קלוֹאי סנוֹאוֺ תתחיל בקרוב את השנה הראשונה בתיכון, והיא החליטה שזאת תהיה השנה שבה תתנשק לראשונה! עכשיו למציאות נשאר רק […]
יום שני, 10 באוגוסט
אמא איננה. לא לתמיד, מן הסתם. לארבעה חודשים, מקסימום, ככה אמרה.
היא נכנסה הנה כולה רועדת, בעיניים נפוחות, והצמידה את המצח שלה לשלי. מהפה שלה נדף ריח של פּאד תאי. היא אמרה כזה, 'בבקשה תדעי כמה אני אוהבת אותך.' שתינו בכינו. היא הסבירה הכול: היא נוסעת למקסיקו לעבוד על הרומן שלה. היא יודעת שזה פתאומי, אבל יודעת גם שאני מספיק בוגרת כדי להתמודד עם הפתעה קטנה. נהיה בקשר כל הזמן. נוכל לדבר בסקייפ ולצ'וטט ולדבר בטלפון מתי שנרצה. אולי אוכל לבוא לבקר אותה.
היא נתנה לי את ארנב החרסינה הכחול־לבן שלה שתמיד אהבתי, ויומן, ואמרה, 'אם יש דבר אחד שאני רוצה שתזכרי, זה כמה חשוב ליצור זיכרונות.' האמת, אני לא ממש רוצה לזכור את זה. חוץ מזה שממילא אני כבר כותבת ביומן הזה כל יום, אבל נראה לי גס רוח לומר לה את זה.
יום שלישי, 11 באוגוסט
אבא הכין לי ארוחת בוקר לפני שיצא לעבודה: פנקייק בננות, בייקון ומילקשייק תות. הוא פשוט ישב לו והביט בי אוכלת. סניקרס עשה אותו דבר. אני אף פעם לא נותנת לסניקרס אוכל מהשולחן, אבל הוא לעולם לא מפסיק לקוות.
'זה ממש מוצלח,' אמרתי.
'את לא חייבת לגמור הכול,' אבא אמר, אבל כן גמרתי, כי הוא נראה כל כך עצוב.
'אל תדאג,' אמרתי. 'זה לא להרבה זמן.'
הוא פירק את הבלנדר מהתושבת שלו. הוא לא הסתכל לעברי.
'היא חייבת לעבוד על הרומן שלה,' אמרתי. 'בבית הזה אי אפשר להצליח לעשות שום דבר. היא צריכה חדר משלה.'
הוא צחק, אבל לא באמת, ואמר, 'נכון.'
יום רביעי, 12 באוגוסט
דברים שאני אוהבת באבא:
1. הג'ינס־אבא שלו
2. העיניים המקומטות שלו
3. הוא שולח לי סרטונים של חתולים
4. הוא אף פעם לא צועק
5. הוא עדיין עונב את העניבה הזוועתית שקניתי לו ליום האב כשהייתי בת שמונה
6. הוא מכיר את המילים לכל שיר מהאייטיז
7. את הריח־אבא שלו (בוטנים וליים)
אין עדיין תגובות