חשופים בצריח

רב־המכר הגדול של מלחמת ששת הימים

מאת שבתי טבת חתן פרס ישראל

״כתוב בצורה יוצאת מן הכלל, מקורית ועוצרת נשימה… תיאורי הקרב הם השיא של הספר. הושג בהם הישג שלא הושג עד עכשיו בכל ספרות המלחמה… מחיתי הרבה דמעות יבשות כשקראתי את ׳חשופים בצריח׳.״

רב־אלוף יגאל ידין, הרמטכ״ל ה־2 של צה״ל

״ככל מי שנתפס לקריאה ב׳חשופים בצריח׳, גם אני משהתחלתי לא יכולתי להפסיק.

זהו ספר יוצא מהכלל. הטוב ביותר שקראתי, וקראתי גם את מה שאני כתבתי

על מלחמותינו. העיקר בספר הם הלוחמים, ולהם ניתן בספר ביטוי עמוק, שותת דם, רווי אהבה וקורע בנשמה."

רב־אלוף משה דיין, הרמטכ״ל ה־4 של צה״ל

״בעט אמן ובהתבוננות חודרת מחיה שבתי טבת לנגד עינינו ועל לוח לבנו תמונה חיה ומדממת, כואבת ונשגבת, של התובעני במבחני הרוח האנושית – שדה הקרב. כאומה חפצת חיים שטרם הגיעה אל המנוחה והנחלה וחייבת להיות ערוכה בכל שעה לכל מבחן אפשרי, 'חשופים בצריח' גם לאחר 50 שנה הנו סיפור רוחה הבלתי נכנעת של מדינת ישראל ולכן גם ספר מופת וספר חובה. זהו ספר שהפך למיתוס על מלחמה שהפכה למיתוס.״

רב־אלוף אהוד ברק, הרמטכ״ל ה־14 של צה״ל

״את ׳חשופים בצריח׳ קראתי כנער לפני גיוס אחרי מלחמת ששת הימים, ומאוחר יותר כמפקד בצה״ל. סיפור קרבות השריון במלחמה ההיא בזירות השונות נלמד בקורסי הפיקוד בצה״ל ובעולם. גם בימינו, כאשר אופי האיומים והמענה להם השתנה, לא נס לחו של הספר, אלא להיפך, משום מרכזיותו של האדם והמפקד הלוחם, בבחינת ׳האדם שבטנק ינצח׳.״

רב־אלוף משה (בוגי) יעלון, הרמטכ״ל ה־17 של צה״ל

״שנים רבות חלפו, אך דבר אחד לא השתנה: עוז רוחם של לוחמי השריון. אני רואה את הנחישות, את אהבת הארץ ואת אומץ הלב שהיו נחלתם של דור המפקדים והחיילים שהביאו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עדיין מפעמים בקרב השריונאים בני ימינו. אז כמו היום – האיכות האנושית של הלוחמים בין דופנות הפלדה מבטיחה כי ׳האדם שבטנק ינצח׳.״

רב־אלוף גדי איזנקוט, הרמטכ״ל ה־21 של צה״ל

שבתי טבת, 2014-1925

עיתונאי, סופר, היסטוריון,

חתן פרס ישראל לשנת 2005

מספריו:

המשפחה הגדולה של שין טית

הילד שקראו לו רבקה

מסע צה"ל בסיני

שפע וחרדה

גדעונים

שעשוע ובתו

קללת הברכה

משה דיין – ביוגרפיה

יומנים מאתמול

קנאת דוד

רצח ארלוזורוב

בן־גוריון וערביי ארץ־ישראל

מקט: 15100729

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הקדמה

בהתעצמות צה"ל בשנים האחרונות נטל חיל השריון חלק חשוב. חיל השריון היה לכוח ההכרעה של צה"ל ביבשה, וכך היה בכל זירות מלחמת ששת הימים. יחידותיו הבקיעו את המערכים המבוצרים בסיני ופשטו בחצי האי, הן הבקיעו את חומת רמת הגולן, והן שהביאו הכרעה מהירה בגדה המערבית.

כחיל המוני שונה חיל השריון מחיל הרגלים, שקדם לו ככוח ההכרעה ביבשה. שכן חיל השריון הוא חיל טכני. שונה הוא גם מחיל האוויר, בהיותו המוני, לא רק למתנדבים המחוננים בסגולות מיוחדות. כחיל טכני הוא תלוי לא רק באיכות ובמשמעת הפנימית הטובה של אנשיו, אלא גם בגורם אובייקטיבי — המכונה, הטנק. האלוף טל אמר: "חייל, גם אם הוא רעב וצמא, יוכל להתאזר, להסתער ולנצח. טנק, אפילו הנאום הציוני המלהיב ביותר לא יזיזהו ממקומו אם אין בו דלק או אם מכונתו מקולקלת."

תחזוקתם הטובה של הטנקים, הידע להפעילם ולנצלם כדבעי חשובים בחיל השריון לא פחות מנכונות אנשיו, מדבקותם במטרה. לצורך התחזוקה הטובה והניצול המרבי נדרשה בחיל השריון, כחיל טכני המוני, משמעת שונה מזו שצה"ל היה רגיל לה. משמעת של מילוי פקודה באשר היא פקודה, כי לא היה אפשר לצפות ולא לחכות עד שהכול יבינו את תוכן הפקודה, יסכימו לה וימלאו אותה מרצון והבנה. לא כאשר מדובר במערכת מסובכת כטנק, שלו מערכות הידראוליות, אופטיות, באליסטיות, מכניות ואחרות. מידה מסוימת של כפייה נתבעת בכל צבא, ומידה גדולה יותר בחיל טכני המוני, ומידה זו גרמה לחיכוכים ולמשברים.

הזיקה לטנק נעשתה לא מרצון, לא מאהבה, אלא מכורח הקיום. אם נראה את מלחמות ישראל במדינות ערב כמלחמות קיום, הרי הטנק הוא אחת הדוגמאות המאלפות לכך שמלחמת הקיום היהודית בישראל תובעת עיצוב אופי ונוהג כדי להבטיח את ההצלחה בה. הטנק הוא כלי לחימה התובע מאנשיו תכונות שבחיי היום־יום אינן שכיחות בקרב תושבי ישראל.

שני אלה, היות המלחמה מלחמת קיום ותביעותיה מחייל החובה ומאיש המילואים, הם הנושא של ספר זה. מלחמות הטנקים מתוארות בו על רקע התפתחות חיל השריון והכנתו ליום המבחן שלו. למלחמת ששת הימים קדמו מלחמת הטרקטורים ומלחמת הטיית הירדן בצפון, מלחמה שהיא חלק בלתי נפרד ממלחמת ששת הימים, לפחות מבחינת חיל השריון. באלה פותחה תותחנות הטנקים ובאלה נבחנה המשמעת של אנשי החיל, באלה חושלו האנשים והאמצעים לקידומו של חיל השריון, לעתים תוך מאבקים נפשיים קשים. לדידי, אין להבין את מלחמת השריון ביוני 1967 בלא להכיר את מלחמת התקריות שלו בצפון. לכן כרכתי את השתיים בעלילה אחת.

בחצי האי סיני ניטש אחד מקרבות הטנקים הגדולים שהיו מעולם. המצרים הציבו קרוב לאלף טנקים כנגד שלוש אוגדות צה"ל, שלהן מספר טנקים קטן יותר. קרבות טנקים בגודל זה, אף כי לא כמוהו, היו רק בחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה. מספר ההבקעות הרב ביותר נפל בחלקה של אוגדת טל. בעשרים וארבע השעות הראשונות ללחימתה היה עליה להבקיע חמש פעמים יעדים מבוצרים. ביממה זאת התקדמה שבעים ק"מ והשמידה שש חטיבות אויב. תוך שמונה שעות הגיעה יחידת החילוץ שלה לעורפו של האויב בקו ההגנה הראשון שלו. אלה שיאים במלחמות הטנקים. בחרתי אפוא בתיאור מפורט של מלחמות אוגדה זו משני טעמים. מהטעם שנשאה בעול הכבד ביותר ומהטעם היותר פשוט, ככתב צבאי הוצמדתי אליה על ידי מפקד יחידת הקשר לעיתונות של דובר צה"ל. עם אוגדת האלוף טל עברתי את תקופת ההמתנה ועמה נסעתי במסלול קרבותיה.

גם לו היה אפשר לתאר את כל יחידות השריון ומפקדיהן ולמנות את כל מעלליהן, לא זו היתה מטרת הספר. כוונתי היתה להסתפק באנשים ובמאורעות המבליטים את האופייני (לדעתי) לקידומו של חיל השריון, את עקת מלחמת הקיום של ישראל ואת דרך מלחמתו של חיל השריון. לא הכול מותר לפרסום ומכאן גם גורם שרירותי בבחירת המאורעות והאנשים. בהכרח נגרם עוול ליחידים וליחידות שתרומתם הרבה אינה נזכרת כאן, לעתים גם מהטעם הלא מוצדק כל כך של חשש לחזור על הדברים. על כך אני מבקש סליחה. את המשתתפים בעלילת הספר בחרתי אני, ושוב, מסברתי כי יש בהם להבליט את נושא הספר, ולא משום טעם אחר. הצילומים בספר מנציחים אירועים המתוארים בספר, שנעשו על ידי לוחמים וצלמים שנלוו אליהם. קנה המידה לבחירתם היה שייכותם לסיפור המעשה.

סייעו בידי אנשים רבים, ולא אוכל למנות את כולם כדי להודות להם בשמותיהם. תהיה תודתי הנאמנה נתונה למפקדת גי"ש, למפקדים ולחיילים בחיל השריון שסייעו בידי ברוב אדיבות. אולם אני חב תודה לאחד שלמרבה הכאב כבר אינו איתנו, לסגן־אלוף אהוד אלעד, מפקד גדוד הפאטונים של חטיבה ש'. הכרתיו כרב־סרן, כאשר מלאו לו 31 שנה, בתקופה שהציבור, הכנסת והממשלה היו אחוזי חרדה מריכוז הצבאות הערביים, ואנשינו נערכו למלחמת קיום. מרס"ן אהוד אלעד שאבתי את האמונה שננצח במלחמה. מעולם לא נסך בי איש בטחה כה רבה, והוא היה לי לסמל של אנשי היחידות הקרביות של צה"ל, שהשרו מרוחם על כולנו.

תל אביב, א' בשבט

31 בינואר 1968 שבתי טבת