"בשמים דעכה שקיעה. עננים שטוחים נערמו זה על גב זה, מתעתעים כמו מראות שבורות. הטמפרטורות לא ירדו כמובטח בחדשות. חמסין […]
בין הירכיים הלבושות במכנסיים כחולים, כהים, יש מרווח צר. או רחב. תלוי בתנועת הרגליים. ובמרווח הזה מהבהבת דמותו. נדלקת וכבה כמו נורה אדומה. הוא יושב על כורסה, בצדו השני של החדר. ומחכה. השעה שש.
שניהם לבשו מכנסיים כחולים. לא של בגדי עבודה. כחול של ערב. כהה, חגיגי, שחור כמעט. אביה לבש חליפה אפורה. אבל הגברים לבית פודולסקי, הם ויתרו על התענוג. זאב, אביו של יואל, לבש מכנסיים שחורים. התפאר בפני האורחים שיש לו אותם עוד מבר המצווה של בנו.
אצלנו בכפר, הסביר יואל, לא לובשים חליפות. חולצה לבנה מגוהצת זה הכי חגיגי אצלנו. אם לא תצפי לא תתאכזבי. והמשפט הזה חזר על עצמו בכל הזדמנות. ובכל פעם שיואל היה אומר את הדברים האלה, הרגישה דינה מכה קלה בין השכמות. במקום שבו נפרשות כנפיים. למי שיש לה. ובכל מכה הלך הכאב והתעצם.
בדמיונה עמדו אנשי הכפר מסודרים בשלוש שורות, כמו מקהלה, לבושים בחולצות לבנות ושרים שירי אסיף או קטיף. יואל היה הסולן, עמד צעד וחצי לפני כולם ושר לה את השיר שלהם. זה לא היה השיר שהיא חשבה שהוא השיר שלהם. כי היא במצעד הלועזי והוא בעברי, וזה עוד הבדל.
יואל אומר אצלנו בכפר ומפרט מה שנהוג בכפר. ודינה אומרת אצלנו. ככה זה אצל העירוניים, אצלנו זה תמיד בעיר. אין צורך להוסיף. אצלה מה שנהוג ואצלו מה שנהוג בכפר, וככה הם מסתדרים. גילה אומרת שהפכים נמשכים. כך או כך, לדינה לא אכפת מהחליפה. להפך. מכנסיים וחולצה זה מה שהולך היום. רק זקנים לובשים חליפות. חשובה השמלה. ממילא כולם מסתכלים על הכלה. ושמלה כמו שהיא לובשת לא ראו בכפר. מלאכת מחשבת, אמרה אתי, אשתו החדשה של אביה. יחד בחרו את התופרת, את הגזרה, את הבד ואת חוטי הרקמה. רקמת צלבים בחוטי משי. לבן על לבן.
העיקר שתהיי מאושרת, אמר אביה. הכסף לא משנה. והשפע שהוא השפיע עליה לא הפך אותה למפונקת. כי אי אפשר לפנק ילדה שהתייתמה מאם ומאב. כן. זאת לא טעות.
הנשימה שלה שטוחה. האוויר שנכנס לא מצליח לנפח חיים. הרגליים כבדות. שוקעות. יחד איתן גם היא שוקעת. הן מטביעות אותה. רגלי אבן. אולי היא כבר מתה. וגם דינה השנייה. שתי הדינות. דינה החכמה ודינה הטיפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. עכשיו זה הפוך. הן צפות, כמו בולי עץ. וגם היא. רגע הזריחה מקיף את רגע השקיעה. בגלל זה. ולסירוגין. אותם צבעים במשמעות הפוכה.
בין הירכיים, הלבושות במכנסיים כחולים כהים, יש קרע, ובקרע הזה, בחתך המרצד הזה, מתגלה דמותו של יואל. חלק ממנה או כולה, בהתאם לתנועת הרגליים. כמו מספריים. אנה ואנה. גלוי ונסתר. המראה מתעתע. למרות הכול זיהתה אותו. כבר במבט ראשון. הוא יושב על הכורסה בצדו השני של החדר. התמונה ברורה. יואל הוא היושב מלפניי, היא חושבת, ומאחוריי ומכל צדדיי, ומסדיר את הנשימה. שפתיו מכווצות. מפעם לפעם הוא סוחט עוד נשימה. והיד המוזגת מים היא של נתן.
נתן והיד שלו ליוו אותה במשך כל היום, בלפיתה חזקה, בגרירה ממש, מפה לשם ברחבי החצר. אל הבית ומתוכו, הכול לפי פקודתו של יואל. הרבה לפני שהגיעו האורחים. הרבה לפני שהורגשה התכונה הזאת של החתונה. האימה שמרעידה להרבה גברים את הברכיים. הפחד־מוות שמקרר להם את הרגליים. הזהירו אותה. לפעמים הם תופסים אותן ובורחים. אבל דינה לא חששה. יואל חיפש אמא לילדים שלו. אלה שעוד לא נולדו אפילו. אני האמא הנבחרת.
אין עדיין תגובות