הכותבת היא מקרה ייחודי ונדיר של מי שהייתה בעמקי הנסיינות המדעית בבעלי חיים, והיום היא מתייצבת מנגד באומץ ובכנות למען […]
על העוקץ ועל הדבש
בעודי שוכבת במיטת בית החולים במחלקת ״טיפול יום״, לצורך טיפול רפואי שאינו דורש אשפוז, חלפו לנגד עיני עכברים לבנים ועכברים שחורים, זכרים ונקבות נפרדים זה מזה וגם בזוגות. חולדות וארנבות מוכרות היטב, שהיו חלק בלתי נפרד מחיי. והנה דווקא בבית החולים, במרפאה שבה שוהים חולי סרטן ששמחת חייהם נמחתה ונעלמה ברגע, אנשים שהסבל הוא מנת חלקם ודאגה רבה ניכרת בפניהם של בני המשפחה והמלווים – דווקא כאן חשתי הקלה. במקום שמטופלים בו חולים סופניים, שאינם יודעים אם יזכו להגיע לטיפול הבא, ואחדים מהם מקווים לזכות בחייהם מחדש בתום סידרת הטיפולים, יכולתי לשקוע במחשבות ובחלומות. יכולתי להתמכר לתחושה הנפלאה של השחרור מן המבוך האפל שאליו נשאבתי בשגרת היומיום. הן שוב לא מוטל עלי לעלות בשעות הבוקר המוקדמות לבית החיות ולשלוף עשרות עכברים מתוך כלוב צפוף ודחוס, המדיף צחנה של שתן וצואה. לא מוטל עלי עוד להרוג, לגזור את עורן של חיות, לקרוע את קרום חלל הבטן שלהן ולשלוף איברים כדי להפיק תאים לניסוי היומי.
החיות התרוצצו הלוך ושוב כאילו חיפשו את מגע ידי. עכברים לבושים בלבן נטמעו בסביבת בית החולים והשחור והאפור שינו את פני החדר וצבעו את הלובן הבוהק בגוונים. כאן, במסדרונות בית החולים הדומים כל־כך למסדרונות מכון המחקר, פרוות השיער בלבן צחור ובשחור בוהק מקרינה מראה טבעי ובריאות, והעיניים נוצצות כאבני חן יקרות. עכשיו המגע עם החיות רך ונעים. בפעם הראשונה חשתי בקצות אצבעותי את הראש העדין, את הפרווה החלקה ואת קצות שערן הענוג של החיות, הערוכות בסדר מופתי ובדייקנות, זו לצד זו וזו על זו. ועכשיו בזהירות, שלא לקרב אצבעות לצוואר, למפרקת, שם הורגלתי זה שנים להניח את כפות ידי. האוזניים הקטנות הזדקרו ללא פחד והזנב הארוך, שתמיד נתפס בין האגודל לאצבע, הפעם חמק לו בחופשיות. כן, עכשיו נעים לגעת, נעים ללטף. אפילו הגירוד הטורדני והמעיק שליווה אותי בשבועות האחרונים, מסימני המחלה המקדימים, היה לדגדוג מהנה.
התוכניות קפאו בן רגע. כפות ידי משוחררות – אני לא אבצע יותר ניסויים. בלבי השתררה שלווה גדולה. החירות שחשתי היתה חירותן של החיות, והידיים הרפות הניחו לזנב לחמוק מבין האצבעות, לא להיתפס, להימלט, לא חשוב לאן. תחושת השחרור שלי היא זו שהבריחה את החיות, שגורלן נכרך בגורלי.
הרפיון הזה היה לעונג שהשתלט על גופי…
ובאחת, פרצה בי מערבולת עזה של רגשות: כעס וגם אהבה, חמלה וצער וגם תקווה גדולה. ידעתי שאני ניתקת מפרק נכבד של חיי, ומתחברת למשהו אחר, שהיה מלווה במנה גדושה של שביעות רצון ממה שקורה עכשיו. רק כאן, במסדרון בית החולים, עלתה בידי משימת חיי – למלט את החיות מפני הזרוע הארוכה של הנסיין, שמא תונף פעם נוספת.
בין מיטות החולים התרוצצה האחות צילה, לבושה בחלוקה הלבן, ורגלי האיילה הרזות והתמירות שלה נתונות בגרביים לבנים מקופלים ובקבקבי עץ רחבים. היא נושאת עמה הרבה שנות ותק וניסיון, אך היא מתנועעת בקלילות, פניה נעימות למראה והיא נעה עם החולים בין החלומות והתקוות לבין המציאות – המתקיימת כאן ועכשיו במקום המכונה ״טיפול יום״. בידיה היא נושאת צינוריות ומזרק ועוד מיני מכשירים תלויים לה על צווארה ואחרים מציצים מכיסיה. צילה תמיד ממהרת, אבל כשהיא מתקרבת למיטתו של חולה, היא מאיטה, נעמדת מולו נינוחה, בארשת שמקרינה ביטחון ותקווה, ונראה שהיא כולה שלו. צילה הכינה אותי לקראת הטיפול הכימותרפי הראשון, אחד מתוך שישה – כל שלושה שבועות טיפול. זה הפרוטוקול, בתנאי שספירת הדם שלך תהיה תקינה. אחרי הטיפולים הכימותרפיים סידרה של הקרנות, ובעזרת השם יהיה בסדר, היא אומרת.
זוהי מלחמה, עלייך להילחם במחלה, מהדהד קולה של חברתי שרי. את צריכה לגייס כוחות נפשיים ופיזיים כדי להתגבר על המחלה ועל תופעות הלוואי ושאר הקשיים שמלווים את הטיפולים.
אה, הרהרתי, אני מבינה על איזו מלחמה שרי מדברת, המלחמה להצלת החיים שלי. הרי החיים הם ערך עליון, כך למדנו. כך חינכו אותנו. צריך לעשות הכל כדי להציל חיים, לא רק למען עצמי אלא גם למען בני משפחתי, ילדַי ואמי, שיחיו.
להציל חיים… הייתי נרגשת, איזו הזדמנות נפלאה פתח בפני הגורל. ואז הושטתי יד יציבה ונחושה לכלובי העכברים, ללא היסוס הסרתי את המכסים ונרגעתי. גופי היה רפוי ושקט.
הרי נאמר עלינו ״עפר אתה ואל עפר תשוב״. אבל רעיון יש בו נצח, אלמוות הוא. הרעיון מתגלגל למעשה, והמעשה נחרת ונצרב עמוק בתרבות, והיא המעצבת מסורת שעוברת מדור לדור. והרעיון נעשה.
במיטה, בחדר טיפול יום, בטרם הזריקו לי את החומרים הכימיים כדי להדביר את תאי הסרטן, נשזרו להן מחשבות מן העבר בעתיד, שהיה בלתי מעורער מבחינתי. נשאבתי בתחושותי אל עתיד בטוח. הייתי משוכנעת שאת המחלה אנצח ואתגבר על הטיפולים הקשים, וכי למשא הרגשי שאני נוטלת מן העבר הכל־כך קרוב יש משמעות מעבר להצלת חיי שלי. החיים שלי קצובים. איני יודעת וגם איני מתעסקת במחשבות על זמן חיי הקצוב. עכשיו בא הזמן להניע רעיון אל מסלול חייו הנצחי. המעשה – תחילתו במחשבה בעודי על מיטת הטיפולים, על רקע חילופי דברים של הצוות הרפואי והנחיות הניתנות לאחות צילה לקראת הטיפול הכימותרפי הראשון שלי.
עכשיו, כאשר בני ביתי, עמיתַי לעבודה וידידים קרובים ורחוקים תומכים בי ומעודדים אותי, בתקווה שאנצח את הסרטן, המודעות שלי להצלת חיים נשאבת למקום אחר: אל בית החיות, למאות ולאלפים של חיות שחייהן יינצלו ואשר לא יעלו עוד על שולחן הניסויים. חיות שתיגאלנה מגוויעה בסבל, במיני המחלות הרעות והמשונות שהביאו עליהן בני האדם. המחשבות הסתחררו במוחי, הכל התערבב בכל, אני והחיות ושוב אני בתוכן והן בסביבתי, ואינני יודעת היכן אני. סערה של רגשות, אבל גופי דומם. משהו מנסה לברוח ממני ואני לא עוצרת, איזו הקלה. הכלוב פתוח, אין מכסה, ומי שיכול לצאת נמלט על נפשו. ״חיות מעבדה״ שעברו את מבחן ההישרדות, בין שלל הגנים הן מצוידות גם ב״גֶן השרידות״ – ״גן החיים״.
והנה, אולי בעטיה של מחלתי יינצלו חיות, וזה יהיה הדבש שבעוקץ. אני כבר לא שם, לא במעבדת המחקר וגם לא בקומה השלוש־עשרה. יתבצעו פחות ניסויים! האם החיות יחושו בחסרוני? אולי ייטב להן חסרונן של עשר אצבעותי הלופתות ושתי כפות ידי הקטנות המולקות והורגות. לפחות יינצלו אותן חיות שהזמנתי מבית הגידול בטרם פרוץ הסרטן, ותכננתי לבצע בהן ניסויים בשבועות ובחודשים הבאים. העכברים שלי יזכו אולי למות מוות טבעי בתוך כלוב של חיות מעבדה. אבל בכל אלה אין אפילו נחמה פורתא. המחשבות התרוצצו במוחי כמו העכברים שבכלוב, ללא מנוח, ללא מוצא ובצפיפות איומה. מהר מאוד התעַשַׁתּי והכרתי שבה אלי. שבתי אל המציאות וידעתי היטב כי מחקרים בחיות יתבצעו ואפילו במספרים הולכים וגדלים, כל עוד בני אדם יהיו חולים. גם המחלה שבה לקיתי תגדיל את מספר חולי הסרטן במבחני הסטטיסטיקה שעורך משרד הבריאות, וזה רק יגביר את הדרישה לביצוע ניסויים נוספים בחיות. מעצם מחלתי יוקרבו יותר בעלי־חיים על מזבח המדע. ושוב הרהרתי בהצלת חייהם – וחשתי שזהו צו השעה.
עלי להספיק לשחרר הרבה חיות. לא אצליח לשחרר את כולן, אבל עלי להצילן. לא חשובים כרגע המספרים, חשוב הרעיון.
כי את הנטל הכבד שאני נושאת זה עשרים שנה איני רוצה עוד להשתיק ולהסתיר. אסור לי להחמיץ את נקודת הזמן החשובה הזאת בחיי. ברגעים האלה הבנתי שעלי להתגייס במלוא כוחותי ואומץ לבי ומצפוני, כדי להניף את נס המרד של דיירי הקומה השלוש־עשרה שבמכון המחקר.
אפשר להציל כל־כך הרבה חיים… הפעם בלי טיפולים: יש לחשוף את סבלם של בעלי־חיים שבני האדם קטלגו כ״חיות מעבדה״ ולדבר עליהם ולספר. איזה מין מושג זה ״חיות מעבדה״ למי שנבראו ובאו לעולם הזה. והנה, אין להם זכות קיום בסיסית – להיות חופשיים. יצורים חיים שבני האדם הפכו אותם לחפץ, שמשמשים את האדם כמושא שאפשר לנצלו עד תום, עד טיפת הדם האחרונה. חיים אשר משמשים לנסיינות שמאפשרת מימוש של כל פנטזיה מדעית תחת הכותרת ״לגלות את האמת״, תוך הצדקת המעשה – זה טוב לאדם.
הקוקטיל מוכן להזרקה, הכריזה האחות צילה והניפה בידה האחת מזרק שהכיל נוזל צהבהב ובקצהו מחט גדולה. צילה, שקומתה קטנה וגווה זקוף, צעדה בצעדי צב לכיוון המיטה שבה שכבתי. בעודה קרבה אלי באיטיות ובמין שלווה מופגנת, פלטה לחלל החדר כמה מילות הרגעה כדי שגופי החולה והכואב יהיה רפוי, וכדי שכלי הדם הוורידיים שלי יספגו את הנוזל ללא דחייה ובלי טראומות מיותרות. אבל העכברים לא הרפו. גם אני הנפתי יד והזרקתי לחיות, ואיני יודעת איזה חומר היה במזרק, איני זוכרת. ובאותו רגע חשתי בגופי זרימה צוננת זוחלת בתוך הוורידים, מתפשטת בכל איבַרי, וגופי התכווץ. זהו, שכבי עוד רבע שעה ואת יכולה ללכת הביתה, נשמע קולה של צילה. הצינה שאחזה בי פגה לאיטה ובאחת חשתי חולשה בלתי נשלטת. מטושטשת ומבולבלת נשענתי על שרי חברתי בדרך הביתה, נישאת על רגלַי בקושי, ונדמה כאילו נמוגו להן המחשבות.
אין עדיין תגובות