פתיחה:

המבוכה של המאה ה־21

יש הוגים דתיים המציגים ראיות לכך שהדת צודקת. הם מביאים הוכחות שיש אלוהים, שבהר סיני התרחשה התגלות ושהתורה היא אמת. יש אתיאיסטים מיומנים המציגים ראיות לכך שאין אלוהים, שההתגלות היא מיתוס, ושהתורה היא אגדה. זו התנגשות רעיונית עמוקה אבל היא לא קורעת את ישראל.

המחלוקת שמסעירה את החברה הישראלית איננה מתמקדת בשאלה מי מבין הצדדים צודק בוויכוח על אלוהים ועל התגלות, אלא בשאלה איזו מן הדרכים ראויה יותר ומעצימה יותר. האם חיים דתיים מעשירים את עולמו של האדם או מצמקים אותו? האם חיים חילוניים משחררים את האדם או מנמיכים את קומתו? המחלוקת הזאת משתקפת בשני המונולוגים שאיתם נפתח את הספר. ננסה להשתכנע משניהם.

מונולוג ראשון: כישלון הדתיות

בגרסתה הקנאית, הדת מטפחת שנאה, עיוורון ואלימות. ההיסטוריה האנושית גדושה באירועים שבהם אנרגיה דתית נהייתה לאנרגיה הרסנית. בגרסתה הקיצונית, הדת מוציאה מהאדם את הגרסה המכוערת ביותר שלו. זאת הסיבה לכך שמבקרי הדת בוחרים לירות את חציהם דווקא בגרסה הרדיקלית של הדת.

אלא שלא צריך להתמקד דווקא בקיצוניות הדתית בכדי להעביר ביקורת על התופעה הדתית. גם בגרסאות הפחות קיצוניות שלה, הדת עלולה להסב נזקים למי שמתמסר אליה. אומנם, הגרסאות הללו לא מפיצות הרס בעולם, אך הן שותלות באדם מנגנונים של הרס עצמי.

הדת היהודית מטפחת בקרב מאמיניה תחושות אשמה. זה קורה, בין השאר, משום שהמסורת ההלכתית ממלאת את החיים בהלכות פרטניות ומצפה מהאדם להתמסר אליהן ולקיים אותן. כישלונו של האדם השואף לצייתנות הלכתית הוא כישלון ידוע מראש, שגורם לאדם הדתי ייסורי מצפון בלתי נמנעים. הדת שותלת במאמין רגשות אשמה שאוכלים אותו מבפנים, ובמקביל גם נוטה להצמיח טיפוסים שיפוטיים. דתיים נוטים למדוד את ערכם של בני אדם אחרים לפי רמת המחויבות הדתית שלהם. אשמה ושיפוטיות הן הרי שני צדדים של אותו מטבע: אשמה מופנית פנימה, שיפוטיות מופנית החוצה. קל להשתכנע ממבקר שיטען שהמיזוג של אשמה ושיפוטיות מצמצם את עולמו של האדם הדתי ומצמק את נפשו.

אלה אינם חסרונותיה היחידים של המסורת הדתית. הדת תובעת ממאמיניה קורבן שייתכן שנזקו גדול אפילו יותר: היושר האינטלקטואלי. אנשים דתיים שנחשפים למדע מודרני ולביקורתיות מודרנית, ומגלים מודעות לכך שישנם כשלים רציונליים בלב האמונה הדתית, חשים לא פעם שהם נדרשים לאפסן את המחשבה הביקורתית שלהם כאשר הם נכנסים לבית הכנסת או לבית המדרש.

אין פלא שהתופעה הדתית נתקלת בביקורת חריפה. אם בגרסתה הקיצונית היא מטפחת שנאה, עיוורון ואלימות, ובגרסתה המתונה היא מטפחת אשמה, שיפוטיות והיעדר ביקורתיות, אזי ייתכן מאוד שפרופ׳ ישעיהו ליבוביץ צדק כשאמר שהדת לא נמדדת במה שהיא נותנת לאדם אלא במה שהיא לוקחת ממנו. אומנם, ליבוביץ התכוון למאמצים הגדולים הנתבעים ממי ששומר על המצוות, אך נראה שיותר ממשאבי הזמן והאנרגיה שהדת גוזלת מהאדם, היא לוקחת ממנו משהו מעצמו. נתחים מן האישיות של האדם הדתי מוקרבים למען האמונה שלו.

ויש קורבן נוסף. דתיים אורתודוקסים נדרשים פעמים רבות לוותר גם על הערכים שלהם. כאשר הם גדלים בחברה מודרנית, וסופגים ומפנימים ערכים הומניסטיים, הם חווים לא אחת התנגשות בין המצפון שלאורו הם חיים לבין המסורת שלה הם משועבדים. והערכים, הדורשים מימוש, מושתקים עבור הדת, התובעת צייתנות.

יש לכך שלוש דוגמאות מובהקות, שהבולטת ביניהן נוגעת למעמדן ולמקומן של נשים בחברה הדתית. בעולם המודרני אישה יכולה להיות ראשת ממשלה, נשיאת בית משפט עליון או מנכ’לית של תאגיד. זהו עולם שבו, ברמה העקרונית, כל האפשרויות פתוחות בפני נשים. הבעיה היא, שהעולם הזה לא כולל בתוכו את בית הכנסת. בבית הכנסת נאסר על נשים להיות שליחות ציבור. גרוע מכך, הן גם לא נחשבות לחלק מהציבור. כך מתגלה בכל פעם שלא סופרים אותן למניין. הפער בין העולם המודרני לבין העולם הדתי פוער פער בנפשם של דתיים אורתודוקסים לא מעטים. מה עליהם לעשות? האם הם נדרשים לכבות את האינטואיציה המוסרית בשם המחויבות הדתית?

דוגמה שנייה להתנגשות שקשה לחמוק ממנה: לרבים מהדתיים ברור שאין להדיר, לפגוע ולשלול אדם בשל נטייתו המינית. הבעיה היא, שיחסי מין הומוסקסואליים מכונים בתורה ‘תועבה’. איך אדם דתי מתמודד עם הפער בין התחושה המוסרית שלו לבין פסוק מפורש בתורה שלו?

דוגמה שלישית: לדתיים שהפנימו ערכים הומניסטיים, כמעט מובן מאליו שיש שוויון בסיסי בין כל בני האדם. עבורם, המחשבה שיש עם אחד שהוא עליון על עמים אחרים היא מחשבה צורמת. אך כך בדיוק מקובל לפרש את המסורת היהודית. ב’ספר הכוזרי’, לדוגמה, נאמר שכשם שבני האדם נמצאים בדרגה אחת מעל לבעלי החיים, כך היהודים נמצאים דרגה אחת מעל שאר בני האדם. איך אדם המאמין בשוויון יכול להשתייך למסורת שמקדשת היררכיה?

שלוש ההתנגשויות הערכיות הללו מדגימות מתח צורם וקשה בין הערכים החדשים לבין המסורת הישנה. האדם נדרש להקריב את המצפון לטובת הדת.

וחשוב להדגיש, שכאן לא מדובר בביקורת על רדיקליות דתית אלא על הדת בגרסה הלא קנאית שלה. היא לא מאיימת על הדמוקרטיה, היא גם לא תומכת באלימות ולא מפיצה הרס בעולם. אך היא זורעת הרס בעולמו הפנימי של המאמין. הוא נתבע להקריב למענה חלקים מהאישיות שלו, את היושר האינטלקטואלי שלו ומדי פעם גם את הערכים שלו.

איך מתנערים מנזקי הדת? על ידי התנערות מהדת. זאת הבשורה של החילוניות המודרנית. החילוניות המודרנית מטפחת טיפוס אנושי שונה. אדם שלא מבטל את הערכים שלו אלא מממש אותם. אדם שלא מכניע את האישיות שלו אלא מבטא אותה. אדם שיש לו מצפון והוא מציית לצווים מוסריים, ולצד זאת, נקי מתחושות אשמה מיותרות. המעבר מצייתנות למימוש הוא מעבר דרמטי ומשחרר. לא פלא שחלק מהוגי הנאורות חשבו שיש משהו גואל בחילוניות. לא גאולה בשם הדת, אלא גאולה מהדת.

מונולוג שני: כישלון החילוניות

במאה העשרים החילוניות נכשלה. בכיסים החילוניים ביותר באירופה, בברית המועצות ובסין, בוצעו המעשיים הזוועתיים ביותר בתולדות האדם.1 מסתבר שלא רק הדת מפיצה הרס. בני אדם שלא האמינו בישות גדולה מהם, ושלא הרגישו מחוברים למסורת עתיקה מהם, נותרו ללא בלמים לרוע שקינן בהם. במאה העשרים התברר, שהאמונה באדם לא החליפה את האמונה באלוהים אלא עשתה את האדם לאלוהים. באקלים התרבותי החדש הופיעו מנהיגים, שניסו לגאול את העולם באמצעות ניסויים חברתיים אדירים (פשיזם, קומוניזם). התוצאה הטרגית ידועה. הפילוסוף קרל פופר סיכם אותה היטב כאשר קבע, שבכל פעם שהאדם ניסה להפוך את העולם לגן עדן, הוא הפך אותו לגיהינום.2

זאת הסיבה לכך, שמבקרי החילוניות נוטים לירות את חיציהם בגרסה הרדיקלית שלה. אלא שגם מבט על גרסאות מתונות יותר של החילוניות מאפשר לזהות את חולשותיה. גם ההומניזם החילוני הרך יותר, זה שלא החליף את אלוהים באדם, זה שמגלה ספקנות ביחסו לכוח הגואל של האנושות, התגלה במרוצת הזמן בחולשתו.

לפרויקט החילוני היו תוצאות לא מתוכננות. הוא גרם לאנשים ונשים להיות מנוכרים יותר ובודדים יותר. אירופה החילונית והמודרנית מתכווצת ומזדקנת.3 ולא רק אירופה. ברחבי העולם, ככל שהחילון מתפשט, כך מוסד המשפחה דועך, שיעור הגירושים מזנק4 ושיעורי הילודה קטנים. אלו פירותיה של אחת מהאמונות העיקריות של החילוניות הנאורה — האינדיבידואליזם.

האינדיבידואליזם מעמיד את רצונו הפרטי של האדם במרכז, ולהעמדה הזאת יש השלכות: היא חוללה אקלים תרבותי שאיננו ידידותי לחיים משפחתיים וקהילתיים. אם הרצון הפרטי של האדם הוא הדבר המרכזי ביותר בעבורו, חיי האדם הופכים למרחב שאין בו מקום לאנשים נוספים. את כל התהליך הזה חזה, כבר במאה התשע עשרה, הפילוסוף הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל. הוא ניתח את התרבות המודרנית המתפתחת וניבא שהאינדיבידואליזם עתיד להפוך לאגואיזם.5 דה טוקוויל זיהה שתרבות המצפה מכל אדם להיות יוצא דופן ושונה מכולם, תייצר לבסוף אדם המכונס בעצמו ואדיש לכולם.

בדידות היא אחת מהבעיות הקשות של אנשים מודרניים. במאמר בשבועון אקונומיסט משנת 2016, הבדידות זוהתה כלא פחות ממגפה, שמתפשטת בעולם ומסכנת את בריאות הציבורי.6 בספרו המפורסם Bowling Alone הציג רוברט פטנם את ממצאיו של מחקר מטלטל שעל פיו, במחצית השנייה של המאה העשרים, הקשרים בין אנשים לבין הסביבה שלהם נחלשו במידה משמעותית. ככל שחולף הזמן גוברת הנטייה של בני האדם, להשקיע את המשאבים הכלכליים והנפשיים שלהם בעצמם ולא בסביבתם.7

לאינדיבידואליזם מצטרפים עוד שני כוחות מודרניים רבי עוצמה: תעמולה צרכנית וטכנולוגיה דיגיטלית. המיתוסים הצרכניים מספרים לאדם שוב ושוב, שמימוש עצמי אין פירושו להיות חלק ממשהו גדול יותר, אלא בעלות על נכסים מרובים יותר. הצרכנות כובשת את זהותם של בני האדם עד שהם מזהים את ערך החיים עצמם עם ערכם של הדברים שבבעלותם. הרכב, הבית והבגדים הממותגים הם לא סתם חפצים של האדם — הם הופכים לחלק מהזהות שלו.

לצרכנות שכובשת את הזהות יש להוסיף את הטכנולוגיה הדיגיטלית שפולשת לתוככי התודעה. טכנולוגיה שבאמצעותה יכולים בני האדם לתעד את עצמם ללא הפסקה ולשתף את שאר העולם בכל רגע מחייהם, הופכת את הקריאה המודרנית למימוש עצמי, למציאות של סגידה לעצמי.

התרבות הצרכנית, ההתמכרות הטכנולוגית והמיתוס האינדיבידואליסטי — כל אלה אינם תופעות המתקיימות זו לצד זו אלא כאלה הנערמות זו על גבי זו. שלושתן יחד מצטברות לכוח אגרסיבי שחובט במערכות יחסים ומפורר תחושות של שייכות. קשה לא לראות שנבואתו של דה טוקוויל התגשמה: האינדיבידואליזם אכן הפך לאגואיזם. הפנטזיה הגדולה — להפוך את כל בני האדם למיוחדים — הפכה את בני האדם לבודדים.

בספרו Lost Connections (קשרים אבודים) מציג יוהאן הארי תובנה מאירת עיניים: כשם שיש אורח חיים שמטפח בריאות גופנית, יש גם אורח חיים שמטפח בריאות רגשית. כשם שצריך לאכול בצורה נכונה, ולהתעמל במידה הנכונה על מנת לענות על צורכי הגוף, כך צריך לאמץ התנהגות שנותנת מענה לצורכי הנפש.8 אחד מהצרכים הללו הוא הצורך בהשתייכות. בני אדם צריכים לחוש שהם חלק מסיפור גדול מהם, ושיש להם תפקיד בתוך אותו הסיפור. צורך רגשי נוסף הוא הצורך בקשרים קהילתיים חזקים, אינטימיים ומעצימים. מימוש של שני הצרכים הללו הוא תנאי לשגשוג רגשי. ועם השנים, התגלה שהחילוניות פוגעת בשניהם. היא חובטת בתחושת ההשתייכות, בכך שהיא מטילה ספק באמתותו של הסיפור הקדוש והיא סודקת את הקשרים האנושיים החמים שנוצרים סביב חגים וטקסים דתיים.

לכל זה יש מחיר. מחקרים לא מעטים הוקדשו לבדיקה סטטיסטית של ההבדל הרגשי בין חיים דתיים לבין חיים חילוניים. והחוקרים חזרו עם תשובה מובהקת: חילוניים פחות מאושרים מדתיים.9 מחקרים שונים בדקו את הטענה הזאת בשיטות שונות, וכולם העלו שאדם שבוחר בחיים חילוניים, בוחר על פי רוב, ומבלי דעת, בחיים פחות מאושרים.10 וכמובן, מדובר במחקרים סטטיסטיים, ולכן יש להסתייג ולהזכיר שהם עוסקים בממוצעים כלליים, וכי אין ספק שישנם דתיים ספציפיים שיוכלו להיות מאושרים יותר כחילונים. אך אלה הם היוצאים מן הכלל. הכלל הוא שיש מחיר פסיכולוגי לחיים חילוניים.11

העדויות לכך שאת מחיר האושר משלמים דווקא החילונים חושפות כשל רעיוני של החילוניות. אילו המסקנה הייתה הפוכה — שחיים דתיים פוגעים ברמת האושר — הממצאים הללו לא היו מהווים בעיה או אתגר לאנשים דתיים. האדם הדתי היה פשוט מסביר שהוא מוכן להקריב נתח מן האושר שלו למען אלוהיו. אך למען מי ולמען מה מקריבים החילונים את נתחי האושר שלהם? אם המחקרים מדייקים, אזי בלב הקיום החילוני מסתתר אבסורד. דווקא האנשים שאינם מאמינים בדבר גדול מחייהם, מקריבים למען האמונה הזאת את איכות חייהם. אדם חילוני שהחליף את המחויבות לאלוהים במחויבות לעצמו, מגלה לפתע שבפעולה זו פגע דווקא בעצמו.12

האם יש מוצא מהמצוקה הרגשית המערב המודרני?

על פי מחקר אמריקאי מלפני כמה שנים,13 אנשים שפוקדים בית תפילה פעם בשבוע, תורמים בממוצע כפול צדקה מאחרים ומתנדבים בממוצע פי שלושה יותר מאחרים. המסורת הדתית מצליחה לשחרר את האדם מעצמו. היא נוטעת באדם את התחושה שהרצון הפרטי שלו הוא לא הדבר החשוב ביותר בחייו, ומביאה אותו לפנות מקום בעולמו לאנשים נוספים. המסורת הדתית ההלכתית מגדילה לעשות ומייצרת עבור האדם איים של זמן להתנזרות טכנולוגית, ואיים של מרחב מוגן לאינטימיות משפחתית.14 בנוסף, כל הדתות מציעות למאמיניהן השתייכות למשהו גדול מהם, ובכך הן מרסנות ומעדנות את הכוחות המודרניים העוצמתיים שדוחפים את האדם להתכנס אל תוך עצמו. אומנם אין ראיות לכך שהדת מחברת את האדם לאל, אבל ישנן ראיות רבות המצביעות על כך שהיא דבק המחבר בני אדם אלה לאלה. המודרניות, מתברר לא הופכת את הדת למיותרת אלא לרלוונטית יותר מאי פעם.

גלגולים של מבוכה

מה קורה לאנשים כמוני, שמשתכנעים משני המונולוגים שקראתם עכשיו? מה מצבם של מי שמשוכנעים שהחילוניות היא הפתרון למצוקות של המסורת, אך גם שהמסורת והדת הן הפתרון למצוקות הנאורות והחילון?

לא כולם שרויים במלכוד הזה. אדם חילוני נאור, שאינו מתפתה להאמין שיש בדת מענה למצוקת הבדידות והריקנות שהמודרניות חוללה, אינו נבוך. גם אדם דתי ושמרן, שמכחיש את הטענה שהדת עשויה לצמק את אישיותו של האדם, איננו נבוך. אך מי שמקבל את שתי הטענות חווה גם את ההתנגשות ביניהן, והוא נתון במבוכה גדולה.

פעם המבוכה הייתה אחרת. במבוא לספר ‘מורה הנבוכים’ מתאר הרמב’ם יהודי ששואף להיות נאמן למסורת שלו ולאמונות אבותיו, אשר נחשף לפילוסופיה התבונית של זמנו ומתעמק בה. הוא מרגיש שאם יישאר נאמן למסורת אבותיו, יידרש להפנות את גבו לתבונה, ושאם ילך בדרכה של התבונה, ייאלץ לנטוש את אמונת אבותיו. הספר ‘מורה הנבוכים’ נכתב עבור האדם הנבוך הזה.15 במשך מאות רבות של שנים אחריו, דמו האתגרים הפילוסופיים הגדולים של היהודים לאתגר הרמב״מי. השאלה, כמעט תמיד, הייתה כיצד לגשר על הפער שבין שני מקורות סמכות שונים — התבונה וההתגלות. כיצד להתמודד עם העובדה, שהתבונה משיגה ידיעות שנראות כסותרות את מה שנאמר במפורש בכתבי הקודש. וכמובן, השאלה הזאת הלכה והחריפה ככל שהמדע הגיע לתובנות שערערו עוד יותר את אמינות הסיפור הדתי. הארכיאולוגיה ערערה על הדיוק ההיסטורי של התורה, האבולוציה על סיפור הבריאה, וביקורת המקרא על האמונה בתורה משמים.

דווקא ההגות הפוסט מודרנית והלך הרוח הפוסט מודרני של העידן הנוכחי, שחקו במעט את המבוכה העתיקה. לא משום שהשאלה של הרמב’ם נפתרה, אלא משום שהיא כמעט והתבטלה. הפוסט מודרניזם סודק את האמון האנושי בתבונה.16 באקלים האינטלקטואלי החדש הכול יחסי, דבר אינו אובייקטיבי, וישנה ספקנות עמוקה ביחס ליכולתה של התבונה לחרוג מהסובייקטיביות האנושית ולנסח קביעה אובייקטיבית. כך איבדה התבונה את היתרון הגדול שלה — היתרון שהפך אותה לאיום על הדת. הפוסט מודרניזם מערער על המבוכה הרמב’מית לא בגלל שהצליח לרומם את הדת למעלה האובייקטיבית של התבונה, אלא משום שהוריד את התבונה לרמה הסובייקטיבית של הדת.

אך שקיעתה של מבוכה אחת העבירה לחזית מבוכה אחרת. המבוכה של המאה ה־21 היא לא מבוכה שנובעת מההתנגשות של שני מקורות סמכות שונים, או מהקרע בין מקורות דעת שונים, אלא מהתנגשות של שני צרכים אנושיים שונים — הצורך בהשתייכות והצורך בחירות. הצורך בהשתייכות לרעיון שהוא גדול מהחיים, הממלא את החיים במשמעות, הוא אחד מהצרכים העמוקים ביותר של האדם. אך גם תשוקת החירות היא אחת מהתשוקות העוצמתיות ביותר המפעמות בנפש האנושית. הבעיה היא, ששתי אלה מתנגשות. כיצד יכול האדם להשתייך לרעיון שהוא גדול ממנו, אך גם להיות חופשי ממנו? כיצד ניתן לחיות חיים של מימוש עצמי, אך גם של התעלות מעל העצמי?

המבוכה החדשה מטרידה את כל מי שהשתכנע משני המונולוגים שהצגנו. זוהי במובהק גם מבוכה יהודית־ישראלית. היא מאפיינת את הישראלים שרוצים להשתייך למסורת היהודית רבת השנים, ואשר גאים על כך שהם יורשיה של החוכמה המצטברת של הדורות — ומצד שני רוצים לחיות חיים חופשיים ממסורת המאיימת על חירותם ועל יכולתם לממש את עצמם.

המבוכה הנובעת מן הקושי ליישב השתייכות וחירות היא נושאו של הספר הזה. היא תוביל אותנו להגות חילונית, המאתגרת את התפיסה המקובלת כיום של חילוניות. היא תוביל אותנו להגות דתית, המאתגרת את התפיסה המקובלת כיום של דתיות.

לספר ארבעה חלקים: בחלק הראשון נציג את התאונה הזהותית הישראלית, שפצעה את היהדות והעמיקה את המבוכה. בחלק השני נתבונן ביסודות ההגותיים של חילוניות אלטרנטיבית. בחלק השלישי נעיין ביסודות ההגותיים של דתיות אלטרנטיבית. בחלק הרביעי נציג מחשבות שמסכמות את כל המהלך.

הספר הזה חותם את סדרת הספרים השנייה שזכיתי לכתוב. הסדרה הראשונה, בת שלושה ספרים, עסקה בהגות קלאסית. הסדרה השנייה, בת שני ספרים, עוסקת בהגות אקטואלית. יותר מכל שאר הספרים שכתבתי עד כה, הספר הזה מבטא את המסע האישי שלי. השאלות שבבסיס הספר הן השאלות שלי, האתגרים העולים ממנו הם האתגרים שלי, והמבוכה שביסוד הספר, המבוכה של הנקרעים בין השאיפה לחירות ובין הכמיהה להשתייכות — היא המבוכה שלי.