

'ברור.' עכשיו כבר ממש היה סקרן.

'טוב. אתה יודע שכמעט קראו לי לאה במקום יעל?'

'מה?' לא הבין את ההקשר.

'אז ככה. סיפרתי לך שיש לי שלוש אחיות גדולות ממני, נכון?'

'נו?'

'אז אבא שלי רצה לקרוא לכולן על שם ארבע האימהות, אתה יודע, שרה, רבקה, רחל ולאה (מצביעה על עצמה). לא משנה שכיום הן קוראות לעצמן שרי, ריקי וחלי.'

'אוקיי,' עדיין לא הבין איך זה מתקשר לעניין.

'אז בקיצור, אמי והאחיות שלי התנגדו כי הייתה לנו שכנה רעה בשם לאה שכולנו מתעבים, ולבסוף, לשמחתי, הבנות ניצחו וקראו לי יעל.'

'ובגלל זה חייכת?'

'לא. זה רק סיפור הרקע. בלהט הוויכוח על הגיוס שלי, פתאום אבא שלי האשים את אימא בזה שאני רוצה להתגייס – אצלו אימא תמיד אשמה, גם אם תהיה רעידת אדמה הוא ימצא צידוק להאשים אותה גם בזה,' חייכה, 'אז הוא אמר לה שכל זה בגלל שהיא התעקשה לקרוא לי יעל ולא לאה.'

'מה הקשר?' שאל בפליאה.

היא שוב חייכה: 'זה בדיוק מה שכולנו שאלנו אותו. פה אחד. ומה הוא ענה? שלאה הייתה אישה כנועה, ואילו יעל מורדת, אתה יודע, היא הטילה את החנית ברקתו של סיסרא, ושבגלל זה גם אני יצאתי מורדת.'

עכשיו היא כבר ממש צחקה והוא נדבק והצטרף לצחוקה, וכשנרגעו אמר:

'את יודעת, באמת מזל שלא קראו לך לאה.'

'למה?' תהתה.

'כי לאימא שלי קוראים לאה…' ושניהם צחקו שוב.

 

כשנפרדו לאחר עוד שעה ארוכה של שיחה, ורק כשהשמש פנתה לשקוע והילה באה לקרוא לה, נפרד ממנה בצער, לא לפני שקבעו להיפגש כבר למחרת – לסרט:

'אפילו שלא השגת את זה ביושר,' אמרה לו בחיוך לפני שנתנה הסכמתה.

הוא לא השכיל להתאפק ולמרות הבטחתו קרא אחריה, 'ביי לאה!' מדגיש את ה'לאה'.

היא סובבה ראשה לאחור, הביטה בו בכעס מעושה, חייכה אליו וסובבה חזרה את ראשה תוך נפנוף שערה הצידה בחינניות, והוא לא היה יכול שלא להפטיר לעצמו בקול, לא חזק מדי:

'חמודה עד מוות!'

 

התקופה שלאחר מכן הייתה כמו חלום שהתגשם. הם בילו ונהנו, ונראה ששניהם מצאו את אשר חיפשו. רק דבר אחד העיב על מושלמות יחסיהם – הסקס, או נכון יותר, חוסר הסקס. הוא הרגיש חסר ביטחון לחלוטין. היותה סוּפר-חופשייה והידיעה שהיא נמשכת לגברים מסוג אחר הגבירו את חששו מכישלון זקפתי. הוא החליט להשהות כמה שיותר את העברת יחסיהם לשלב הבא והאמין שככל שיחלוף הזמן כן יתחזק הקשר ביניהם, וכישלון ראשוני במין לא יגרום לניתוק היחסים.

הם נגעו הרבה זה בזה, התנשקו תכופות, התמזמזו, אך רוב הזמן נמנע באדיקות מלגעת בה במקומות האינטימיים. מדי פעם, לכאורה באקראי ורק מעל הבגדים, נמשכו ידיו לנגיעה קלה בבטנה התחתונה או רפרפו על חזה.

זה לא היה קל! נזכר.

עורה החלק והמשיי והמגע הרך של שדיה שיגעו אותו. הוא השתוקק לטרוף אותה. בייחוד גירו אותו שדיה, לא גדולים ולא קטנים, עגלגלים ורכים, כמו שאהב. הוא לא התלהב מחזה סיליקוני מנותח בהגזמה, גם כחלק מגופה של פצצה בלונדינית מדהימה. הוא אהב מרקם טבעי ורך, גם אם היה זה חזה קטן או לא זקור ולא מעוצב. הוא אהב שדיים לא מושלמים.

כדי להימנע ממצבים שיובילו אותם לסקס, השתדל שייפגשו בעיקר בדירתה, מבלי שיישאר שם ללון. כדי שלא תרגיש מוזר שאינו מזמין אותה לדירתו, דאג שתגיע אליו רק בשעות היום או בערבים, כשהיו בדרכם לבילוי. לאחר יציאה לילית רק ליווה אותה לדירתה ונפרד ממנה בנשיקה. לשמחתו, וקצת לאכזבתו, היא זרמה עם התנהלותו זו ולא ניסתה להאיץ בו או לשאול שאלות בנושא. היא הניחה לו להכתיב את הקצב.

ממש חכם מצידה, חשב בדיעבד.

הוא ידע שמתישהו יצטרך לעשות את הצעד, תשוקתו כמעט העבירה אותו על דעתו. הוא לא ידע אם לעשות זאת לפני הטיול הגדול שתכנן עם בני לתאילנד או לחכות לאחריו. מצד אחד, אם לא יעשה זאת, יהיה לה קל יותר ליצור קשר עם גברים אחרים בתקופה שייעדר. מצד שני, אם הפעם הראשונה לא תהיה מוצלחת, לא יהיה להם מספיק זמן לניסיונות תיקון, ושוב, הכישלון עלול להקל עליה להיות עם אחרים.

אז כיצד לנהוג?