חיי הנצח של הנרייטה לאקס

מבוא

האישה בתצלום

על קיר חדרי יש תצלום של אישה שלא פגשתי מעולם. הפינה השמאלית שלו נקרעה וחוברה לו מחדש בנייר דבק. האישה מישירה מבט אל המצלמה ומחייכת. ידיה על מותניה, חליפתה מגוהצת היטב, שפתיה צבועות באדום עז. הזמן הוא שלהי שנות הארבעים של המאה ה־20 ועדיין לא מלאו לה שלושים. עורה החום־בהיר חלק, עיניה עודן צעירות ושובבניות, אינן חשות בגידול שצומח בתוכה — גידול שישאיר את חמשת ילדיה יתומים מאם וישנה את עתידה של הרפואה. בכיתוב מתחת לתצלום נאמר כי שמה של האישה הוא ‘הנרייטה לאקס, הלן ליין או הלן לארסון’.

איש אינו יודע מי צילם את התצלום הזה, אבל הוא הופיע מאות פעמים בעיתונים ובספרי לימוד מדעיים, בבלוגים ועל קירות של מעבדות. בדרך כלל מזהים את האישה כהלן ליין, אבל לעתים קרובות אין לה שם בכלל. קוראים לה פשוט הילה, שם הצופן שניתן לתאים האנושיים בני האלמוות הראשונים בעולם — התאים שלה, שנחתכו מצוואר הרחם שלה חודשים אחדים לפני מותה.

שמה האמיתי הוא הנרייטה לאקס.

במשך שנים התבוננתי בתצלום הזה כשאני תמהה אילו חיים חיה האישה שמופיעה בו, מה קרה לילדיה ומה היתה חושבת על התאים מצוואר הרחם שלה שחיים לנצח — נקנים, נמכרים, נארזים ונשלחים במיליונים למעבדות בכל רחבי העולם. ניסיתי לדמיין מה היתה מרגישה אילו ידעה שהתאים שלה הצטרפו לטיסות החלל הראשונות כדי לבדוק מה קורה לתאי אדם בתנאים של היעדר כבידה, או שהם סייעו לכמה מהחידושים החשובים ביותר ברפואה: התרכיב נגד מחלת הפוליו, כימותרפיה, שיבוט, מיפוי של גנים, הפריה חוץ־גופית. אני בטוחה שהיא — כמו רבים אחרים — היתה מזדעזעת מהידיעה שמספר התאים שלה שגדלים היום במעבדות גדול פי טריליונים ממספר התאים שהיו אי־פעם בגופה.

אין דרך לדעת בדיוק כמה תאים של הנרייטה חיים היום. מדען אחד מעריך שאילו היה אפשר להעמיס על כף מאזניים את כל תאי הילה שגודלו אי־פעם, הם היו שוקלים יותר מחמישים מיליון טונות — מספר לא יאמן בשים לב לכך שמשקלו של תא אחד הוא כמעט לא־כלום. מדען אחר חישב ומצא כי אילו היה אפשר להצמיד את כל תאי הילה שגודלו אי־פעם קצה־אל־קצה, הם היו מקיפים את כדור הארץ לפחות שלוש פעמים, ואורכם היה יותר ממאה מיליון מטר. בשיא פריחתה היה גובהה של הנרייטה רק מעט יותר ממטר וחמישים.

על תאי הילה ועל האישה שמאחוריהם נודע לי לראשונה רק ב־1988, שלושים ושבע שנה אחרי מותה של הנרייטה, כשהייתי בת שש־עשרה והשתתפתי בשיעור ביולוגיה בקולג’. המורה שלי, דונלד דֶפלֶר, גבר מקריח קטן־קומה, פסע בקדמת אולם ההרצאות והבזיק תמונות ממטול שקופיות. הוא הורה על שתי דיאגרמות שהופיעו על הקיר מאחוריו. אלה היו תרשימים של מחזור הרבייה התאי, והם נראו לי כמו בליל בצבעי ניאון של חצים, ריבועים, עיגולים ומשפטים שלא הבנתי, כמו ‘MPF מחולל תגובת שרשרת של הפעלת חלבון’.

הייתי ילדה שנכשלה בשנה הראשונה בתיכון הציבורי הרגיל משום שלא הופיעה לשיעורים, והועברתי לבית ספר אלטרנטיבי שהציע לימודי חלום במקום ביולוגיה. נרשמתי לקורס של דפלר כדי להשלים את תוכנית הלימודים התיכונית, ופירוש הדבר היה שעתה ישבתי באולם הרצאות שבחללו ריחפו מילים כמו מיטוזה ומעכבי קינאזות. לא הבנתי כלום.

‘אנחנו צריכים לזכור בעל־פה כל מה שיש בדיאגרמות האלה?’ צרח סטודנט אחד.

כן, אמר דפלר, אנחנו צריכים לשנן את הדיאגרמות, וכן, הן יופיעו בבחינה, אבל לא זה היה הדבר החשוב באותו רגע. מה שדפלר רצה היה שאנחנו נבין שתאים הם דבר מדהים: בגוף שלנו יש כמאה מיליארד תאים, וכל אחד מהם קטן עד כדי כך שאפשר לדחוס כמה אלפי תאים לתוך הנקודה שבסוף המשפט הזה. הם מרכיבים את כל הרקמות שלנו — שרירים, עצמות, דם — שממשיכות ובונות את האיברים שלנו.

מבעד למיקרוסקופ התא דומה מאוד לביצת עין: יש לו ‘חלבון’ (הציטופלסמה) ו’חלמון’ (הגרעין). הראשון מלא מים וחלבונים שמזינים את התא, והשני מחזיק את כל המידע הגנטי שעושה אותנו למה שאנחנו. הציטופלסמה מזמזמת ורוחשת כמו רחוב בניו יורק. היא דחוסה עד להתפקע במולקולות ובצינורות שמשנעים ללא הרף אנזימים וסוכרים מחלק אחד של התא למשנהו, ומזרימים מים וחמצן וחומרים מזינים (נוטריאנטים) אל התא. וכל הזמן הזה פועלים בתי חרושת ציטופלסמיים קטנים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כדי להפיק סוכרים, שומנים, חלבונים ואנרגיה שתפקידם להפעיל את כל המערכת ולהזין את הגרעין — המוח של המפעל. בתוך כל גרעין של כל תא בגופנו יש עותק זהה של הגֶנוֹם השלם שלנו. הגנום הזה מורה לתאים מתי לצמוח ולהתחלק ומוודא שהם יבצעו את תפקידיהם, אם בפיקוח על פעימות הלב שלנו ואם בסיוע למוח שלנו להבין את המילים המופיעות בעמוד הזה.

דפלר פסע הלוך ושוב וסיפר לנו איך המיטוזה — התהליך של חלוקת התא — מאפשרת לעוּבּרים לגדול לתינוקות, ולגוף שלנו לייצר תאים חדשים לריפוי פצעים או לחידוש מלאי הדם. תהליך המיטוזה יפה, אמר דפלר, כמו ריקוד שהכוריאוגרפיה שלו מושלמת.

ודי בטעות אחת קטנה אי־שם בתהליך החלוקה, הוא הסביר לנו, לגרום לתאים להתחיל להתרבות בצורה בלתי מבוקרת. די באנזים אחד שהחטיא את מטרתו, די בהפעלה מוטעית אחת של חלבון, ואתה עלול לחלות בסרטן. בלבול במיטוזה, וככה זה מתחיל.

‘למדנו זאת על ידי חקירת תאי סרטן בתרבית,’ אמר דפלר. הוא חייך ופנה אל הלוח וכתב עליו שתי מילים באותיות ענקיות: הנרייטה לאקס.

הנרייטה מתה ב־1951 מצורה קטלנית במיוחד של סרטן צוואר הרחם, סיפר לנו דפלר. אבל לפני מותה אסף אחד הרופאים דגימות של הגידול שלה והכניס אותן לצלחת פֶּטרי. מדענים ניסו לשמור תאי אדם חיים בתרבית במשך עשרות שנים, אבל כל התאים האלה מתו לבסוף. התאים של הנרייטה היו שונים: הם העמידו דור חדש של תאים אחת לעשרים וארבע שעות, ולא חדלו מכך לעולם. הם היו לתאי האדם בני האלמוות הראשונים שגודלו במעבדה.

‘התאים של הנרייטה חיים עכשיו מחוץ לגופה הרבה יותר זמן ממה שחיו בתוכו,’ אמר דפלר. אם נלך כמעט לכל מעבדה לתרבית תאים בעולם ונפתח את המקפיאים שלה, הוא הסביר לנו, נמצא מן הסתם מיליונים — אם לא מיליארדים — של תאי הנרייטה בתוך צלוחיות קטנות על קרח.

התאים שלה שימשו במחקרים על גנים שמחוללים סרטן ועל גנים שמדכאים את המחלה; הם עזרו לפתח תרופות לטיפול בהרפס, בלוקמיה, בשפעת, בהמופיליה ובמחלת פרקינסון; והשתמשו בהם לחקר עיכול הלקטוז, מחלות מין, דלקת התוספתן, תוחלת חיים של בני אדם, הזדווגות של יתושים והשפעות תאיות שליליות של עבודה בביבים. הכרומוזומים והחלבונים שלהם נחקרו בפירוט ובדייקנות גדולים כל כך, שמדענים מכירים כל גחמה שלהם. בדומה לקַביוֹת ולעכברים, גם התאים של הנרייטה היו לאמצעי עבודה תקני של המעבדות.

‘תאי הילה הם אחד הדברים החשובים ביותר שקרו לרפואה במאה השנים האחרונות,’ אמר דפלר.

ואז, כמעט כמו מתוך מחשבה שנייה, הוא אמר, ‘היא היתה אישה שחורה.’ הוא מחק את שמה בניגוב מהיר אחד והשליך את הגיר. השיעור הסתיים.

בזמן שהתלמידים האחרים יצאו מהחדר, ישבתי וחשבתי: זהו זה? זה כל מה שיש לנו? צריך להיות עוד משהו בסיפור.

הלכתי אחרי דפלר אל המשרד שלו.

‘מאיפה היא באה?’ שאלתי. ‘האם היא ידעה כמה חשובים היו התאים שלה? האם היו לה ילדים?’

‘הייתי מספר לך ברצון,’ הוא אמר, ‘אבל אף אחד לא יודע עליה שום דבר.’

אחרי הלימודים רצתי הביתה וזרקתי את עצמי למיטה עם ספר הלימוד בביולוגיה. חיפשתי במפתח ‘תרבית תאים’, ושם מצאתי אותה בקטע ממוסגר קטן:

תאי סרטן בתרבית יכולים להמשיך להתרבות עד אינסוף, ובלבד שממשיכים לספק להם נוטריאנטים, ולכן אומרים שהם ‘בני אלמוות’. דוגמה מרשימה לכך היא קו תאים המשוכפל בתרבית מאז 1951. (התאים מקו זה נקראים תאי הילה משום שמקורם בגידול שהוסר מאישה ששמה הנרייטה לאקס.)

זה היה הכול. חיפשתי ‘הילה’ באנציקלופדיה של הורי ואחר כך במילון שלי:

אין הנרייטה.

כשלמדתי לתואר בביולוגיה היו תאי הילה בכל מקום. שמעתי עליהם בשיעורי היסטולוגיה, נוירולוגיה ופתולוגיה, והשתמשתי בהם בניסויים על תקשורת בין תאים שכנים. אבל אחרי מר דפלר, איש לא הזכיר את הנרייטה.

כשקניתי את המחשב הראשון שלי באמצע שנות התשעים והתחלתי להשתמש באינטרנט, חיפשתי מידע עליה, ומצאתי רק קטעים מבולבלים קטנים. ברוב האתרים נאמר ששמה היה הלן ליין; באחדים מהם נאמר שהיא מתה בעשור הרביעי לחייה; באחרים נאמר שהיתה בת ארבעים, חמישים, אפילו שישים ומשהו. היו שאמרו שהיא מתה מסרטן השחלות, אחרים אמרו שמה שהרג אותה היה סרטן השד או סרטן צוואר הרחם.

בסופו של דבר גיליתי כמה כתבות עליה במגזינים משנות השבעים. ‘אֶבּוֹני’ ציטט את בעלה של הנרייטה אומר, ‘כל מה שאני זוכר הוא שהיתה לה המחלה הזאת, ומיד אחרי שהיא מתה הם קראו לי למשרד ורצו שאתן להם רשות לקחת איזו דגימה. החלטתי לא להרשות להם.’ ב’גֶ’ט’ נאמר שבני המשפחה כעסו — כעסו שמוכרים את התאים של הנרייטה בעשרים וחמישה דולר לצלוחית, וכעסו שפירסמו מאמרים על התאים בלי ידיעתם. ‘מציקה להם התחושה המכרסמת שהמדע והעיתונות ניצלו אותם,’ הדגיש מחבר הכתבה.

כל הכתבות היו מאוירות בתמונות של משפחתה של הנרייטה: בנה הבכור יושב ליד שולחן ארוחת הבוקר בביתו בבולטימור ומביט בספר לימוד לביולוגיה, בנה האמצעי במדי צבא — חיוך על שפתיו ובידיו תינוק. אבל תמונה אחת התבלטה מכל השאר: בתמונה הזאת נראית בתה של הנרייטה, דברה לאקס, מוקפת בבני המשפחה. כולם מחייכים, מחבקים זה את זה, עיניהם זוהרות ונרגשות. כולם חוץ מדברה. היא עומדת בקדמת התמונה ונראית גלמודה, כמעט כאילו מישהו הדביק אותה לתצלום לאחר מעשה. היא בת עשרים ושש ויפה, ולה שיער חום קצר ועיניים חתוליות. אבל העיניים האלה נוקבות את המצלמה, קשות ומחמירות. בכיתוב לתמונה נאמר כי אף על פי שעברו עשרים וחמש שנה מאז מותה של הנרייטה, רק לפני חודשים אחדים גילו בני משפחתה שהתאים שלה ממשיכים לחיות.

בכל הכתבות סופר שמדענים התחילו לערוך מחקר על ילדיה של הנרייטה, אבל נראה כי בני המשפחה לא ידעו למה נועד המחקר. הם אמרו שהבדיקות נועדו לברר אם הם חולים בסרטן שהרג את הנרייטה, אבל הכתבים סיפרו כי המדענים חוקרים את משפחת לאקס כדי ללמוד עוד על התאים של הנרייטה. בכתבות צוטט בנה לורנס, שרצה לדעת אם האלמותיות של תאי אמו מלמדת שגם הוא עשוי לחיות לנצח. אבל אחד מבני המשפחה נותר אילם: בתה של הנרייטה, דברה.

במהלך לימודי התואר השני התקבע במוחי הרעיון לספר באחד הימים את סיפורה של הנרייטה. בשלב מסוים אפילו חיפשתי במדריך הטלפון של בולטימור את בעלה של הנרייטה, דייוויד לאקס, אבל לא מצאתי שם את שמו. חשבתי לכתוב ביוגרפיה כפולה, על התאים ועל האישה שממנה באו — בת, רעיה, אם.

באותה עת לא עלה הדבר בדמיוני, אבל אותה שיחת טלפון ציינה את ראשיתן של עשר שנות הרפתקה שהוליכו אותי למעבדות מחקר, לבתי חולים ולמוסדות לחולי נפש, והפגישו אותי עם אוסף דמויות שכלל חתני פרס נובל וזבנים, עבריינים מורשעים ונוכל מקצועי. תוך שהתאמצתי למצוא את ידי ואת רגלי בתוך ההיסטוריה של תרביות התאים והוויכוח המסובך על השימוש ברקמות אדם במחקר, האשימו אותי בקשירת קשר וניסו לדחוף אותי לקיר גם פיזית וגם מטפורית, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי בתוך משהו שנראה דומה מאוד לגירוש של דיבוק. לבסוף פגשתי את דברה, שהתגלתה כאחת הנשים החזקות ביותר שהכרתי בחיי. יצרנו קשר אישי עמוק, ואט־אט, בלי שחשתי כיצד זה קורה, נעשיתי דמות בסיפור שלה, והיא היתה לדמות בסיפור שלי.

דברה ואני באנו מתרבויות שונות מאוד: אני גדלתי במשפחה לבנה ואגנוסטית בחוף הצפוני־מערבי של ארצות הברית, בת ליהודי מניו יורק ולפרוטסטנטית מהמערב התיכון; דברה היתה נוצרייה שחורה אדוקה מהדרום. לי היתה נטייה לצאת מהחדר כשהשיחה נסבה על דת משום שנעשה לי לא נוח; למשפחתה של דברה היתה נטייה להטפה, לריפוי באמונה, ולפעמים גם לפולחני וודו. היא גדלה בשכונה שחורה שהיתה אחת העניות והמסוכנות בכל ארצות הברית; אני גדלתי בשכונה בטוחה ושלווה של המעמד הבינוני בעיר לבנה ברובה ולמדתי בבבית ספר תיכון שהיו בו בסך הכול שני תלמידים שחורים. אני הייתי כתבת מדעית שהתייחסה אל כל הדברים העל־טבעיים כאל ‘אמונות תפלות חסרות שחר’; דברה האמינה שרוחה של הנרייטה ממשיכה לחיות בתאים שלה, ושולטת בחייו של כל מי שנקלע בדרכה. כולל אני עצמי.

‘איך אחרת את מסבירה שהמורה שלך למדעים ידע ת’שם האמיתי שלה כשכל האחרים קראו לה הלן ליין?’ היתה דברה אומרת. ‘היא ניסתה למשוך את התשומת לב שלך.’ צורת החשיבה הזאת חלה על כל הדברים בחיי; כשהתחתנתי תוך כדי כתיבת הספר, זה היה כי הנרייטה רצתה שמישהו ידאג לי בזמן שאני עובדת. כשהתגרשתי, זה היה כי היא החליטה שהוא מפריע לכתיבת הספר. כשעורך אחד, שדרש בתוקף להוציא את משפחת לאקס מהספר, נפצע בתאונה מסתורית, אמרה דברה כי זה מה שקורה כשמרגיזים את הנרייטה.

הלאקסים קראו תיגר על כל מה שחשבתי שאני יודעת על דת, על מדע, על עיתונאות ועל גזע. הספר הזה הוא התוצאה של הקריאה הזאת. אין זה אך ורק הסיפור של תאי הילה ושל הנרייטה לאקס, אלא גם של משפחתה של הנרייטה — ובמיוחד של דברה — ומאבקה רב־השנים להשלים עם קיומם של התאים האלה, ועם המדע שאיפשר את הקיום הזה.