קְלוּז'

פרק 1

קריית שלום, תל אביב, 1975

הכול התחיל בשבת שקטה, שטופת שמש. הם הגיעו לארוחת צהריים אצל הוריו של רוני. הם עצמם גרו בדירה ממול, אצל הוריה של רותי. שם גרו מאז שנולדה טלי. דירה משלהם עדיין לא הייתה להם.

דב פתח את הדלת בחיוך רחב והושיט את ידיו אל טלי. מאירה עמדה לצדו, חיוורת, נשענת אל כוננית הספרים. ‘בואו, תיכנסו,’ הזמינה אותם.

רותי פסעה פנימה, מהססת. היא מכירה אותם מאז שהייתה ילדה קטנה. היא ורוני נשואים כמעט שנתיים. לא הגיע הזמן להרגיש יותר נוח אצלם?

מעבר לכוננית הספרים העמוסה ניצב שולחן האוכל הקטן, ערוך לחמישה. מפה לבנה, חגיגית. חמש צלחות, חמש כוסות. רותי חשה בהלה מסוימת. טלי עלולה להפיל משהו. הייתי צריכה להביא לה כוס פלסטיק, חלפה המחשבה במוחה. למה החליטו להושיב אותה יחד עם המבוגרים? הם לא יודעים שהיא עדיין תינוקת?

‘תשבו,’ אמר דב, ‘האוכל תיכף מוכן.’

אני מקווה שהיא לא ניסתה שוב לבשל, חשבה רותי, ומיד נזפה בעצמה, מספיק עם המחשבות האלה. היא באמת משתדלת. גם אני יכולה להשתדל קצת יותר.

‘מה נשמע?’ שאלה מאירה בחביבות, מלטפת את טלי שהתכרבלה על רותי בביישנות.

‘הכול בסדר,’ ענתה רותי בחיוך מתנצל.

‘מה שלום ההורים?’ התעניין דב, ‘איך הגב של אהרון?’

‘בסדר,’ אמרה רותי, ‘המנוחה עוזרת לו. עכשיו יותר טוב.’

‘טוב שהצליח לצאת לפנסיה מוקדמת,’ אמר דב, ‘כל כך הרבה שנים של עבודה קשה, לא פלא שהגב נפגע ככה.’

‘כן,’ מלמלה רותי, ותהתה למה רוני אינו משתתף בשיחה.

‘ואיך אימא?’ התעניינה מאירה, ‘גם היא עובדת קשה, נכון?’ היא חייכה אל טלי. ‘סבתא מרים שומרת על טלי כל יום כשאבא ואימא בעבודה? כן?’ טלי הביטה בה בעיניים עגולות והנהנה.

‘אימא בסדר,’ ענתה רותי, נבוכה. ‘כולם בסדר גמור.’ למה נועדו כל שאלות הנימוסין האלה, חלפה המחשבה בראשה. הרי הם גרים ממש כאן, בדירה ממול. מתראים בחדר המדרגות מדי יום.

‘בואי, טלי,’ אמר רוני והושיט אליה את ידיו, ‘נושיב אותך על הכיסא.’

דב פנה אל המטבח הקטנטן. הם שמעו אותו מתעסק שם בסירים. כעבור כמה רגעים שב אליהם, נושא מגש ועליו קערות מרק.

‘אתה צריך עזרה?’ רותי מיהרה לגשת אליו והחלה לחלק את הקערות. ‘אוי, רוני, תשים לה את הסינר לפני שהיא מתחילה לאכול, טוב? ותשגיח עליה שהיא לא תפיל שום דבר. אתה רוצה שאני אשב אִתה?’

‘רותי, תירגעי,’ חייך רוני, ‘הכול בסדר.’

איך יכלה להירגע? אף פעם לא הרגישה נוח אצלם. תמיד היו שונים. עם הדיבור השקט הזה, המנומס, והדעות המוצקות על כל דבר. והקומוניזם.

הם אנשים טובים, נהגה מרים לומר על השכנים מהדירה ממול, ואהרון, בעלה, היה מתרגז, מפני שהיה חירותניק בכל רמ’ח איבריו. אבל גם הוא חיבב את דב, שהיה אדם שקט ונעים הליכות, והעריץ את מאירה, למרות שלא רצה להודות בכך. קשה היה שלא להעריץ אותה, כי דיברה בלהט יוקד כזה ושפעה רעיונות נשגבים על צדק, שוויון, חירות ואחוות עמים.

תמימים, אמרו עליהם בשכונה, משוגעים, ואפילו בוגדים, מפני שהעריצו את ברית המועצות ורצו להביא לכאן את הרעיונות המטורפים האלה. לרוני ולחווה, אחותו, הציקו בבית הספר ובכל מקום שאליו הלכו. אבל השכנים הקרובים ידעו שדב ומאירה הם אנשים טובים. קצת מוזרים, אבל טובים.

יש לה פנסיה טובה, סיפרו בשכונה. היא הייתה חברת כנסת, ועוד במשך שלוש קדנציות. אבל השמועות אמרו שהיא מעבירה את כל הכנסותיה למפלגה ומקבלת רק סכום קטן למחיה. משוגעת, הוסיפו וצקצקו בלשונם, כל חייה עבדה כל כך קשה בשביל מק’י, ועוד חיה בעוני כזה, בדירת שיכון עלובה עם שני חדרים קטנטנים.

גם דב עבד כמו חמור בשבילם, ב’קול העם’, והיה מתרוצץ מדי יום, בחמסין ובגשם, נוסע אל ‘בית אליושה’ או אל בית הדפוס הצמוד אליו, או לכל מקום שבו נדרשה עזרה: אספות חברים, הפגנות, מצעדים. למען פועלי כל העולם. גם הוא תורם הכול למק’י, אמרו השכנים. לכן יש להם כל כך מעט. אבל ככה הם מאמינים שצריך לחיות. שום דבר לא יזיז אותם מהאמונה. אפילו אחרי שסטאלין מת ובכל העולם דיברו על מעלליו, המשיכו אצלם במפלגה להלל את ברית המועצות. טעינו, אמרו, אבל רק לגבי האיש. את הדרך עדיין העריצו.

רוני התרחק מכל אלה; לא הלך להפגנות, לא רצה להיכנס לוויכוחים פוליטיים. אפילו לבנק’י, תנועת הנוער של המפלגה, סירב להצטרף. כבר כילד התעקש למצוא את דרכו שלו. את השיגעון של הוריו לקומוניזם נשא על גבו כדבשת, לרוב העדיף לא לדבר עליהם כלל. אבל רותי ידעה שכואב לו, כי לא היו שם בשבילו כשגדל.

סוף-סוף התיישבו כולם והחלו לאכול. זה היה שונה מכל מה שהכירה רותי בבית הוריה, שם היו חמשת אחיה הגדולים מדברים בצעקות, מקניטים זה את זה ומספרים בדיחות, עד שהיה אביהם מרים את קולו וכולם היו משתתקים. בשנים האחרונות התרוקן בית משפחת בצלאל ונעשה שקט יותר, אך לאווירה המנומסת של משפחת הרשקוביץ היה קשה להתרגל.

‘נו, רוני, מה נשמע בעבודה?’ פתחה מאירה.

‘הכול רגיל,’ מלמל רוני בעודו מנער את המלחייה מעל צלחתו, ‘אין שום דבר מיוחד.’

‘עובדים קשה?’ שאל דב.

‘כרגיל,’ רוני משך בכתפיו, ‘מה יש להגיד? אין תלונות.’

אין תלונות? רותי גיחכה. רוני היה מלא תלונות כרימון. לא אצל הוריו, כמובן. אִתם מיעט בדיבור.

‘אבל אתה ודאי רוצה להשיג משהו קצת יותר משמעותי מזה,’ אמרה מאירה, ורותי כבר הבינה לאן היא חותרת. ‘כל עבודה מכבדת את בעליה, כמובן. אתה יודע מה דעתנו. אבל אנחנו גם יודעים כמה אתה חכם, כמה אתה מוכשר. אתה כל כך מתאים ללימודים אקדמיים.’

רוני המהם משהו בין הלעיסות.

‘מה דעתך, רותי’לה?’ מאירה פנתה אליה, ‘את לא חושבת שרוני מתאים ללימודים באוניברסיטה?’

‘ברור שהוא מתאים,’ רותי חיפשה את המילים הנכונות, ‘אבל… זה לא כל כך קל.’ היא הציצה אל רוני, מקווה שיתערב בשיחה. למה היא צריכה לדבר בשמו?

‘אז מה? זה אומר שזהו זה? צריך לוותר?’

‘לא זהו זה,’ רוני הואיל להשתתף בשיחה, מתמתח לאחור בכיסאו, ‘אבל אני באמת לא רואה את עצמי נרשם כרגע ללימודים.’

‘למה?’

‘כי זה בלתי אפשרי!’ הוא נעץ בה מבט והמשיך, ‘את יודעת מה מצבנו. אין לנו גרוש. אנחנו גרים אצל ההורים של רותי, בחדר הקטן הזה, ומרים שומרת לנו על טלי, ושנינו עובדים במשרה מלאה, מנסים לחסוך בשביל לקנות דירה. איך בדיוק אני אמור לשלם גם שכר לימוד?’

‘אבל עשית את זה. בסמסטר ההוא שהתחלת ללמוד כלכלה באוניברסיטת תל אביב, עשית את זה.’

‘נכון, עשיתי את זה, אבל זה היה מאוד קשה. גם ההוצאה הגדולה הזאת, גם לנסוע לאוניברסיטה כל יום, אחרי העבודה. להתחייב לקורסים, שיעורים, עבודות, מבחנים, ועוד עם תינוקת בבית. אני לא רואה את עצמי עושה את זה כרגע. זה לא אפשרי.’

‘אולי גם לא כל כך התעניינת בלימודי כלכלה,’ העיר דב בשקט.

‘לא יודע,’ התגונן רוני. ‘הקשיים לא היו קשורים לנושא הנלמד. הם היו יותר… מסביב.’

מאירה התבוננה בו וחייכה.

‘את לא צריכה להיות כל כך מאוכזבת,’ הודיע לה, ‘אני לא אומר שלא אלמד בכלל, אף פעם. כרגע זה לא מתאים. אולי בהמשך, כשטלי תגדל קצת… או אם ייפול עלינו איזה סכום…’ הוא הביט ברותי וצחק. שניהם ידעו שזה לא יקרה.

‘אבל אתה רוצה ללמוד?’ הקשתה מאירה, ‘כלומר, אילו ניתנה לך האפשרות, היית רוצה ללמוד?’

‘מה, אם היו נותנים לי משכורת בלי לעבוד ואומרים לי, לך ללמוד? ברור שכן.’

הם סיימו לאכול ודב קם לאסוף את הצלחות. רותי עזרה לו.

‘לא, אל תשטפי,’ אמר כשראה אותה ניגשת אל כיור המטבח, ‘אני אשטוף אחר כך, זה שום דבר.’ וביוצאו מן המטבח אמר, ‘בואו, נעבור לסלון. אני מכין קפה. מי רוצה עוגה?’ וחייך אל טלי.

מאירה קמה לאִטה, נשענת על מסעד הכיסא, עוצרת לנשום. רוני הושיט לה יד.

‘לא, לא צריך. אני בסדר. מוכרחים להזיז קצת את הגוף,’ חייכה אליו. רק לפני שנה עברה שני התקפי לב. תמו ימי ההתרוצצות לאספות, להפגנות ולכנסים. הרופאים הודיעו לה שהיא חייבת לנוח. היא ממשיכה להתאמץ יותר מדי, נהג רוני להתלונן באוזני אביו. יושבת וכותבת עד שעות מאוחרות ומתעקשת להיות מעודכנת בכל מה שקורה. אני אמנם לא רופא, אבל זה בטח לא טוב ללב שלה. ודב היה נאנח, אתה יודע כמה זה חשוב לה.

הם התיישבו בסלון ומאירה כחכחה בגרונה. ‘רוני’לה, יש לי הצעה בשבילך. בקשר ללימודים.’

כשמאירה דיברה היו כולם משתתקים. היה לה מין כישרון לרתק את הקהל. אבל טלי בדיוק מלמלה משהו על השמלה של הבובה, ורותי סידרה את הבובה ובדקה לטלי את החיתול. בחצי אוזן קלטה דיבורים על נסיעה. נסיעה ללימודים בחו’ל.

‘רגע,’ קראה אל חמותה, ‘מה?’

‘אמרתי,’ חזרה מאירה, ‘שהחברים שלנו מהמפלגה יכולים לסדר לרוני אפשרות להתקבל ללימודים באוניברסיטה זרה, עם מלגת לימודים ואפילו מלגת קיום. זו הזדמנות פז. משהו שיכול לשנות את החיים שלכם.’

רותי הביטה ברוני, נבוכה.

‘לימודים איפה?’ רוני שאל.

‘ברומניה.’

‘רומניה?’ רותי חשבה על מקום רחוק ומושלג. ועל מסך הברזל. מדינה קומוניסטית, כמובן. היא גיחכה. הרעיון נשמע לה מופרך.

‘כן,’ הסבירה מאירה, ‘יש שם אוניברסיטאות ברמה גבוהה מאוד. ועם הקשרים שלנו במפלגה אפשר לסדר לכם לנסוע לשם. תוכל ללמוד רפואה, רוני! כמו שתמיד רצית!’

כמו שאת תמיד רצית, חשבה רותי. רוני בכלל לא היה בטוח מה הוא רוצה ללמוד. בינתיים עבד כפקיד זוטר בבנק הפועלים ברחוב אלנבי. מה לו ולרומניה?

‘אימא, מאיפה הרעיון הזה?’

‘אתה יודע שאני דואגת לעתיד שלך, רוני’לה. עברו שנתיים מאז שהשתחררת מהצבא. וכמו שאמרת, לימודים באוניברסיטה בכלל לא עומדים על הפרק, עם כל ההתחייבויות שיש לכם כרגע.’

היא עצרה לשאוף אוויר והמשיכה. ‘חוץ מזה, בכלל לא בטוח שתצליח להתקבל ללימודי רפואה בארץ. אתה יודע כמה זה קשה. האפשרות הזאת יכולה לפתור את כל התסבוכת. תאר לך! תוכל ללמוד באוניברסיטה טובה ולחזור ארצה עם הסמכה!’

רוני הקשיב. הוא נראה מבולבל.

‘ויכול להיות שנצליח לדאוג גם לרותי למלגת לימודים. רותי, גם את רצית תמיד ללמוד באוניברסיטה.’

‘רק רגע,’ עצרה רותי, ‘זה לא כל כך פשוט. שמעתי על אנשים שנוסעים ללמוד בחו’ל, אבל זה לא ככה סתם. צריך להתקבל, לעבור מבחנים… ללמוד את השפה… ולנו יש תינוקת! איך זה בכלל אפשרי?’

‘ודאי שזה אפשרי. קודם כול, אין מבחני קבלה. כל אחד יכול להירשם לאוניברסיטה ולנסות ללמוד. המיון נעשה תוך כדי הלימודים – מי שלא מתאים, נושר. ואני בטוחה שרוני מתאים ללימודים באוניברסיטה ושהוא יוכל לעמוד בכך, וגם את. צריך רק להשתדל ולהתמיד.’ היא עצרה שוב לשאוף אוויר. ‘לגבי השפה, נכון. זה אתגר ללמוד בשפה זרה. גם דב ואני עלינו ארצה ולמדנו כאן באוניברסיטה, בעברית. זה לא היה פשוט. הרי לא דיברנו עברית בבית. אבל למדנו והסתדרנו. ולגבי רומניה, סיפרו לנו שקולטים שם הרבה סטודנטים זרים ועושים להם הכנה לפני שמתחילים הלימודים. מה יכול להיות יותר טוב מזה?’

‘ומה לגבי הילדה?’

‘ידאגו לכם גם לסידור לילדה.’

‘איזה סידור?’ רותי הביטה בחמותה בזלזול מסוים. האם היא, חברת הכנסת, יודעת בכלל מה זה לגדל ילדים? את ילדיה גידלה מטפלת. איזה סידור היא מתכננת להם?

‘במדינות הקומוניסטיות יש מעונות טובים ומערכת חינוך מצוינת. אין לכם ממה לחשוש.’

רותי היססה. מעון לטלי? היא ורוני כבר מזמן חלמו לעזוב את בית הוריה, למצוא פינה קטנה משלהם, שבה יוכלו לנהל את חייהם בעצמם. לגדל את טלי בלי שמישהו כל הזמן מתערב. בסתיו הקרוב תהיה טלי בת שנתיים, מעון יכול בהחלט לבוא בחשבון. אבל ברומניה?

‘את מציעה לנו לנסוע למדינה זרה, רחוקה, שאנחנו לא מכירים בה אף אחד, לא מכירים את השפה… אפשר שלא לחשוש?’

‘זה קצת מפחיד, אני מסכימה. אבל אל דאגה. לא נשלח אתכם לשום מקום בלי לברר את כל הפרטים מראש.’

‘אני לא יודעת…’ רותי משכה בכתפיה. ובלבה חשבה, הרעיון הזה פשוט מטורף.

‘רוני, מה אתה אומר?’ מאירה פנתה אליו, תקווה בעיניה.

רוני נראה מהורהר.

‘תחשבו על זה,’ הציע דב, שעד כה האזין לשיחתם. ‘תראו אם זה יכול להתאים לכם. אנחנו רק רוצים בטובתכם.’ ואז פנה למאירה ואמר, ‘עכשיו את צריכה לשכב לנוח. הוראות הרופא.’

רותי ורוני קמו ממקומם. גם מאירה התרוממה לאט, ולפתע עצרה וביקשה, ‘רק תבטיחו לי שתחשבו על זה, טוב?’

‘בסדר,’ מלמלה רותי והחלה לאסוף את הצעצועים שטלי פיזרה על הספה.

הם נפרדו, חצו את חדר המדרגות ונכנסו אל הדירה ממול. לאחר שסגרו את הדלת אמרה רותי בשקט, ‘אתה לא באמת חושב על זה, נכון?’

‘אני יודע?…’ רוני נראה מבולבל, ‘מה את אומרת?’

‘זה מטורף,’ אמרה. ‘אנחנו כבר רגילים שלהורים שלך יש רעיונות מוזרים, אבל זה… לא, אין סיכוי.’

* * *

איזו תהום הייתה שם, בקומה העליונה של הבית ההוא, חשבה רותי שנים לאחר מכן. שני קצוות כה רחוקים. משמאל, בית משפחת הרשקוביץ, עם מדפי ספרים עמוסים בכתבי מרקס ולנין ובמניפסטים סוציאליסטיים, עם עיתונים ומאמרים ואספות חברים שנמשכו אל תוך הלילה; מימין, בית משפחת בצלאל, עם ריחות תבשילים מתובלים, קולות תפילה ומזמורי שבת, מריבות קולניות ומכות וצחוק. על מרפסת אחת דגל אדום, על האחרת – דגל כחול-לבן. כשטלי נולדה שכחו הכול את הדגלים שעל המרפסת והיו למשפחה אחת. אבל הפערים נותרו.

אימא שלך חולמת, אמרה רותי לרוני באותה שבת וסגרה את דלת חדרם. אבל המחשבות החלו לחלחל.

‘אתה רציני?’ שאלה אותו כעבור כמה ימים, ‘אתה באמת שוקל את זה?’

‘אני לא יודע, רותי. היא משגעת אותי על זה. אבל אולי יש בזה משהו. תחשבי על זה: היא רוצה לסדר לנו לימודים באוניברסיטה, עם מלגה מלאה! מלגת לימודים ומלגת קיום! זה הרי בדיוק מה שחשבנו שלא יכול לקרות, שמישהו ייתן לי משכורת מלאה ויגיד לי, רק תלך ללמוד. את קולטת?’

‘רוני,’ רותי הרגישה שהדם אוזל מגופה, ‘תעצור שנייה. נראה לי שאתה לא קולט. זה ברומניה!’

‘נכון,’ הוא אמר, והיא ראתה שהוא מתחיל להתפתל, ‘כן. זה ברומניה. אבל… אולי אפשר לשקול את זה? רק לחשוב על זה?’

‘לא יודעת, רוני. אני לא רואה בכלל איך אפשר לעשות את זה. היא רוצה לשלוח אותנו למדינה זרה, רחוקה, מעבר למסך הברזל!’

‘טוב, בשבילם זה לא מעבר למסך הברזל. את יודעת שבשבילם לחיות במדינה קומוניסטית זה הגשמה של חלום.’

‘יופי, רוני.’

‘לא, רותי, ברצינות. מבחינתנו זה כל כך מאיים, אבל אולי זה לא צריך להיות ככה.’

רותי הביטה בו בספקנות. הוא המשיך. ‘היא אומרת שהמכרים שלהם יכולים לסדר לנו מקום, שנקבל כתובת ושם של בן אדם שיטפל בנו ויעזור לנו. ושיהיה לטלי מעון, שגם עבורו ייתנו לנו מלגה. אני לא יודע, רותי. גם אותי זה מבלבל. אבל אולי זה הפתרון לכל הבעיות שלנו.’

רותי נשכבה על המיטה ושקעה בהרהורים.

* * *

בשבועות הבאים המשיכה מאירה להסביר ולשדל. תוכנית שלמה קרמה עור וגידים למול עיניהם; אם רק ירצו, יושיטו את ידם אליה ויקטפו אותה לחיקם.

רותי העדיפה להתעלם, לתת לעניין לגווע מעצמו, אבל זה לא קרה.

‘איך נסתדר עם השפה?’ שאלה את רוני כשהחל שוב לדבר על הנושא.

‘אמרתי לך, עושים שם שנת הכנה. יש מסלול שמיועד רק לסטודנטים זרים, שלומדים בו את השפה ואפילו קצת קורסי רקע בתחום הלימוד שאליו נרשמים. נשמע מאוד מסודר, לא?’

‘לא יודעת… זה לא כזה פשוט, להגיע לשנת הכנה וזהו. הרי אנחנו צריכים להסתדר שם, ביום-יום! אתה חושב שהם יודעים שם אנגלית?’

‘אין לי מושג,’ רוני משך בכתפיו. ‘עם האנגלית שלי זה לא כל כך יעזור.’

‘שלא לדבר על כך ששנת ההכנה הזאת רק מוסיפה לנו עוד שנת לימודים!’

‘נכון, אבל את לא צריכה להסתכל על זה כעונש. את צריכה להסתכל על זה כעל הזדמנות. נותנים לך הזדמנות ללמוד את השפה ולקבל הכנה לאוניברסיטה. זה לא דבר כל כך רע.’

‘השפיעה עליך חזק, אימא שלך.’

רוני צחק. ‘תראי,’ אמר, ‘היא לא השפיעה עליי. אני רק אומר לך מה היא מציעה. אנחנו לא חייבים לקבל את זה. ובטח שלא ניסע אם לא תרצי. אני רק אומר שכדאי לחשוב על זה.’

‘וטלי? נצטרך לשים אותה שם במעון?’

‘גם ככה היא תלך בקרוב למעון. היא כבר גדולה, היא רוצה חֶברה של ילדים אחרים. את בעצמך אומרת את זה.’

‘נכון, אבל לא ברומניה!’

‘אולי זה לא כזה מפחיד כמו שאנחנו חושבים,’ אמר רוני כעבור כמה רגעים של שתיקה. ‘הרבה אנשים נוסעים ללימודים בחו’ל. גם עם ילדים. אני שומע על זה כל הזמן. חדווה מהבנק סיפרה שאחיה נסע עכשיו לאמריקה. יש לו שתי בנות קטנות. היא אומרת שילדים מסתגלים מאוד מהר.’

* * *

‘אולי רוני ייסע לבד, אם את כל כך מהססת,’ הציעה מאירה.

‘לבד?’ רותי הביטה בה, מופתעת.

‘כן. הוא יכול לבדוק את השטח, להכיר קצת, להסתגל. אחר כך תוכלו גם אתן להצטרף.’

רותי חשבה לרגע ואז הנידה בראשה. ‘לא. זה לא בא בחשבון. אם כבר ניסע אז רק ביחד.’