צופן דה וינצ'י לנוער

רוברט לנגדון, פרופסור בעל שם עולמי לתורת הסמלים הדתיים מגיע לפריז כדי לתת הרצאה. בהמשך הערב הוא אמור להיפגש עם האוצֵר הנערץ של הלובר — מוזיאון האמנות החשוב בעולם. אולם האוצֵר אינו מופיע.

מאוחר יותר באותו לילה נקרא לנגדון על ידי המשטרה אל המוזיאון, ושם, בין יצירותיו המופתיות של לאונרדו דה וינצ´י, מתגלה גופתו של האוצֵר, ולנגדון הופך חשוד ברצח.

במוזיאון האפל פוגש לנגדון את סופי נווה — סוכנת המשטרה החשאית המומחית בצפנים. להפתעתם הם מגלים כי סביב לגופה מצויים רמזים מסתוריים שהוצפנו במיוחד עבורם.

המרוץ נגד הזמן החל. הם חייבים לפענח את הצפנים ולהגן על חפותו של לנגדון. הם יוצאים למסע עוצר נשימה, הסוחף אותם מפריז אל לונדון ומעבר להן — בין יצירות אמנות וכנסיות עתיקות, בין מסדרים קדומים וכתות אפלות, בין אבירים, אלות קדושות ודם מלכים. בסוף המסע הם יזכו לגילוי המרעיש ביותר בכל הזמנים, וגם לאמת על הסוד הנצור במשפחתה של סופי.

אבל הם לא היחידים היוצאים בעקבות הצפנים המסתוריים. אם לנגדון וסופי לא יפענחו את החידה בזמן, ימָצאו חייהם בסכנה, ואמת עתיקה תאבד לנצח.

דן בראון, התפרסם בעקבות רב–המכר העולמי צופן דה וינצ´י, שיצא בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-533069

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

רוברט לנגדון, פרופסור בעל שם עולמי לתורת הסמלים הדתיים מגיע לפריז כדי לתת הרצאה. בהמשך הערב הוא אמור להיפגש עם […]

---

פרולוג

מוזיאון הלובר, פריז

22:46 בערב

האוצֵר המפורסם ז'ק סוֹנְיֶיר חלף במסדרון המקומר של הגלריה הגדולה במוזיאון. הוא זינק אל הציור הקרוב ביותר שראה, מעשה ידיו של קאראווג'ו. האיש בן השבעים ושש תפס את המסגרת המוזהבת, משך אליו את יצירת המופת מהמאה השבע־עשרה ונפל אחורה אל מתחת לציור.

כפי שתיאר לעצמו, נפל ברעש גדול גם שער ברזל סמוך וחסם את הכניסה לאולם. רצפת הפרקט רעדה. מרחוק נשמע צלצול האזעקה.

האוצֵר שכב שם לרגע, התקשה לנשום ובדק את מצבו. אני עדיין חי. הוא זחל ממקומו שמתחת לציור וסרק את השטח כדי למצוא בו מקום להסתתר.

ממקום קרוב ומפחיד נשמע קול: "אל תזוז."

האוצר קפא על ידיו וברכיו והפנה את ראשו לאט.

במרחק חמישה מטרים בלבד, מחוץ לשער הנעול, הסתכלה עליו דרך סורגי הברזל צלליתו הענקית של תוקפו. הוא היה רחב וגבוה, בעל עור חיוור כשל רוח רפאים ושיער לבן דליל. עיניו היו ורודות והאישונים שבתוכן אדומים־כהים. הגבר הלבקן הוציא מתוך מעילו אקדח וכיוון את הקנה מבין הסורגים, ישירות אל האוצֵר. "לא היית צריך לרוץ." את המבטא שלו לא היה קל להגדיר. "עכשיו תגיד לי איפה זה."

"אני… כבר אמרתי לך," גימגם האוצר, "אין לי מושג על מה אתה מדבר!"

"אתה משקר." האיש הסתכל עליו בלי לזוז ורק עיני השד שלו ניצנצו. "אתה והחברים שלך מחזיקים ברשותכם משהו שאינו שלכם. תגיד לי היכן זה מוסתר, ותישאר בחיים." האיש כיוון את האקדח אל ראשו של האוצר. "זה סוד שתהיה מוכן למות בגללו?"

סונייר לא הצליח לנשום.

האיש טילטל את ראשו והסתכל על קנה האקדח שלו.

סונייר הרים את ידיו כמתגונן. "חכה," הוא אמר לאט, "אגיד לך מה שאתה צריך לדעת." האוצר אמר את המילים הבאות בזהירות – שקר שחזר עליו פעמים רבות.

כשסיים לדבר, חייך התוקף בסיפוק. "כן, זה בדיוק מה שאמרו לי האחרים."

סונייר נרתע. "האחרים?"

"מצאתי גם אותם," ליגלג הענק, "את שלושתם. הם אישרו את מה שאמרת עכשיו."

לא ייתכן! זהותו האמיתית של האוצר וזהותם של שלושת קציני המשמר שלו היתה מקודשת כמעט כמו הסוד העתיק שעליו שמרו. סונייר הבין עכשיו כי אנשיו, שפעלו בדיוק על פי ההוראה המפורשת, חזרו על אותו שקר לפני מותם.

התוקף כיוון שוב את אקדחו. "כשאתה תמות, אהיה האדם היחיד שיודע את האמת."

האמת. באותו רגע קלט האוצר כמה נורא המצב. אם אמות, האמת תאבד לנצח. הוא ניסה לחפש מקום מסתור.

האקדח רעם והאוצר הרגיש חום צורב כשהקליע פגע בבטנו. הוא נפל קדימה, נאבק בכאב, התגלגל לאט על גבו והסתכל דרך הסורגים על האיש שתקף אותו.

האיש כיוון עכשיו את האקדח אל ראשו.

סונייר עצם את עיניו ומחשבותיו התגלגלו במוחו כסערה של פחד וחרטה.

נקישתו של האקדח הריק הידהדה במסדרון.

עיניו של האוצר נפקחו.

התוקף הסתכל על נשקו ונראה כמעט משועשע. הוא שלח יד להוציא מחסנית אחרת, אבל אחר כך נראה כחושב שנית על האפשרות, וחייך בסיפוק ובשלווה למראה בטנו של סונייר.

האוצר הביט בה וראה את החור בחולצת הפשתן הלבנה שלו. מעגל קטן בן כמה סנטימטרים הסתמן מתחת לעצם החזה שלו. הבטן שלי. מניסיונו במלחמה הוא ידע שנשארה לו רק רבע שעה לחיות.

"אני את תפקידי סיימתי," אמר האיש והסתלק.

ז'ק סונייר, שנשאר לבדו, הסיט את מבטו אל שער הברזל. הדלתות לא יכלו להיפתח לפחות עוד עשרים דקות. עד שיגיע אליו מישהו, הוא ימות. אפילו כך, הפחד שתקף אותו היה הרבה יותר גדול מהפחד ממותו שלו.

אני חייב להעביר הלאה את הסוד. הוא מצא את הכוח לנסות לקום.

כשעמד על רגליו תיאר לעצמו את שלושת חבריו המתים. הוא חשב על הדור שקדם לו… על המשימה שכולם לקחו על עצמם.

שרשרת יֶדע שלא מתפרקת.

עכשיו, למרות כל אמצעי הזהירות… למרות כל האבטחה… ז'ק סונייר היה היחיד שנשאר, השומר היחיד של אחד הסודות היקרים ביותר שנשמרו מעולם.

רגליו רעדו מרוב מאמץ.

אני חייב למצוא דרך…

הוא היה לכוד בתוך הגלריה הגדולה, והיה רק אדם אחד בעולם שאליו היה יכול להעביר את הלפיד. סונייר הסתכל על קירות הכלא המפואר שלו. היצירות המפורסמות בעולם חייכו אליו כחברים ותיקים.

מכווץ מכאב אימץ את כל כוחו ומרצו. המשימה הנואשת שלפניו, כך ידע, תדרוש כל שנייה שנשארה לו לחיות.