דווקא אליטה! עוסק במה שרבים מאבירי התרבות ורוזניה חוששים לעסוק בו, ממעטים להזכירו או דוחקים לפינות מחשבה צדדיות. בדרכו המשועשעת […]
דווקא אליטה!
א. האנשים טעמו מהציביליזציה, אבל לא הגיעו לקולטורה
"והדבר מובן", כתב י"ח ברנר במאמרו הנודע לתהילה "הז'נר הארץ־ישראלי ואביזריהו", "הסביבה היא קטנה, מצומצמה. השעמום חזק, העצבים מרוגזים. הריקניות גדולה. הליכת־רכיל רבה. האנשים טעמו מהציביליזציה, אבל לא הגיעו לקולטורה". דומה שאין מלים הולמות מאלה לתיאור היעלמותם של שיירי ה"ציביליזציה" של המאה העשרים, ולהפיכתה של אותה משאלת לב כללית — לכונן "תרבות", "קולטורה", במקום המסוים ששמו "ישראל" ובכל מקום אחר — לדבר מה החורג מתחום התקווה האוטופית לתחום המדע הבדיוני.
אכן, לפסימיזם התרבותי ולהרהוריו היסטוריה ארוכה כדברי ימיה של התרבות עצמה. אם יש בנמצא הגדרה פופולרית יותר למושג "היסטוריה" פרט לזו של מרקס, הרי שזו תנועת המטוטלת בין נאמני האבולוציה לגווניה — ההתפתחות הליניארית או הדיאלקטית, הנאורה או הבלתי נאורה — ובין חסידיה העגומים של ה"התפתחות" ההפוכה, הלא היא "ירידת הדורות". ואולם כל מי שעיניו בראשו, ומחשבות על "בני מלאכים" הנהפכים ל"שאר חמורים" פוקדות מעת לעת את מוחו — לא כל שכן, כל מי שיהרהר במובנה של המלה "תרבות" בישראל העכשווית — לא יפגוש אלא באותו תימהוֹן, שנתן זך הפליא לנסח באחד משיריו המוקדמים: "כל זה אינו שלי […] ואני מתבונן בעצמי בְּתימהוֹן". ואם הוזכרה ישראל של המאה העשרים ואחת, ואף הוזכר משוררהּ הלאומי האחרון, אי אפשר שלא להזכיר צירוף נוסף מבית מדרשו של זך: "משנה לשנה זה". ובמלותיו של אותו שיר נודע, שזו כותרתו: "ובכן זהו בדיוק מה שמדאיג אותי,/ ובכן זהו בדיוק מי שמספיד אותי,/ ובכן זהו מה שאני מרגיש".
מהי "תרבות"? "תרבות" אינה אלא סך כישרונותיהם, טירופיהם, הזיותיהם, קנאותיהם, בריתות הסתרים והמזימות של כל העוסקים בתרבות. הגדרה טאוטולוגית זו משמרת יסוד חשוב, שדומה שנזנח למן המחצית השנייה של המאה העשרים, ובהיעדרו הלכה וגדלה השפעתה של אותה הרגשה מעיקה, אותה היקבעות במצב לימינלי־נצחי, מצב שהקונקרטי והנוסטלגי דרים בו זה לצד זה; "משנה לשנה זה". יסוד זה אינו אלא העובדה, שכבר אינה מובנת מאליה, ששדה התרבות מוגדר לא רק באמצעות כללי משחק, מושאי מאבק ואינטרסים הייחודיים לו, אלא גם באמצעות אמות מידה פשוטות כמו "טוב" או "רע". לצד עובדה זו אפשר להזכיר עובדה נוספת, ולפיה אין מנוס מלהכיר במלחמת החזק בחלש, במלחמת החלש בחלשים ממנו, במלחמת הרעיונות בהוגיהם ובמלחמת האבירים מטעם עצמם בטחנות הרוח שבדו מלבם.
מיהם ה"עוסקים בתרבות"? אלה הם היוצרים, החוקרים, היוצרים־החוקרים, ידידי החוקרים, אויבי הידידים, מבקרי האויבים, החוזרים בתשובה ויוצאי השְׁמד וכל דודני דודניהם. והאם כל אותם דַבָּרֵי תרבות בני זמננו מוכשרים פחות ממנהיגי התרבות הדגולים בני הדורות הקודמים, או שמא מדובר בעיקר בהרגשה מעיקה ובלתי מפוענחת? ובכן, לשאלה זו אפשר להציע כמה תשובות רב משמעיות. והריני מודה שאיני יכול להתייחס לסוגיה זו כצופה מן הצד — ואיני סבור שאפשר להתייחס לעניינים כגון אלה מן הצד, כחיית בתי קפה תמימה וטובת לב, כטייל סטואי שהאמת נגלית לו בשעת טיולו או כנברן ספריות חמור סבר ובלתי תלוי — אלא רק מבפנים, מ"לב המאפליה"; מדשדוש בן כמה עשורים בשלולית המכונה "תרבות", בישראל ומחוצה לה.
ברשימה זו אבקש להציע כמה התבוננויות קצרות, בלתי ממצות בהכרח, בפניה של אותה "ירידת דורות". התבוננויות אלה עומדות לעצמן, אך אפשר להתייחס אליהן גם כמכלול. אקדים ואומר, שבדברים הבאים איני מבקש לקבוע חוקים ומסמרות, כי אם לשרטט נתיבי מחשבה אחדים במפת הדרכים המוכרת לכל קורא. מי שיבקש לזהות בדברים אלה נימה ברורה של פסימיזם תרבותי — לא יטעה. מי שיגלה בהם רמז לאיזו אופטימיות — לא יטעה גם הוא.
אין עדיין תגובות