בכתיבה למדתי שלא ידיעת הקרוא וכתוב היא העיקר, אלא זאת הנמצאת בין השורות, מחברת אותן, מעמידה אותן, נופחת בהן נשמה, […]
כמעיין המתגבר
ינואר 2018. גשום, קר ושקט בחוץ. טיק-טק טיק-טק טיק-טק, אומר שעוני. כל טיק וטק שווה שנייה, ועד שאני חושב שעברה שנייה, עוברת לה שנייה נוספת, וכל שנייה שאני מצליח לתפוס, שנייה אחרת לה חומקת, אז אני מתחיל לספור שנייה, שנייה, כך אני ממשיך הלאה, ובלי שאשים לב – נעלמה לה דקה. ובעוד אני מחשב את השניות ומחבר לדקות, נשכחו השעות ואיתם הימים, השבועות, החודשים, החגים, המועדים, העונות והשנים, והזמן הבורח והיום שעובר אינו חוזר, והעתיד מתקרב והופך להווה, והזיכרון טרי וההווה חולף והופך לעבר, והזיכרון מתיישן והופך רחוק – חלקו מחוק ולפעמים תלוש, ולא קשור, ומה שנשאר זה זיכרון קלוש של שברים קטנים בפאזל של החיים, עד שהוא הופך להיסטוריה, נשכח ונעלם.
עם מאבקי החיים שכולנו עוברים – התלאות, הצבא, הקריירה והלימודים, השאיפות, הקידום, הדרגות והדרגים, הכספים, החתונה והגירושים, הדירות והמשכנתא, גידול הילדים, טיפול בהורים ועזרה בנכדים.
פרחה ונשכחה לה, מכל חברי “ישורון״, בפינת מרתף חשוכה, מעלה אבק וקורי עכביש, תיבת זיכרונות סגורה, שבתוכה לכל אחד ואחת סוד פרטי משלו, שלעולם לא יגלה לאף אחד. שם בתיבה גם חתיכת פאזל ומנורת פלאים. בלי לשים לב אותה ישפשף, לפתחה הקטן בסחרחורת ייסחף, אל מנהרת הזמן ייכנס, ובמהירות הבזק יחזור שנים רבות לאחור.
והזמן שחלף יחזור והעבר יהפוך להווה והזיכרון יהפוך למציאות, וכמעיין המתגבר כל אחד יצרף את חתיכת הפאזל שהביא איתו. אט-אט קבוצת ישורון מחברת ומקבצת את שברי הזיכרונות, והפאזל מתחיל להתגבש ומתחיל לקבל תמונה מטושטשת. ונפשפש בתיבת הזיכרונות ונמצא עוד חלקים, נשנה מיקומים ונהפוך חלקים, עד שלבסוף נקבל תמונה ברורה, נפלאה, בשחור-לבן, של כיתת תלמידים מאושרת, של כיתה א’ בבית הספר ישורון, בעיר אשקלון.
יותר מארבעים שנים חלפו, וכאילו לרגע הזה כולם חיכו וציפו. ואני, שרק מחצית התקופה הייתי איתם, רציתי וציפיתי יותר מכולם. אין יום שעבר, בלי שחשבתי על חברי כיתתי האהובה, נשאתי אותם איתי לכל מקום וברגע שקיבלתי את ההודעה, הכול בבת אחת צף ועלה, כאילו שהסתיים לו יום לימודים ונכנסתי לכיתה ליום לימודים רגיל למחרת.
את אותה תיבה אילנה פתחה ראשונה, וסחפה את כולם אחריה.
נתפסנו כולנו נרגשים, מעלים זיכרונות וחוויות, שולחים תמונות, מחליפים כתובות וטלפונים, ובעיקר מדברים ללא עכבות, כאילו הנה רק אתמול, נפרדנו לשלום.
והעיקר – כולם רוצים להיפגש כמה שיותר מהר, לכסות על פער הזמן ולסגור את החור שנוצר. וכולם מדברים על מפגש, דחוף וכמה שיותר מהר, כי את זמן ההווה איננו יכולים לאחוז – אין כמוהו חלקלק, פתלתל וחמקמק. רגיל הוא בבריחה ואינו מחכה, אינו סלחן ואינו ותרן, ורק בדרך אחת אפשר לתפסו לשבריר של שנייה אחת, וזאת רק בתמונת מפגש ואיחוד. אחרי יותר מארבעה עשורים של חברי “ישורון״, אומנם מעט יותר מבוגרים, אבל לא יותר מדי, אנו תמיד נישאר אותם הילדים שרצו במרץ, צרחו ובעטו לכל הכיוונים.
כל עוד אנו זוכרים, יכולים להתאהב ולהיות נאהבים, תורמים, חיוניים, יעילים ומועילים לחברה, אנחנו עדיין קיימים, שווים וצעירים, והגיל הוא רק מספר מתמטי ולא יותר מכך.
אנחנו, קבוצת “ישורון״, התגבשנו כמעט מיד. חילופי ההודעות, ההתרגשות והשמחה על כל חבר חדש שנמצא, הכניסו רוח חדשה במפרשים, שמיד נמתחו ומשכו אותנו בחוזקה קדימה.
יצירת הקבוצה, כמו פטריות כמהין, הכתה בנו כברק ביום סופה, ואנו קפצנו ויצאנו מתוך האדמה, רעננים וטריים.
כולנו התקבלנו התחברנו ללא תנאי, בלי ביקורת וללא תחרות.
הפרגון, המחמאות, העידוד והאהבה שהורעפה בשפע, היו כנים ואמיתיים. כל היופי הזה נתן את אותותיו כמו גשם שבא בעתו, פתח לבבות כעלי כותרת, הפריח כפרחים את הנשמה וחצה אף גבולות עבור חברי כיתתנו בתפוצות.
לי לא נשארה שום תמונה מבית ספרי, הכול היה חקוק בראשי וכתוב כעל סלע, על לוח ליבי.
ולי, שזיכרוני חד כתער ודמיוני מחפש רק הזדמנות קטנה שבקטנות, לברוח ולהתעופף, נותר רק להושיט ידיים פתוחות וללקט את המרגליות שנפלו לי משמיים.
אחת המרגליות היפות ביותר שנפלה לידיי, הייתה תמונת המחזור מכיתה א’, שצולמה על ידי הצלם הקבוע של בית הספר, אבא של גילי, בת כיתתנו.
הבטתי על אותה תמונה, כמוכם עכשיו, בנוסטלגיה, וידעתי בליבי, שעליה אכתוב את סיפורי הבא.
אין עדיין תגובות