את הנעשה אין להשיב. קליירי פריי רק רוצה שחייה יחזרו לקדמותם. אבל איך אפשר לנהל חיים נורמליים כשאמא שלך בבית […]
פרולוג: עשן ויהלומים – מבנה הזכוכית והפלדה האימתני נישא מתוך יסודותיו בפרונט סטריט כמו מחט זוהרת שננעצה בשמים. למטרופול, בניין המגורים החדש והיקר ביותר באזור הדאונטאון של מנהטן, היו חמישים ושבע קומות. בקומה העליונה ביותר, קומה חמישים ושבע, היתה הדירה המפוארת מכולן: הפנטהאוז של המטרופול, יצירת מופת של עיצוב מלוטש בשחור ובלבן. הדירה היתה חדשה כל כך עד שאבק עוד לא הצטבר בה, וברצפות השיש החשופות השתקפו הכוכבים שנראו מבעד לחלונות העצומים, שנפרשו מן הרצפה עד התקרה. זגוגיות החלונות היו שקופות לחלוטין, וסיפקו אשליה מושלמת כל כך שדבר אינו ניצב בין הצופה לבין הנוף, עד שאפילו אנשים חסרי כל פחד גבהים חשו סחרחורת כשעמדו לפניהם.
הרחק למטה נפרש כסרט כסוף האיסט ריבר, עונד גשרים כצמידים נוצצים, מנוקד בסירות זערוריות, ונתיבו חצה את גדות האור של מנהטן וברוקלין, שהבהיקו משני צידיו. בלילה צלול אפשר היה לראות את פסל החירות המואר מדרום — אבל הלילה היה ערפל, ואי החירות נחבא מאחורי גדה לבנה של אובך.
על אף שהנוף היה מרהיב, לא נראה שהאיש העומד מול החלון מתרשם ממנו במיוחד. פניו הצרות והמסוגפות הקדירו בעת שהסב אותן מהזכוכית וחצה את הרצפה בצעדים רחבים, עקבי מגפיו מהדהדים על רצפת השיש. “אתה עדיין לא מוכן?” שאל בתקיפות, והעביר יד בשערו הלבן כמֶלַח. “אנחנו כאן כבר כמעט שעה.”
הצעיר שכרע ברך על הרצפה נשא אליו מבט, עצבני ורגוז. “זה השיש. הוא מוצק יותר ממה שחשבתי. קשה לצייר עליו את הפנטגרמה.”
“אז תוותר על הפנטגרמה.” מקרוב היה קל יותר לראות שלמרות שערו הלבן, האיש לא היה זקן. פניו הקשות היו חמורות אבל לא קמוטות, עיניו היו צלולות ויציבות.
הצעיר בלע בכוח והכנפיים השחורות הקרומיות שבלטו משכמותיו הצרות (הוא חתך חריצים בגב ז’קט הג’ינס שלו כדי להוציא אותן דרכו) התחבטו בעצבנות. “הפנטגרמה היא חלק הכרחי בכל טקס זימון שדים. אתה יודע את זה, אדוני. בלעדיה…”
“אנחנו לא מוגנים. אני יודע, אליאס הצעיר. אבל קדימה. הכרתי מכשפים שידעו לזמן שד, לפטפט איתו ולסלק אותו בחזרה לגיהנום במשך הזמן שלקח לך לצייר חצי כוכב מחומש.”
הנער לא אמר דבר, רק חזר לתקוף את השיש, הפעם מתוך תחושת דחיפוּת מחודשת. זיעה נטפה ממצחו והוא הסיט את שערו לאחור ביד שאצבעותיה היו מחוברות זו לזו בקרומיות עדינות, דמויות רשת. “זהו,” אמר לבסוף, ונשען לאחור על עקביו בנשימה כבדה. “זה גמור.”
“יפה.” האיש נשמע מרוצה. “בוא נתחיל.”
“הכסף שלי — “
“אמרתי לך. תקבל את הכסף אחרי שאדבר עם אַגְרָמוֹן, לא לפני.”
אליאס קם ופשט מעליו את הז’קט. למרות החורים שחתך בו, הוא עדיין לחץ על כנפיו בצורה לא נוחה; כששחרר אותן הן נמתחו והתרחבו, והעלו אדוות רוח בחדר הלא–מאוורר. צבע כנפיו היה כשל כתם נפט: שחור שעל פניו הסתחררו כל צבעי הקשת. האיש הסב ממנו את מבטו, כאילו עוררו בו הכנפיים סלידה, אבל נדמה שאליאס לא שם לב לכך. הוא התחיל להקיף את הפנטגרמה שצייר, סבב אותה נגד כיוון השעון ודקלם נוסחאות בשפת שדים שנשמעה כמו להבות מתפצחות.
קו המתאר של הפנטגרמה התלקח פתאום ועלה בלהבות, בקול שדמה לאוויר הנשאב מצמיג. תריסר החלונות הענקיים שיקפו תריסר כוכבים מחומשים בוערים.
משהו זז בתוך הפנטגרמה, משהו חסר צורה ושחור. אליאס זירז את קצב הדקלום, הרים את כפות ידיו עטויות הקרומים והתווה באצבעותיו קווי מתאר עדינים באוויר. בכל מקום שבו עברו התפצחה אש כחולה. האיש לא שלט בקת’ונית, שפת המכשפים, אבל הוא הצליח לזהות די מן המילים כדי להבין את הדקלום שעליו חזר אליאס שוב ושוב: אגרמון, מזמן אני אותך. מן המרחבים שבין העולמות, מזמן אני אותך.
האיש החליק יד לתוך כיסו. משהו קר, קשה ומתכתי פגש במגע אצבעותיו. הוא חייך.
אליאס חדל לפסוע. הוא עמד כעת לפני הפנטגרמה, קולו עולה ויורד בדקלום קבוע, אש כחולה מתפצחת סביבו כמו ברק. לפתע עלתה תמרת עשן שחור בתוך הפנטגרמה; היא הסתלסלה מעלה, התפשטה והתמצקה. שתי עיניים היו תלויות בתוך הצל כמו יהלומים שנלכדו ברשת עכביש.
“מי קראני לכאן מעבר לעולמות?” תבע אגרמון לדעת בקול שצלילו כשל זכוכית נשברת. “מיהו זה המזמן אותי?”
אליאס הפסיק לדקלם. הוא עמד בלא ניע לפני הפנטגרמה — בלא ניע פרט לכנפיו, שהלמו באוויר אט–אט. האוויר הדיף צחנת חלודה ובעירה.
“אגרמון,” אמר המכשף. “אני המכשף אליאס. אני זימנתיך.”
לרגע היתה דממה. ואז צחק השד, אם אפשר לומר שעשן צוחק. הצחוק עצמו היה צורב כחומצה. “מכשף אוויל,” התנשף אגרמון. “ילד אוויל.”
“אתה האוויל, אם אתה חושב שאתה יכול לאיים עלי,” אמר אליאס, אבל קולו רעד כמו כנפיו. “אתה תהיה כלוא בפנטגרמה הזו, אגרמון, עד שאשחרר אותך.”
“האומנם?” העשן התפרץ קדימה, ויצר עצמו מחדש שוב ושוב. קנוקנת אחת לבשה צורת יד אנושית וליטפה את קצה הפנטגרמה הבוער שכלא אותו. ואז, בפרץ גלי, געש העשן מעבר לשולי הכוכב, זלג מעבר לגבול כמו גל המציף סכר. הלהבות הבהבו וגוועו, ואליאס צרח וכשל לאחור. הוא דקלם עכשיו, בקת’ונית מהירה, כישופי כליאה וגירוש. שום דבר לא קרה; עננת העשן השחור המשיכה להתקדם בלא לאות, ועכשיו החלה ללבוש צורה — צורה מעוותת, ענקית, מזוויעה. עיניו הזוהרות השתנו, התעגלו לגודל צלוחיות, הטילו אור נורא.
האיש צפה באליאס בעניין אדיש, כשצרח שוב והסתובב לרוץ. הוא לא הגיע לדלת. אגרמון שטף קדימה, גוש כהה שמחץ את המכשף כמו פרץ זפת שחורה רותחת. אליאס נאבק קלושות לרגע תחת המתקפה — ודמם.
הצורה השחורה נסוגה, והמכשף נותר מוטל בתנוחה מעוותת על רצפת השיש.
“אני מקווה מאוד,” אמר האיש, ששלף את החפץ המתכתי מכיסו והשתעשע בו בעצלתיים, “שלא עשית שום דבר שיקלקל אותו לשימוש. אתה מבין, אני זקוק לדמו.”
אגרמון פנה לעברו, עמוד שחור בעל עיני יהלום קטלניות. הן בחנו את האיש בחליפה היקרה, את פניו הצרות והשלוות, את הסימנים השחורים שכיסו את עורו ואת החפץ הזוהר בידו. “אתה שילמת למכשף הילד כדי שיזמן אותי? ולא סיפרת לו למה אני מסוגל?”
“בדיוק כך,” אמר האיש.
אגרמון דיבר בהערצה טבולה בקנאה. “מחוכם.”
האיש התקדם צעד אחד לעבר השד. “אני יודע להיות מאוד מחוכם. ואני גם אדונך עכשיו. בידי גביע התמותה. עליך לציית לו, או שתישא בתוצאות.”
השד שתק לרגע. ואז החליק אל הרצפה בחיקוי לגלגני של קידת צייתנות — המחווה הקרובה ביותר לכריעת ברך שיצור בלא גוף אמיתי מסוגל לבצע. “לשירותך אני, אדוני הרם…?”
המשפט הסתיים בנימוס, בנימת שאלה.
האיש חייך. “אתה יכול לקרוא לי ולנטיין.”
אין עדיין תגובות