מת עד הלילה

שמי סוקי ואני מלצרית בעיירה קטנה בלואיזיאנה. אני שקטה, מתבודדת וכולם חושבים שאני קצת משוגעת. זה בגלל שאני יכולה לקרוא מחשבות, מה שהופך אותי לבחורה שקצת קשה להיות לידה.‬ ‫בעיירה שלנו יש מיעוטים מכל סוג, ומאז שהערפדים, המתים-חיים, חשפו את עצמם, קיוויתי בכל ליבי שאחד מהם יגיע לבון טון. ‬‫יום אחד ערפד נכנס לבר. הוא היה גבוה, כהה, נאה, ולא יכולתי לשמוע מילה ממה שהוא חושב. התאהבתי.‬ ‫אבל כשאחת מחברותיי לעבודה נרצחה, הכל התחיל להשתבש, ועכשיו כולם חשודים. ‬‫רק אני יכולה להסיר את החשד מעל הערפד שלי…‬

מקט: 4-317-12

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מאמר על הספר בעיתונות

סקירת הספר באתר סימניה

עמוד הפייסבוק

שמי סוקי ואני מלצרית בעיירה קטנה בלואיזיאנה. אני שקטה, מתבודדת וכולם חושבים שאני קצת משוגעת. זה בגלל שאני יכולה לקרוא […]

---

ש‫נים רבות חיכיתי לערפד עד שיום אחד הוא הגיע אל הבר. מאז שהערפדים יצאו מארון הקבורה (כפי שניסחו בצחוק), ארבע שנים לפני כן, קיוויתי שאחד מהם יגיע לבון טון. בעיירה שלנו היו כל שאר המיעוטים – למה לא גם החדש ביותר, המתים-החיים שרק לאחרונה הוכרו על ידי החוק? אבל הצפון הכפרי של לואיזיאנה לא היה מפתה מספיק בשביל הערפדים, מסתבר; מצד שני, ניו-אורלינס הייתה מרכז ממש רציני בשבילם – כל הקטע הזה של אן רייס, כן?

הנסיעה מבון טון לניו אורלינס לא ארוכה, וכל מי שהגיע אל הבר אמר שאם תזרוק אבן בפינת הרחוב, תפגע בערפד. למרות שלא כדאי לך.

אבל אני חיכיתי לערפד שלי. אפשר לומר שאני לא יוצאת הרבה. זה לא בגלל שאני לא יפה. אני יפה. אני בלונדינית עם עיניים כחולות, בת עשרים וחמש, והרגליים שלי חזקות והחזה שלי ממוצע, והמותניים שלי דקיקים. אני נראית טוב במדי המלצריות למזג אוויר חם שסאם בחר בשבילנו: מכנסיים שחורים קצרים, חולצת טי לבנה, גרביים לבנים, נעלי ספורט שחורות.

אבל יש לי נכות. כך אני משתדלת לחשוב על זה. הלקוחות הקבועים פשוט אומרים שאני משוגעת. בכל מקרה, התוצאה היא שאף אחד כמעט לא מזמין אותי לצאת. אז תענוגות קטנים נחשבים אצלי מאוד.

והוא ישב באחד השולחנות שלי – הערפד. מייד ידעתי מה הוא היה. הדהים אותי שאף אחד אחר לא הסתובב לבהות. הם לא ידעו! אבל מבחינתי, לעור שלו היה בוהק מסוים, ואני פשוט ידעתי.

כמעט רקדתי מאושר, ולמעשה באמת רקדתי קצת ממש שם מאחורי הבר. סאם מרלוט, הבוס שלי, הרים את מבטו מהמשקה שערבב וחייך אלי חיוך קטן. תפסתי את המגש והפנקס שלי והלכתי אל השולחן של הערפד. קיוויתי שהאודם שלי עוד במקום ושהשיער שלי מסודר. אני די מתוחה, והרגשתי את החיוך מושך את זוויות הפה שלי למעלה.

הוא נראה אבוד במחשבותיו, והייתה לי הזדמנות לבחון אותו לפני שהביט בי. הוא היה בערך מטר שמונים, הערכתי. היה לו שיער חום סמיך, מסורק היישר לאחור ומשפשף את הצווארון, ופאות הלחיים הארוכות שלו היו מיושנות באופן מסקרן. הוא היה חיוור, כמובן; היי, הוא היה מת, אם מאמינים למעשיות ישנות. התיאוריה התקינה פוליטית, זו שהערפדים עצמם גיבו בפומבי, הייתה שהבחור הזה היה קורבן של וירוס שגרם לו להיות מת-לכאורה למשך כמה ימים, ולאחר מכן אלרגי לאור שמש, כסף ושום. הפרטים היו תלויים באיזה עיתון קראת. כולם היו מלאים בחדשות ערפדים בימינו.

בכל מקרה, השפתיים שלו היו מקסימות, מפוסלות בחדות, והיו לו גבות כהות ומקושתות. אפו הסתער מטה היישר מתוך הקשתות הללו, כמו נסיך בפסיפס ביזנטיני. כשהוא סוף סוף הרים את מבטו, ראיתי שהעיניים שלו אפילו יותר כהות מהשיער, ושהלבן שבהן היה לבן באופן לא יאומן.

"מה בשבילך?" שאלתי, שמחה כמעט מעבר למילים. הוא זקף את גבותיו. "יש לכם את בקבוקי הדם המלאכותי ההם?" שאל.

"לא, אני כל כך מצטערת! סאם הזמין כמה. הם אמורים להגיע בשבוע הבא".

"אז יין אדום, בבקשה," הקול שלו היה קריר וצלול, כמו נחל זורם מעל אבנים חלקות. צחקתי בקול רם. זה היה מושלם מדי.

"תתעלם מסוקי, אדון, היא משוגעת," קול מוכר הגיע מהתא שליד הקיר. כל השמחה התנדפה ממני, למרות שהחיוך עוד מתח את השפתיים שלי. הערפד בהה בי, צופה בחיים אוזלים מפניי.

"מייד אביא את היין שלך," אמרתי, ופסעתי משם מבלי להביט בחיוך מדושן העונג של מאק ראטריי. הוא היה שם כמעט בכל ערב, הוא ואשתו דניז. קראתי להם זוג המקקים. הם עשו ככל שביכולתם לאמלל אותי מאז שעברו לקרון השכור שלהם בפינת הצמתים. קיוויתי שהם יעופו מבון טון באותה הפתאומיות שבה נחתו.

בפעם הראשונה שבה נכנסו למרלוט'ס, הקשבתי בחוצפה רבה למחשבות שלהם – אני יודעת, די שפל מצידי. אבל אני משתעממת בדיוק כמו כל אחד אחר, ולמרות שאני מבלה את רוב זמני בלחסום את המחשבות של אנשים אחרים, שמנסות להיכנס לי לראש, לפעמים אני פשוט נכנעת. אז ידעתי כמה דברים על בני הזוג ראטריי שייתכן שאף אחד אחר לא ידע. למשל, ידעתי שהם היו בכלא, למרות שלא ידעתי למה. וגם, קראתי את המחשבות שהעסיקו את מאק ראטריי בנוגע לשפחתכם הנאמנה. ושמעתי במחשבותיה של דניז שהיא נטשה תינוק שהיא ילדה לפני שנתיים, תינוק שלא היה של מאק.

והם גם לא השאירו טיפ. סאם מזג כוס מיין הבית, מביט אל עבר שולחנו של הערפד בזמן שהניח את היין על המגש שלי.

כשסאם הביט בי שוב, ידעתי שגם הוא יודע שהלקוח החדש שלנו היה מת-חי. עיניו של סאם כחולות כמו של פול ניומן, בניגוד לכחול- אפור המעורפל שלי. סאם בלונדיני גם הוא, אבל השיער שלו דקיק ובצבע אדום חם, כמעט זהוב. הוא תמיד מעט שרוף משמש, ולמרות שהוא נראה צנום בבגדים, ראיתי אותו פורק משאיות בלי חולצה ופלג הגוף העליון שלו חזק מאוד. אני אף פעם לא מקשיבה למחשבות של סאם. הוא הבוס שלי. כבר נאלצתי לעזוב עבודות בגלל שגיליתי דברים שלא רציתי לדעת על הבוסים שלי.

אבל סאם לא אמר כלום, רק נתן לי את היין. בדקתי את הכוס כדי לוודא שהיא נקייה ומבהיקה, וחזרתי לשולחנו של הערפד.

"היין שלך, אדוני," אמרתי ברשמיות והנחתי את הכוס בזהירות על השולחן, בדיוק מולו. הוא הביט בי שוב, ואני בהיתי לתוך עיניו המקסימות כל עוד הייתה לי הזדמנות. "תהנה," אמרתי בגאווה. מאחורי, מאק ראטריי צעק "היי, סוקי! אנחנו צריכים עוד קנקן בירה כאן!" נאנחתי והסתובבתי כדי לקחת את הקנקן הריק מהשולחן של המקקים. שמתי לב שדניז נראתה טוב באותו ערב. היא לבשה חולצה שנקשרת על העורף ומכנסיים קצרים, וערימת השיער החום שלה התנופפה מאחוריה בתלתלים אופנתיים. דניז לא באמת הייתה יפה, אבל היא הייתה כל כך נוצצת ובטוחה בעצמה שלקח זמן לשים לב לזה.

מעט מאוחר יותר, לתדהמתי, ראיתי שבני הזוג ראטריי עברו לשולחן של הערפד. הם דיברו אליו. לא יכולתי לראות הרבה תגובה מצידו, אבל הוא גם לא עזב.

"תראי את זה!" אמרתי בגועל לארלין, חברתי לעבודה. ארלין ג'ינג'ית ומנומשת ומבוגרת ממני בעשר שנים, והיא הייתה נשואה ארבע פעמים. יש לה שני ילדים, ומדי פעם נראה לי שהיא מחשיבה אותי לשלישית.

"בחור חדש, אה?" אמרה בלי הרבה עניין. ארלין יוצאת כרגע עם רנה לנייר, ולמרות שאני לא יכולה להבין את המשיכה, היא נראית די מרוצה. אני חושבת שרנה היה בעלה השני.

"הו, הוא ערפד," הייתי פשוט חייבת לחלוק את האושר עם מישהו.

"באמת? כאן? מי היה מאמין," היא חייכה מעט כדי להראות שהיא העריכה את העונג שלי. "אבל הוא לא יכול להיות מבריק במיוחד, חומד, אם הוא עם המקקים. מצד שני, דניז נותנת לו חתיכת הופעה".

אחרי שארלין הבהירה את זה, הבנתי; היא הרבה יותר טובה ממני בלהעריך מצבים מיניים, בגלל שלה יש ניסיון ולי אין.

הערפד היה רעב. תמיד שמעתי שהדם המלאכותי שהיפנים פיתחו היה מזין, אבל לא באמת סיפק את הרעב – ולכן עוד היו 'מקרים מצערים' מפעם לפעם (זה היה התיאור נקי-הלשון של הערפדים להרג המדמם של בני אדם). והנה דניז ראטריי, מלטפת את גרונה, מסובבת את צווארה מצד לצד… איזו כלבה.

אחי, ג'ייסון, נכנס אל הבר ורכן לתת לי חיבוק. הוא יודע שנשים אוהבות גבר שמתייחס יפה למשפחתו וגם נדיב כלפי בעלי מום, אז לחבק אותי זה ניקוד כפול. לא שג'ייסון זקוק לעוד נקודות ממה שיש לו, רק בגלל מי שהוא. הוא נאה. הוא גם יכול להיות מרושע, בהחלט, אבל רוב הנשים כנראה מוכנות בהחלט להתעלם מכך.

"היי, אחות. מה שלום סבתא?"

" בסדר, בערך אותו הדבר. בוא לראות בעצמך".

"אני אבוא. מי פנויה הערב?"

"תראה בעצמך". שמתי לב שכשג'ייסון התחיל להביט מסביב, היה פתאום רפרוף של ידיים נשיות אל שיער, חולצות, שפתיים.

"היי, אני רואה את די-אן. היא לבד?"

"היא פה עם נהג משאית מהאמונד. הוא בשירותים. תיזהר". ג'ייסון גיחך אלי, ואני התפלאתי איך נשים אחרות לא יכלו לראות עד כמה החיוך היה אנוכי. אפילו ארלין סידרה את החולצה שלה כשג'ייסון נכנס, ואחרי ארבעה בעלים היא הייתה צריכה לדעת להעריך גברים קצת יותר טוב. המלצרית הנוספת שעבדה איתנו, דון, הטילה את שערה לאחור ויישרה את גבה כדי להבליט את החזה. ג'ייסון נופף לה בחביבות. היא חיקתה לגלוג. היחסים שלה עם ג'ייסון לא היו טובים, אבל היא עדיין רצתה שישים לב אליה. הפכתי מאוד עסוקה – כולם באו למרלוט'ס בשבת בלילה, לפחות לחלק מהערב – אז איבדתי את הערפד שלי לכמה זמן. בפעם הבאה שהייתה לי הזדמנות לראות מה קורה איתו, הוא דיבר עם דניז. מאק הביט בו בהבעה כל כך להוטה וחמדנית עד שהתחלתי לדאוג.

התקרבתי מעט לשולחן, בוהה במאק. לבסוף, הנמכתי את המחסום שלי והקשבתי.

מאק ודניז היו בכלא בגלל ניקוז ערפדים. דאגתי מאוד, אבל בכל זאת נשאתי קנקן בירה וכמה כוסות לשולחן של רביעייה רועשת. כיוון שדם ערפדים היה אמור להפיג באופן זמני סימפטומים של מחלות ולהגביר את האון המיני, קצת כמו ויאגרה וסטרואידים ביחד, היה ביקוש עצום לדם ערפדים אמיתי, לא מהול, בשוק השחור. כשיש שוק, יש ספקים; במקרה הזה, כך למדתי, זוג המקקים. בעבר הם כבר לכדו ערפדים וניקזו את הדם שלהם, ומכרו את מבחנות הדם הקטנות אפילו במאתיים דולר לחתיכה. זה היה הסם המועדף כבר שנתיים לפחות. כמה קונים השתגעו אחרי ששתו דם ערפדים טהור, אבל זה לא גרם לביקוש לרדת בכלל.

ככלל, ערפדים שנוקזו לא שרדו זמן רב. המנקזים השאירו את הערפדים משופדים או פשוט השליכו אותם בחוץ. כשהשמש זרחה, הסיפור נגמר. מפעם לפעם, ניתן היה לשמוע על היפוך תפקידים כשהערפד הצליח להשתחרר. אז התוצאה הייתה מנקזים מתים.

ועכשיו הערפד שלי קם והחל לעזוב עם המקקים. עיניו של מאק פגשו בשלי וראיתי איך הוא ללא ספק נבהל מההבעה שעל פניי. הוא הפנה את גבו והתעלם ממני בדיוק כמו כולם.

זה הכעיס אותי. מאוד. מה אני אמורה לעשות? בזמן שנאבקתי עם עצמי, הם כבר יצאו. האם הערפד יאמין לי אם ארוץ אחריהם ואומר לו? אף אחד אחר לא האמין לי. או שאם במקרה האמינו, הם שנאו אותי ופחדו ממני מפני שקראתי את המחשבות שמתחבאות במוחות של אנשים. ארלין התחננה בפניי לקרוא את מחשבותיו של בעלה הרביעי כשהוא בא לאסוף אותה באחד הלילות, כי הייתה בטוחה למדי שהוא חושב לעזוב אותה ואת הילדים, אבל לא הסכמתי בגלל שרציתי לשמור על החברה היחידה שיש לי. אפילו ארלין לא הייתה מסוגלת לבקש ממני באופן ישיר, כי ככה היא הייתה מודה בכך שיש לי את הכשרון הזה, הקללה הזו. אנשים לא יכלו להודות בזה. הם היו חייבים לחשוב שאני משוגעת. מה שלפעמים באמת כמעט הייתי!

לכן היססתי, מבולבלת ומפוחדת וכועסת, ואז ידעתי שאני פשוט חייבת לעשות משהו. המבט שמאק זרק לכיווני דחק בי – כאילו הייתי זניחה.

גלשתי במורד הבר אל המקום שבו ג'ייסון הקסים לחלוטין את די- אן. לפי דעת הקהל, הוא לא היה צריך להתאמץ כל כך. נהג המשאית מהאמונד נעץ בהם מבט קודר מהצד השני שלה.

"ג'ייסון," אמרתי בדחיפות. הוא הסתובב לנעוץ בי מבט אזהרה.

"שמע, השרשרת ההיא עדיין בתא האחורי של הטנדר?"

"אני לא זז בלעדיה," אמר בעצלות. עיניו סרקו את פניי בחיפוש אחד סימן לצרות. "ת'הולכת להילחם, סוקי?"

חייכתי אליו. הייתי רגילה כל כך לגחך עד שזה בא בטבעיות. "ממש מקווה שלא," אמרתי בעליזות.

"היי, צריכה עזרה?" בכל זאת, הוא אחי.

"לא, תודה," אמרתי, מנסה להישמע מרגיעה. חמקתי לעבר ארלין.

"שמעי, אני חייבת לעזוב קצת מוקדם יותר. אין לי כמעט שולחנות – את יכולה לחפות עלי?" אני לא חושבת שאי פעם ביקשתי מארלין משהו כזה, למרות שאני חיפיתי עליה המון פעמים. גם היא הציעה לי עזרה. "זה בסדר," אמרתי. "אני אחזור אם אוכל. אם תנקי את האזור שלי, אני אנקה את הקרון שלך".

ארלין הנהנה ברעמת השיער האדום שלה בהתלהבות. הצבעתי אל דלת העובדים, אל עצמי, ועשיתי תנועות הליכה באצבעותיי, לסמן לסאם שאני הולכת.

הוא הנהן. הוא לא נראה מאושר. יצאתי מהדלת האחורית, מנסה לא להרעיש יותר מדי על החצץ. מגרש החניה של העובדים נמצא מאחורי הבר, אחרי דלת שמובילה למחסן. המכונית של הטבח הייתה שם, ושל ארלין, ושל דון, ושלי. לימיני, במזרח, הטנדר של סאם חנה מחוץ לקרון שלו.