דווקא אשכנזייה נחמדה הוא סיפורה של איילה, אומנית רב תחומית, לאורך ציוני דרך בחייה המקצועיים והאישיים: הילדות בחיפה בצל תקופת […]
דווקא אשכנזייה נחמדה
מאחורי הדלפק הקטן במעמקי החנות המוארכת ישב מנחם הירקן כשהוא מותיר מרווח לכרסו שהשתפלה מעל מכנסיו. בידו האחת גירד את זיפי זקנו בן ששת הימים. לכבוד שבת – יתגלח. על צווארו ענד מסכה מקומטת. לא נראה היה כי הוא עושה בה שימוש. במאפרה לידו היו בדלי סיגריות רבים. לכבודה של איילה שנכנסה לחנותו, כיבה את הסיגריה שאחז בין אצבעותיו הצהובות מניקוטין. הלקוחות שלו הלכו והתמעטו, וכל לקוח היה זכאי אם כך ליחס מיוחד.
רחוב רש”י והרחובות הסמוכים לו נראו לאיילה כלקוחים מציוריו של מארק שאגאל על העיירה היהודית בגולה. לעיתים נדמה היה כי פעימות הזמן דילגו על הרחובות הצדדיים של סביבה זו ברמת גן. אפשר היה למצוא בהם חנות של סנדלר שהציע גם תיקון לתיקי עור שנפגמו, חנות קטנטנה שהכריזה על שירותי נגרות, חנות שמכרה צעצועים, כלי בית ועגלות קניות, מגדנייה קטנה וחנות לפרחי פלסטיק.
שלטי החנויות לאורך הרחוב נשאו שמות מפתיעים והתחייבו לספק אושר ומבחר מוצרים שטרם נראו כמותם במחיר המוזל שאותו הם מציעים. מעל לשלטים נחשפו בעליבותם קרעי מעטפת הבניין, כעדות לעת הקמתו אי אז בשנות החמישים או השישים. וכמו קשישה שוורידי ידיה נעשו משורגים ובולטים מבעד לעור, כך בלטו הקירות הפצועים, שקרביהם נגלו ברבים וחזיתם עמוסה בכתמי מלט מתיקונים אין ספור, החלפת חלונות, תריסים או צינורות לניקוז מי המזגן.
פרסומות שנתלו ונתלשו מחזיתות הבתים הותירו שיירי דבק וקטעי מילים. שברי טיח מחזיתות הבתים צנחו על גגוני המתכת הגליים שנתלו כפתרון הצללה זמני ונעשו לקבועים. זרועותיהם החלודות נראו כקורסות תחת נטל שברי הלבנים וטיח שצנחו על גבם.
במעלה הרחוב, בסמוך לאחת החנויות הקטנות, הוצבו בובות חייטים נטולות ראש וגפיים, לבושות בשמלות צבעוניות. מבעד לחלון הראווה נראתה תופרת כשסיגריה נעוצה בזווית פיה, משוחחת עם לקוחה. בידה האחת הניעה את גלגל מכונת התפירה המיושנת שהצריכה הפעלה ידנית ובשנייה החליקה את הבגד בצמוד למחט. הבגדים שנתלו בחזית החנות נראו לאיילה כמבחר תחפושות פורים מוזרות שנתפרו משאריות בדים.
לאחר שהתייאשו מכמות הלקוחות שהלכו ופחתו עם השנים, התרוקנו החנויות אט אט מבעליהן. על חזיתות הבתים התרבו שלטים המציעים את החנות להשכרה או למכירה במחיר נמוך. הלקוחות הוותיקים של החנויות שעדיין שרדו נותרו נאמנים להן ונהנו מיחס אישי.
רחוב רש”י הצטיין בשפע מספרות. מעל למשקופי הכניסה למספרות נתלה שלט שחזר והופיע בכל המספרות, כאילו נעשה בידי אותו איש שלטים, עליו התנוסס זוג מספריים גדולים פעורי להבים. על ספסל עץ קטן בכניסה למספרה נהגו לשבת נשים כשלראשן פסי צבע ססגוניים שהזקיפו את שערן ככרבולת במרכז הראש. בעת שהמתינו לצבע השיער ש”יתפוס” את שורשי השיער הלבנים או השחורים, נהנו מפינוקי סיגריה וקפה שהגיש להן בעל המספרה.
בהמלצת שכנים בבניין המגורים שלהם, שפקדו באופן קבוע את אחת המספרות, הגיעו איילה ועודד בעלה למספרה קטנה שאליה יכלו לטייל ברגל מביתם. לצד הטיפול המיומן הם נהנו שם מיחס חם הודות להיותם צמד לקוחות המתמיד להגיע אחת לכמה שבועות ומותיר תשר נדיב לעובדי המספרה. מושיק בעל המספרה, שהיה בחור צעיר, אהב לשוחח עם איילה, שהאזינה לו ברוב קשה ולבקשתו אף יעצה לו בנושאי חינוך ילדיו הפעוטים והיחסים עם הורי רעייתו. מושיק קבל בפניה כי הוריו אינם מוכנים לעזור בטיפול בילדים, למרות היותם פנויים בשעות אחר הצהריים. איילה האזינה, ושתקה.
הרחוב היה משופע גם במשרדי תיווך שהצהירו על היותם הטובים מסוגם. הם צצו בפתיחות חגיגיות ונעלמו בסגירה חרישית. מרבית דיירי האזור חיו בו שנים רבות ולא תכננו לעקור ממנו או לרכוש בסביבתם דירה אחרת.
העיר ניסתה לחדש את פניה. באזורים אחדים נבנו מגדלים רבי קומות, חלקם לעסקים חלקם למגורים, תוך שהם מותירים במרווחים שביניהם מספר בתים קטנים, רעועים. בעליהם של בתים אלה, ברובם קשישים, חשבו כי המעבר לדירה במגדל מרובה דיירים אינו נכון להם בשלב זה של חייהם. החשש מפני שינויים בגיל השלישי ותחושת השכנות “של פעם” עוררו בהם את ההסתייגות מהעתקת מגוריהם לצורת דיור חדשה ושונה מזו שלה הורגלו, או מלמכור ולפנות את ביתם ליזם. וכך, שכונות ותיקות שמרו על צביונן, על הבתים עם גגות הרעפים האדומים, החצרות והעצים הירוקים שביניהן.
בפינות הרחובות הגובלים בעיר בני ברק הסמוכה הוצבו מתקני מתכת שנועדו לאיסוף תרומות לאגודות שונות. כל תיבה יוחדה בכותרת המודיעה על העמותה שלשמה אדם תורם. התיבות היו מכוסות במעטה חלודה וכוסו בשלל פרסומות על דופנותיהן. חלקן נטו על צידן, מטות לנפול. מעולם לא ראתה איילה איש המשלשל מטבע או שטר לחריץ התיבה.
למרגלות דוכני הירקות בחנות של מנחם, שגלשו עד לאמצע המדרכה, נהגה לשבת חבורת גברים מבוגרים מוותיקי השכונה, שהיו מתכנסים מדי בוקר ועד לשעות הצהריים המאוחרות לשתיית קפה בפיצוצייה הסמוכה לחנות הירקות. הפיצוצייה הייתה חנות קטנטנה ששימשה גם סניף לרכישת כרטיסי מפעל הפיס. שלט גדול ממדים הודיע ברבים על הצורך בפיס בחיים. מעליו נתלה שלט המודיע כי המקום עומד להשכרה על ידי חברת תיווך.
הגברים, שהיו גמלאים ברובם, התקבצו בשולי חנות הירקות ל”פרלמנט” היומי הקבוע שלהם. מדי פעם הצטרף אליהם מנחם משהבין כי צוהרי היום הן שעות מתות מבחינת המבקרים בחנותו, שהיו בעיקר נשים. גברים מבוגרים שראו במשימת רכישות המזון חלק מתפקידיהם, ערכו את קניותיהם בשוק חרף העובדה כי ידעו שייסחבו עם סלים כבדים באוטובוסים. הצעירים נהגו לקנות במרכולים הגדולים הממוקמים בקניונים, שבהם חניות מסומנות, נגישות קלה לעגלות קנייה גדולות ממדים ומגוון מוצרים המאפשר לרכז את הקנייה השבועית למשפחה.
קהל לקוחותיו של מנחם היה קבוע. רובם גרו בסביבת חנותו. הוא הכיר את כולם בשמם ובסיפורם המשפחתי, שאל, התעניין, אמר מילה טובה ובירך אותם מעומק ליבו. כמו לגבי חנויות נוספות בחלק זה של הרחוב, לא הייתה חניה ליד החנות או אף מדרכה רחבה שתאפשר להחנות רכב לזמן קצר, וכך הצטמצמו לקוחותיו לתושבי הסביבה שיצאו לקניות עם עגלה קטנה. איילה נהגה לחנות במורד רחוב סמוך, ומנחם חזר והציע לה את עזרתו בסחיבת הקניות למכוניתה.
בביקוריה בחנות הירקות הקפידה איילה לגמול ליחס האישי של מנחם ביחס אישי משלה, לשאול אותו בנימוס לשלומו ולשלום בני משפחתו, לשוחח איתו על ענייני היום, על המצב המתוח שבו (תמיד) נתונה המדינה ועל דור הצעירים המפונקים של ימינו המצפים לחיים קלים ללא מאמץ מצידם לשפר את תנאי חייהם.
מנחם בחן אותה ארוכות בשעה שחלפה בזריזות במעברים הצרים שבין מדפי הירקות, וכשראה כי היא מתלבטת, המליץ על זן ירק שונה מזה שהושיטה את ידה לקחת. הוא שאל לכוונותיה בבחירת הירקות, אם לבישול או לאפייה, וייעץ לה על טיבם. איילה הקשיבה והנהנה, וחלקה עימו את מטרת בחירת הירקות לבישול, על פי מרשמי תבשילי ירקות הונגריים. הצהרה זו עוררה את סקרנותו, והוא שאל למוצאה ולמוצאם של הוריה. משהבין כי ילידת הארץ היא אך למדה את רזי הבישול מאימהּ, נחה דעתו. הוא שאל אם היא מרבה לבשל או קונה בדרך כלל מאכלים מוכנים. איילה הסבירה בחיוך כי הבישול אהוב עליה, וטעמם של תבשילים ביתיים עולה על מזונות הנשלחים ממסעדות. גבותיו של מנחם התרוממו, כאילו ציפה לתשובה שונה מזו שניתנה.
איילה שיתפה בשמחה כל מידע. פעמים רבות הרחיבה מעבר לשאלה שנשאלה, ובדיעבד הבינה כי הייתה לטרחנית. היא סיפרה לו למשל כי בתקופת הצנע אפתה אימהּ עוגות מבטטות שהיו בנמצא שכן הקמח חולק במשורה תמורת תלושים, ולא תמיד היה בהישג יד. מנחם שאל כמה עניים הם היו. איילה חלקה עימו מזיכרונות ילדותה, מאיסוף הלימונים, הגויאבות והפיטנגו שהיו בחצר הבית בקריית חיים וביצי התרנגולות שהיו בלול. “חיינו בצמצום,” סיפרה איילה, “העברנו בגדים מילד לילד, לא קנו בגדים חדשים או רהיטים. שמרו מאוד על מה שהיה, ומה שנפגם או התקלקל, תיקנו בבית. לא היו צעצועים. המצאנו משחקים בעצמנו ברחוב, אך היינו ילדים שמחים,” הדגישה. עיניו של מנחם ברקו ופיו נפער בחיוך רחב.
משפנתה ללכת, לאחר שהשתהתה מעבר לזמן שהקציבה לעצמה לקניות, נפרד ממנה מנחם כשהוא קורא ממקום מושבו: “את דווקא אשכנזייה נחמדה! וגם בשלנית!”
איילה הסתובבה וחייכה בפה מלא. בליבה תהתה אם בעיני מנחם היא יוצאת הדופן בקבוצה אתנית זו…
