דניאלה מספרד

דניאלה, צעירה המתגוררת כל חייה בספרד, מסיימת את לימודיה באוניברסיטה ועוברת להתגורר בעיירת קיץ בקצה הדרומי של ספרד, מרחק הפלגה ליבשת אפריקה.

ארועי השבעה באוקטובר מזכירים לה את יהדותה, והיא חשה דחף עצום לפעול למען ישראל ולהיות חלק ממשהו גדול יותר.

היהדות, שמעולם לא הייתה גורם משמעותי בעיניה, למרות סבה ניצול השואה, מתעוררת פתאום ומובילה אותה למהלכים לא צפויים.

בניגוד לתוכניותיה, דניאלה מוצאת את עצמה בפרשת ריגול מסוכנת שסוחפת אותה למסע הרפתקאות החורג מכל דמיון ומשפיע על שארית חייה.

הסיפור של דניאלה מתפתח בקצב מהיר וגורם לקורא להישאב לעולמה. מהשורות הראשונות ועד הסוף המפתיע העלילה מספקת רגעי מתח וריגוש שמחזיקים את הקורא דרוך ומלא סקרנות.

הסיפור נוגע ברבדים אישים של זהות ושייכות ומציג את התפתחותה הפנימית של דמות ראשית חזקה אך פגיעה במסע לא צפוי.

העלילה מצליחה לשלב בקלילות בין מתח וריגול לבין התפתחות אישית מרגשת, והופכת את הספר לחוויית קריאה מהנה.

זהו ספרה השלישי של ענת נגר המתגוררת בפלורידה ועוסקת בחינוך.

מקט: 4-575-903

דניאלה, צעירה המתגוררת כל חייה בספרד, מסיימת את לימודיה באוניברסיטה ועוברת להתגורר בעיירת קיץ בקצה הדרומי של ספרד, מרחק הפלגה […]

---

1
דניאלה מספרד

היא בהתה במסך מבלי יכולת לפענח אף מילה. שוב ושוב קראה את אותה השורה ולא הצליחה להפיח בה כל משמעות. היא המשיכה להתעקש ולקרוא, אבל בתוכה ידעה שזה קרב אבוד. ראשה קדח ממחשבות. דעתה הייתה מוסחת, התמונות המזעזעות שראתה בכלי התקשורת לא הרפו ממנה. חלקי כתבות, קולות בכי, קטעי עדויות, פני החטופים. כל אלה לא הניחו לה, לא עזבו אותה לרגע.

מאז אותה השבת חייה כאילו נעצרו. המתקפה על ישראל שיתקה אותה, והשאירה אותה, ועוד רבים, בהלם זר ולא מוכר. המציאות טפחה על פניה והיא נאלצה להודות בטעות המושרשת שבהשקפת עולמה. איך בכלל חשבה שאפשר לבטוח בהם, שאפשר להגיע לשלום איתם? ואולי לא כולם אותו הדבר והברברים שתכננו וביצעו את המתקפה לא מייצגים את כל המוסלמים? האם היא באמת כל־כך נאיבית? דניאלה התביישה בעצמה והייתה מבולבלת. הרגשות בתוכה התערבבו זה בזה; כעס, חוסר אונים, פחד, ואיכשהו גם חמלה, צפו בליבה כל פעם מחדש. היא הייתה אבודה, האמונה שלה בבני אדם נסדקה.

הגרוע מכול היה שעכשיו, חודשיים אחרי, המשוואה השתנתה. החמלה, האהדה והתמיכה בישראל מופנית כעת לעם הפלסטיני. האנטישמיות גאתה סביבה. תמונות של עזה הרוסה, של ילדים פלסטינים מדממים הופיעו בכל מקום, והפגנות תומכות חמאס התקיימו כמעט בכל אוניברסיטה באמריקה ובאוניברסיטאות ברחבי העולם. ומדריד, מדריד שכה אהבה, בערה בגלי אנטישמיות ותמיכה בפלסטין. בכיכר אספניה נערכו הפגנות ענק שקראו לא רק לתמיכה בעם הפלסטיני, אלא לרצח של כל מי שמתנגד לו. ג'ייקוב, אחיה שהתגורר בקרבת הכיכר, שלח סרטונים בקבוצה המשפחתית שנראו כאילו נלקחו מטהרן. אימא שלה לא הפסיקה להפציר בו שיִזָהר, שיתרחק מאירועים כאלה, אפילו שידעה שבתור שוטר הוא תמיד בקו החזית. הפלסטינים לא רק יצאו לרחובות אלא גם למקלדות. ציוצים וסרטונים פרו פלסטינים נראו בכל מקום. דניאלה נחרדה בכל פעם שראתה את השקרים המופצים, את העובדות מסולפות, את התמונות המפוברקות ברשתות שהופצו בלי סוף.

התמיכה בישראל נחלשה. ישראל נזקקה נואשות להסברה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. אזרחים ישראלים שלקחו על עצמם את תפקיד ההסברה ועדויות של אנשים ששרדו את התופת לא הספיקו. האנטישמיות בשיא כיעורה צפה, ונראה שהמתקפה על ישראלים הפכה למתקפה על יהודים באשר הם, וכי מיליארדים מושקעים בתעמולה נגד ישראל מצד קטאר ואירן.

לכאורה הכול המשיך כרגיל סביבה. היא קמה לעבודה בכל בוקר, ערכה קניות בסופר המקומי, הקפידה לבקר את הוריה במאלגה, ואם לא התאפשר לה, שוחחה איתם בטלפון כמעט כל יום. היא יצאה לגלוש לפחות פעמיים בשבוע ואפילו נפגשה עם חברות מדי פעם. היא הייתה רובוט שעושה הכול מכנית, מכריחה את עצמה להמשיך.

ובכל זאת, החלל העצום שנפער בתוכה הציק לה כל הזמן. בשבילה האסון היה צלצול השכמה למציאות שעלולה להשתנות ברגע. זאת הייתה מלחמה על הישרדותו וחוזקו של העם שלה. הסיפורים שקראה זעזעו אותה, והיא לא יכלה לעלות על דעתה איך הייתה מתנהגת לו הייתה נוכחת שם.

חודשיים עברו והעולם המשיך להתקיים והחיים חזרו אט אט למסלולם. האנשים המשיכו בדרכם, מסעדות היו מלאות, אנשים נפגשו לאכול טאפס ולשתות קצת, צעירים נפגשו בחוף לגלוש מדי בוקר והברים היו מלאים. טריפה, העיר שכוחת האל בקצה הדרומי של ספרד, נראתה רחוקה שנות אור מהמציאות של האנשים בישראל.

גם ערוצי הטלוויזיה דיברו פחות על ישראל עכשיו, המלחמה כבר לא הייתה הנושא החם. כתבות מקומיות תפסו בחזרה את מקומן ונושאים כמו מהירות הרוח או מזג האוויר, שעניינו את דניאלה בעבר, עכשיו נראו לה שוליים ביותר, מטופשים אפילו.

היא לא הבינה איך אפשר לחזור לשגרה, אפילו סנדרה חברתה לעבודה שהייתה יהודייה כמוה, הצליחה כבר לצחוק, כאילו המשיכה הלאה והמלחמה הפכה למשהו רחוק שלא נוגע לה. הרי בטריפה היפה מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו זה לצד זה בשלום, ולמען האמת, מי היא בכלל שתבקר אותם? בעצמה כמעט שהתאהבה במוסלמי.

היא תהתה אם האירועים בעברה הפכו את הנושא למוחשי וקרוב יותר לליבה. החיים שלה התחלקו כעת לתקופה שלפני השבעה באוקטובר ולימים שאחריו. היום שלה התחיל בקריאה באתרי החדשות וברפרוף על עדכונים מהלילה הקודם. היא קראה באדיקות כל הודעה בטלגרם, כל ציוץ שנכתב, ולא פסחה על אף סרטון שמלווה באזהרת צפייה. כל מה שרצתה לעשות באמת היה לצעוק את הכאב שבתוכה. היא הייתה נואשת לעשות משהו, לתרום איכשהו, אבל לא ידעה איך.

גם כשהייתה רגועה יחסית והצליחה לנטרל את רגשותיה, לא הבינה את ההתנהגות של הסובבים אותה. איך זה שהם לא הבינו שהם הבאים בתור, שזוהי מלחמה של דת, שעכשיו נראה שהמתקפה היא על ישראל ועל יהודים, אבל במהרה זה יחמיר והמתקפה תהיה גם על העולם הנוצרי. אירופה כבר הייתה נגועה, והקריאות להשמדת ישראל היו רק התחלת התוכנית להשתלטות האסלאם, להשתלטות המזרח על המערב. פתאום היא שמה לב להערות אנטישמיות סביבה, ייתכן שהן היו שם כל הזמן והיא לא התייחסה אליהן או בחרה לצחוק מהן ולהתעלם, אבל עכשיו הן צרמו לאוזניה ופגעו בה.

עומאר, הבוס הישיר שלה בחברת הפרסום שבה עבדה בשנתיים האחרונות, היה מוסלמי בשנות השלושים המוקדמות לחייו שהיגר ממרוקו, ולא הראה שום אמפתיה לעם שלה. להפך, היא הרגישה שהוא גאה בפלסטינים, או לפחות, שהוא מבין את המניע למלחמה שלהם. הוא לא אמר דבר שיצדיק את הפעולות שלהם, אבל גם לא גינה אותן. פעם אחת שמעה אותו אומר לאחד העובדים שהראה תמונות מהזוועות באינסטגרם ש"לכל מטבע יש שני צדדים". כבר אז הזדעזעה ורצתה להטיח בפרצופו ששום דבר בעולם לא מצדיק רצח ילדים או אונס נשים, אבל שתקה כי בכל זאת, הוא הבוס שלה.

חזותו האלגנטית של עומאר בלבלה חלק מהאנשים. הוא היה מוסלמי אדוק שהקפיד להתפלל חמש פעמים ביום, נמנע מאלכוהול ומשיחות מיותרות עם נשים, ונשא עימו כדרך קבע את המִסְבַּחָה, מחרוזת תפילה מוסלמית. בכל פעם שהעביר תחת אצבעותיו את החרוזים, היא רצתה לצעוק. נקישות החרוזים הטריפו את דעתה והיא הרגישה כאילו שזה במכוון אליה. כאילו שהוא נהנה לנקוש בהם אחד אחד כשהיא בסביבה. בפגישות מקריות על יד מכונת הקפה שמה לב שהוא עובר לדבר בערבית בטלפון בכל פעם שמישהו היה בטווח שמיעה.

"רוצה קפה?" היא שמעה את אלחנדרו פתאום, "הלו? במה את שקועה כל כך?"

"כן, תודה," היא חייכה והפסיקה לבהות בנקודה אקראית בקיר, "אני חייבת להתעורר."

"ניפגש לטאפס ודרינק אחרי העבודה?" הוא שאל, והיא כבר ידעה שהוא רוצה לחלוק איתה משהו על החבר החדש שלו.

"בטח," ענתה, "במקום הרגיל."

הם היו חברי נפש. משפחותיהם גרו סמוך זו לזו במאלגה, בשכונה שקטה בבניין צדדי, משפחה יהודית ומשפחה נוצרית שלא נתנו לאמונתם לחצוץ ביניהם. הם נהגו לחגוג את החגים של שתי הדתות יחד. משפחתו של אלחנדרו הסבה איתם לשולחן לארוחת ראש השנה, והם ביקרו בביתם בארוחת חג המולד. הכבוד שרחשו זה לזה היה דוגמה לחיים משותפים בגולה ללא קשר לדת ולאמונה, ומבלי שהתכוונו, הנחילו זאת המשפחות לילדיהם. דניאלה ואלחנדרו למדו באותם בתי הספר, נסעו באותה הסעה, יצאו לאותם טיולים, למדו לאותם מבחנים, דיברו על אותם מורים, ועל אף שלא תמיד היו קרובים כל־כך, תמיד עמדו זה לצד זה כשאחד מהם נזקק לאחר. כשבגרו, דניאלה הפכה לאשת סודו, וכשגילה לה את נטיותיו המיניות, לא הופתעה כלל כי תמיד ראתה בו חברה טובה והתייעצה איתו בכל דבר. היא עמדה לצידו כשיצא מהארון, ותמכה בו כשמשפחתו איימה לנתק כל קשר איתו. היו אלה הוריה, שרה וג'ואל, שדיברו על ליבם של שכניהם וריככו אותם כדי שיקבלו את בנם כמו שהוא. ערבים שלמים בילו יחד והסבירו להם שזהו רצון האל, הביאו דוגמאות של מפורסמים שונים שיצאו מהארון והזהירו שאם יתכחשו לבנם, הם עלולים לאבד אותו לעד. לא מעט זמן עבר עד שהוריו של אלחנדרו למדו לקבל אותו, אך לבסוף זה קרה, והוא ידע שהתמורה שחלה ביחסיהם היא הודות להוריה של דניאלה ולשיחות הנפש שערכו מדי ערב עם חבריהם. הוא היה אסיר תודה להם לעד.

דניאלה ואלחנדרו התקבלו לאותה אוניברסיטה, ואחרי שלוש שנים סיימו תואר ביחצנות ופרסום. לא הרבה זמן אחר כך, כשעברו יחד לטריפה, עיר הקיץ הדרומית ביותר בספרד, אף אחד לא הופתע. שנות הלימודים עברו על אלחנדרו בהוללות פרועה, ואף שלא התראו כל יום, דניאלה דאגה להחזירו למסלול בכל פעם שנפגשו מחוץ לשיעורים. הוא העריך אותה ואף פעם לא שכח איך עמדה לצידו בתקופות הכי קשות. הוא ידע שתמיד יהיה נאמן לה באותה המידה ושמתישהו כשיזדמן לו, יחזיר לה באותו המטבע.