הרומן הוא רומן הומוריסטי אודות נער מתבגר בשם דוד טוויזר, הגדל בסוף שנות השבעים תחילת השמונים, בשכונת "גיורא יוספטל" בקרית […]
1 – אז ככה קוראים לי דוד טוויזר. ואני גר בקומה רביעית בשכונת "גיורא יוספטל" בקרית ים. מהבית שלי רואים את הים ומהצד השני רואים את ההתעגלות של המפרץ ואת האוניברסיטה ואת האניות שכל הזמן עומדות במקום ושמידי פעם הן זזות, ככה לאט לאט. כמו שאמא שלי כל הזמן אומרת לי ולאחותי הגדולה אתי, ש"בגיורא יוספטל" שום דבר לא ישתנה אף פעם ופה הכל הולך לאט לאט. ואם רוצים לשנות משהו חייבים לצאת מהשכונה הזאתי וכמה שיותר מהר, אם אנחנו עוד רוצים שעוד יצא ממכם משהו.
בגלל שאנחנו מאוד מאוד עניים ואין לנו כסף לכלום, אנחנו חייבים לגור ב"גיורא". השכונה הכי בעייתית בקריות. כאלו גם לגור בקריות ועוד בקריה הכי דפוקה שיש קרית ים, ועוד בשכונה הכי דפוקה "גיורא יוספטל". ואף אחד לא רוצה לגור בשכונה הזאתי, בגלל הקרבה ליד הים ובגלל האלרגיות והבלאגנים שהים עושה. בקלות אפשר לקבל דלקת ראות. וחוצמזה יש את הרעש של הגלים שלא נותנים לישון, לכן הדירות פה נורא נורא זולות, ורק פה יש לנו כסף לגור.
אני חושב שהכי סובלים פה מהים, זה משפחת בטיטו. ההורים של סרג' ונטלי, השכנים מלמטה מקומת קרקע. בחורף הם יכולים לקבל את הגלים עד אליהם לסלון. פעם אפילו קרה שהיתה איזו אנייה מצרית שאבדה את דרכה בים ואז ככה על הבקר הם התעוררו ופתאום הם מגלים את העוגן של האונייה ליד החלון של הבית שלהם. וג'ו נורא נורא התעצבן והתחיל להגיד מלאן מלאן קללות בצרפתית ובערבית. עד שבסוף מכל הקללות שלו באו אלו מחיל הים, וחלצו את האנייה המצרית. והם משפחת בטיטו בסוף שמו את העוגן החלוד של האנייה ליד הפוחלצים של האיילים והנמרים שתמיד היו להם באמצע הסלון.
חוץ מג'ו ובריג'יט בטיטו,יש פה בבניין את פטריק וג'ולייט בן גיגי, אלו מקומה רביעית שגרים מול ז'וז'ו וויקי. כמו רוב תושבי השכונה הם לא ממש דתיים, הם מסורתיים כאלו. כל יום שישי ויקי וג'ולייט אחורי שנגמר בטלוויזיה הסרט ערבי, הם מדליקות נרות שבת. ואז הבעלים שלהם פטריק וז'וז'ו יוצאים לבית כנסת. כי אצלנו ב"גיורא" השבת נכנסת לא לפי מה שכתוב בלוח שנה, אלא מתי שנגמר הסרט הערבי ואז כל השכנות מתארגנות עם הנרות שבת, והגברים מתחילים להתארגן עם הגרעינים לכווון הבית כנסת.
אני לא ממש יודע במה הם עובדים פטריק וז'וז'ו האלו. נראה לי שהם סוחרי מכוניות. למה כל פעם הם מחזיקים איזה ארבע חמש מכוניות. וכל המכוניות שלהם ככה חונות למטה. לפטריק יש גם את האוטו הקבוע שהוא מחזיק לעצמו, זה עם הגג נפתח האלקמינו האמריקאית הענקית הזאתי בצבע כתום.
אני לא יודע למה על האוטו של פטריק כתוב ארבע כפול ארבע גם מקדימה וגם מאחורה ומהצדדים.
יום אחד אני לא יודע מה קרה לי. קמתי מוקדם בבקר, לקחתי את המחזיק מפתחות של אחותי הגדולה אתי, וסרטתי לו את כל האוטו מההתחלה עד הסוף. כתבתי איזה אלף פעמים ארבע כפול ארבע שווה שש עשרה. ארבע כפול ארבע שוה שש עשרה, ככה על כל האוטו. אחר כך הלכתי גם לשאר המכוניות ועשיתי את אותו דבר. על הטריונף של אלברט זה מקומה ראשונה ועל האוטו של רותי. ועל האוטו אסקימו לימו של ג'ו בטיטו( קראנו לו ככה לאוטו בגלל שהוא שיחק בסרט אסקימו לימון זה עם ענת עצמון) ועל הסוסיתא שלש גלגלים של בטי אפללו זאתי מקומה שנייה.
וככה עשיתי, מלאן מלאן קווים ארוכים על כל המכוניות. ואז ככה על הבקר כשכולם התעוררו, ז'וז'ו תפס את הראש ראשון ככה חזק, יחד עם ג'ו בטיטו האבא של סרג' הם התחילו לקלל בערבית. אינעל בוק אנעל דינאק. וליליאן שהתעוררה מהצעקות שהיו למטה התחילה לצעוק ככה בקולי קולות זה הילד של טוויזר, זה הילד של טוויזר זה עם הדפקט. ואבא ששמע מלמטה את הצעקות התבאס לרדת למטה מהפדיחה והוא ככה הסתגר בבית איזה שלשה ימים, ולא הלך אפילו לעבודה בגלל הפדיחה שעשיתי לו.
הדירה שלנו היא מן דירת סנביץ כזאתי, שנמעכת בין שתי דירות. מצד אחד יש את פטריק, ומהצד השני יש את ז'וז'ו. ובמקביל בכניסה השנייה, יש את משפחת שקלאר האשכנזים. אלו שאף אחד לא שומע אותם, למה הם כל הזמן בתוך עצמם.והם בכלל לא סופרים אותנו, חוץ משלום ,שלום, אף אחד לא מדבר אתם, כאלו אנחנו לא בליגה שלהם. הפעם היחידה שיצא לנו לדבר אתם, כשהילד שלהם מנחם או מנדי כפי שקראנו לו שהיה ילד בעייתי. וההורים שלו לא ממש ידעו איך להתמודד אתו, וכל פעם הם היו סוגרים אותו בבית. פעם אחת היה איזה קטע שאחורי איזה כמה שעות שהם נעלו אותו בבית הוא קפץ מקומה רביעית. וכולנו שמענו מן זפטה כזאתי חזקה, כשהוא נחבט בחול בלי לדעת בכלל מאפה זה הגיע.
והוא המנדי הזה לא קרה לו כלום, הוא ישר ככה הזדקף נגב את הידים בחול והתחיל לרוץ. אחר כך ההורים שלו הענישו אותו והשאירו אותו מחוץ לפתח של הבית איזה ארבע חמש שעות, או לא יודע כמה זמן ככה עם תחתונים וגופייה. וכשהיינו יורדים למטה לשחק ועוברים דרך הבית שלהם, הוא היה מתבייש ומסתתר ככה בזווית של הדלת כדי שלא נראה אותו. אחרי זה הוא יצא החוצה כשהחולצת "סטיב אוסטין" שלו ככה תחובה לו חזק חזק בתחתונים והוא רץ ככה כל הדרך עד למספרה של פרנסין. ואז התחילו מלאן מלאן צעקות על ההורים של מנדי, איך הם משאירים אותו ככה בכזו צורה. ואני זוכר גם שהרווחה הגיעו ולקחו אותו מהבית ושמו אותו באיזה פנימיה ומאז לא ראינו אותו יותר.
אז ככה, אמא שלי עובדת במספרה של פרנסין. במספרה היא חופפת את השערות לכל אלו שבאות להסתפר. אחר כך היא שמה להם רולים כאלו בשער. אחר כך היא שמה את הראש של אלו שמסתפרות ב"פן" הגדול לייבוש. ואחר כך כמו כל אלו שעובדות במספרה, היא יוצאת לעשן סיגריה יחד עם פרנסין ואסתר שעובדות יחד אתה. אמא מעשנת אסקוט, אסתר מעשנת סילון ופרנסין מעשנת סביון. הם תמיד מעשנות ככה מחוץ למספרה, כשכל אלו שבפנים מחכות שיתייבש להן השער בתוך הפן.
ותמיד כשהן נעמדות בחוץ עם הסיגריות, אני נעמד מולן ומסנוור אותן עם הראי המצוקמט שהורדתי מהאוטו אסקימו לימון של ג'ו בטיטו ומסתכל איך הן מעיפות את העשן. הכי אני אוהב לראות את פרנסין ואסתר, איך הן לוקחות את השחטות של הסיגריות ככה חזק חזק. ואחר כך איך הם מוציאות את כל העשן החוצה, לאט לאט ובעיגולים כאלו קטנים. ואחרי שהם גומרות לעשן, פרנסין ואסתר מנחמות את אמא ואומרות לה אל תדאגי זה יעבור לו לדוד, את עוד תראי כפרה הוא יגדל זה יעבור לו כל השגעונות האלו שיש לו בראש.
העבודה של אמא במספרה היא עבודה רגועה יחסית. הן מספרות, חופפות, עושות רולים, ויוצאות לעשן. וכשאין קליינטים בגלל החורף או המיתון והאינפלציה ארבע מאות חמישים אחוזים שעשה מנחם בגין, כולם ככה יושבות במספרה עם הסיגריות אסקוט וקוראות ז'ורנלים. כי במספרה זה לא כמו בעבודה של אבא בנמל, ששמה הכל הולך בעצבים, תביא תוריד תעשה הכל ככה בקריזה. וגם כשהם מעשנים, אז כולם ככה מעשנים ומוציאים את העשן החוצה בעצבים, במהירות, בלי עגולים. אבא אומר, שבנמל אין זמן לעוואנטה, הכל צריך לזרום מהר כל הזמן בלי הפסקה.
מי שסידר לאבא את העבודה בנמל, זה הימאי זה מקומה שנייה אלברט אפללו.
לפני כן לאבא בכלל היתה מחלקת אלומיניום, בתוך הנגריה הענקית של דוד מוריס אח של אבא. אז המצב הכלכלי שלנו יחסית היה טוב. אני זוכר גם שאבא חסך מלאן כסף ושם אצל מוריס, בכדי לעבור לדירה החדשה בקרית שמואל, אפה שגרים כל האשכנזים.
מה שבסוף קרה זה, שדוד מוריס פשט רגל. ואז באו ההוצאה לפועל ולקחו את כל הכסף וגם סגרו את הנגריה ואת מחלקת אלומינים שהיתה של אבא. ואז נשארנו בלי כלום, בלי הכסף של הדירה ובלי פרנסה.
ובדיוק אחורי שאלברט אפללו חזר מאיזו הפלגה מסין, הוא הביא מתנות לכל השכנות. ואז אמא ככה זרקה לו, שאין לאבא עבודה והוא ככה ענה לה אל תדאגי ממי אני יסדר לו.
ובאמת כבר באותו יום אלברט אפללו נכנס ככה לסדרן העבודה בנמל, הסתכל עליו ככה חזק עם המבט המצמרר הזה שיש לו בעיניים. ואבא שלי תוך יום קבל את העבודה בנמל.
משפחת אפללו, היא המשפחה הכי גדולה אצלנו בשכונה, יש להם משהו כמו איזה שלש עשרה נפשות. לבן שלהם הגדול קוראים מרקו, זה שמאושפז בבית חולים, בגלל ניסיון התאבדות כושל, שהשאיר אותו משותק לכל החיים. ויש את אחותו אליזבת, שכל פעם אחרי שהיא גומרת לעשות ספונז'ה, היא מתרחצת ומקפלת מגבת ורודה ושמה על הראש ואחר כך היא נעמדת בחלון ומסתכלת על המים של הים. ויש את קוקו אח שלה, שכל היום מעשן חשיש במקלט. ויש במשפחה הזאתי גם את לינדה שיושבת בכלא על סמים. ויש את דודו שכותב כל הזמן שירי דיכאון על השכונה ועל המשפחה שלו. כל יום הוא קם בחמש בבקר, מגלח בתער את הראש שלו וכדי לקבל מוזה הוא עומד כל היום מול החלון ומסתכל על הים.
וכל פעם שאתה נכנס אליהם לדירה, באמצע הסלון, יש מלא פוחלצים של חיות כל מיני נמרים תנינים ואריות וככה בצד יש תמונה ענקית כזאתי של מפלי הנייאגרה, ומולה תמונה ענקית של הרבי מלובביץ. ובויטרינה יש איזה כמה צלחות עם תמונה של הבאבא סאלי, שמתחתיה יש תרד שמעורבב בקמח. ותמיד כשאתה נכנס אליהם הביתה, יש כזה ריח חזק של חביתות ונודים. ובחדר של דודו, מהתקרה ככה משתלשל כדור דיסקו ענקי מלא במנורות קטנות. ובצד ימין יש תמונה ענקית של אולביה ניוטון ג'ון, ומולה בגודל של חלון קטן, יש תמונות של בריז'ית בורדו ומרלין מונרו. ובצד השני יש את התמונה של ה"ילד הבוכה", זאת תמונה קטנה כזאתי שיש כמעט בכל בית בגיורא. יש שמה כזה ילד עם תסרוקת לצד ימין, ומהעיניים שלו יורדות שתי דמעות גדולות כאלו. ולכל מקום שהיית הולך היית רואה את העיניים של ה"ילד הבוכה", כאלו הם הולכות יחד אתך. אם היית זז לכוון החלון, העיניים של הילד היו זזות לכוון שלך ואם היית הולך לכוון הדלת, העיניים שלו היו זזות לאותו כוון. וכל פעם שהייתי עובר ליד התמונה של הילד הבוכה, היתה לי הרגשה כאלו הוא ילד אמיתי, ואפילו הדמעות שלו אמיתיות.
דודו אפללו יושב ככה מול הים וכל היום כותב שירים מזרחיים סטייל חיים משה, דקלון, וניסים סרוסי. וכשהרוח ככה מנשבת חזק מכוון הים והוא מרגיש איך המוזה באה לו, אז הוא מתחיל להלביש את המנגינה על המילים. הוא כל הזמן שר על אחיו מרקו שמאושפז בבית חולים ועל אחותו לינדה שיושבת בכלא.
וכשהוא שר הוא עוצם חזק חזק את העניים, עד שנושרות לו דמעות מרוב מוזה, ואז הוא נהייה יותר ויותר דומה לתמונה של ה"ילד הבוכה" שנמצאת מצד ימין שלו.
אחרי שהוא סגור על לחן, הוא מקליט את עצמו על קסטה, לוחץ כאלו שתי לחיצות ענקיות ומקליט את עצמו. זה מה שהוא עושה כל יום, חוץ מבימי שלישי כשאמא שלו לוקחת לו את החדר ומייבשת שמה את הקוסקוס, שאז הוא יורד לעשן למטה במקלט יחד עם אחיו קוקו.
ללא ספק מי שהכי הכי שנואים פה בבניין, זו משפחת בטיטו, אלו ההורים של סרג'ור אלו מקומת קרקע ששמים מערך בקלפי.
ופה בגיורא, לא צריך להפוך את הקלפי ולדעת מי שם מה. וגם לא צריך לשאול את הבנאדם מהו שם בקלפי. למה לפי הפרצוף של הבנאדם אתה יודע למי הוא הצביע.לפי הפרצוף המבואס של הילד שלהם אתה יודע מה אבא שלהם שם בקלפי. אחותי הגדולה אתי אומרת, שאפילו לפי המכונית של הבנאדם אתה יכול לדעת מה הוא מצביע. אם הוא בא עם סוסיתא שלש גלגלים, או טריונף ישנה כמו שיש לאמא שלהם, בטוח שהם שמים מערך בקלפי. ובטח כשהם באים עם אוטו פוזה של "אסקימו לימו", כמו זה של האבא שלהם, בטוח שהם משפחה של מערכניקים.
אפילו כשפרס בא לקולנוע ניצן וכל השכונה באו לצעוק בגין בגין. ג'ו אבא של סרג'ור, הוא היחידי בכל השכונה, שלא התבייש ועוד לקח חתימה של פרס ואחר כך גם סרג'ור עלה עם אמא שלו לקחת חתימה,ושמעון פרס ככה חתם להם על היד. וכשבגין לקח את הבחירות, זאת היתה הפדיחה של החיים שלהם. כל המשפחה הזאתי ברחה עם האוטו "אסקימו לימון" הישנה שלהם לטיזינביא ורק אחרי איזה שבועיים ראינו אותם חוזרים.
אין עדיין תגובות