"אינטנסיבי ושופע חיות. מרתק לכל אורכו. פשוט מעולה." ג'יימס ווד, ניו־יורקר "מעשה התאבדות ספרותי", כך כינה קרל אובה קנאוסגורד את […]
עבור הלב החיים פשוטים: הוא הולם כל עוד הוא יכול. לבסוף הוא עוצר. במוקדם או במאוחר, ביום זה או אחר, פוסקת תנועת הרקיעה הזאת מאליה, והדם מתחיל לזרום לעבר הנקודה הנמוכה בגוף, שם הוא נקווה בבריכה קטנה, הנראית מבחוץ כשטח כהה ורך על העור שהולך ומלבין, וזאת בשעה שהטמפרטורה יורדת, האיברים מתקשים והמעיים מתרוקנים. השינויים האלה של השעות הראשונות מתרחשים באיטיות רבה כל כך ומתבצעים בוודאות שכזאת שיש בהם מן הטקסיות, כאילו החיים נכנעים על פי כללים קבועים מראש, מעין הסכמה ג’נטלמנית, שגם נציגי המת מיישרים קו לפיה, מאחר שהם תמיד מחכים עד שהחיים ייסוגו החוצה לפני שהם מתחילים בפלישה לנוף החדש. מרגע שהחלה הפלישה, היא בלתי הפיכה. את נחילי הבקטריות האדירים המתחילים להתפשט בתוך הגוף, דבר לא יוכל לעצור. לו ניסו לתקוף ולו כמה שעות קודם לכן, היו נתקלים מייד בהתנגדות, אבל עכשיו הכול סביבם שקט, והם חודרים עמוק יותר ויותר אל תוך הלח והחשוך. הם מגיעים אל תעלות הָאוֶרְס, אל בלוטות המעיים, אל אִיֵי לַנְגֶרְהַנְס. הם מגיעים אל קֻפְסִית בָּאוּמָן בכליה, אל הגרעין הדוֹרְסָלי של עמוד השדרה, אל החומר השחור במוח התיכון. והם מגיעים אל הלב. הוא עדיין בשלמותו, אבל מאחר שנגזלה ממנו התנועה שכל כולו בנוי בהתאם לה, הוא נראה לפתע שומם ומוזר, אולי כמו אתר בנייה שעובדיו נאלצו לנטוש בחיפזון, כלי הרכב הדוממים המאירים בצהוב כנגד חשכת היער, צריפי הפועלים הריקים, קרונות הרכבל העמוסים, תלויים זה לצד זה לאורך צלע ההר.
מהרגע שהחיים עוזבים את הגוף, הגוף שייך למתים. המנורות, המזוודות, השמיכות, ידיות הדלתות, החלונות. השדות, הביצות, הפלגים, ההרים, העננים, השמיים. דבר מכל אלה אינו זר לנו. אנחנו מוקפים תמיד בחפצי העולם המת ובתופעותיו. אף על פי כן מעטים הדברים המעוררים אי נעימות גדולה יותר מהצפייה באדם הכלוא בו, על כל פנים אם לשפוט לפי המאמצים שאנחנו עושים כדי להרחיק את גופות המתים מטווח הראייה. בבתי־חולים גדולים, לא רק שהם מוסתרים בחדרים מיוחדים ולא נגישים, אלא שגם הדרכים לשם נסתרות, עם מעליות נפרדות ומסדרונות נפרדים במרתף, וגם אם במקרה יתעה אדם בדרכו וייכנס לאחד מהם, הרי שגופות המתים המועברות במיטות החולפות על פניו הן תמיד מכוסות. המתים נלקחים מבית־החולים דרך יציאה מיוחדת, במכוניות שחלונותיהן מושחרים; באזור הכנסייה יש עבורם חדר מיוחד, ללא חלונות; במהלך טקס האשכבה הם שוכבים בארונות סגורים עד שהם נטמנים באדמה או נשרפים בקרמטוריום. קשה למצוא צידוק מעשי כלשהו לנוהל הזה. אפשר למשל להסיע את גופות המתים במסדרונות בית־החולים בלי לכסותן, ומשם להעבירן במונית רגילה מבלי שיהוו סיכון כלשהו למישהו. הגבר המבוגר שמת במהלך הקרנת סרט בקולנוע, יכול בהחלט להישאר במושבו עד סוף הסרט, וגם בזמן ההקרנה הבאה. את המורה שחוטף שבץ בחצר בית־הספר לא צריך בהכרח לפנות מייד, לא ייגרם כל נזק אם ישכב שם עד שלשרת יהיה זמן לטפל בו, גם אם זה יהיה רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות או מתישהו בערב. ואם ציפור תתיישב עליו ותתחיל לנקר אותו, מה זה חשוב? יותר טוב מה שמצפה לו בקבר, רק מפני שאנחנו לא רואים את זה? כל עוד המתים אינם מפריעים אין כל סיבה למהר, הרי הם אפילו לא יכולים למות פעם נוספת. במובן זה, גלי הקור בחורף הם נוחים במיוחד. מחוסרי הבית שקופאים למוות על ספסלים ובכניסות הבתים, מתאבדים שקופצים מבניינים גבוהים ומגשרים, נשים מבוגרות שנופלות בחדרי מדרגות, הרוגים שיושבים תקועים בתוך מכוניותיהם המחוצות, הנער הצעיר והשיכור־למחצה שנפל למים אחרי ערב של בילוי בעיר, הילדה הקטנה שנלכדה בין גלגלי האוטובוס, מדוע ממהרים כל כך להסתירם? מפאת כבוד המת? מה יכול להיות מכובד יותר מכך שאביה ואמה של הילדה יוכלו לראות אותה שעה או שעתיים לאחר מכן, שוכבת בשלג ליד זירת התאונה, כשראשה המרוסק גלוי כמו גם כל גופה, שערה המגואל בדם כמו גם מעיל הפוך הנקי? פתוחה אל העולם, ללא סודות, כך תשכב. אבל אפילו שעה אחת בשלג אינה מתקבלת על הדעת. עיר שאינה מרחיקה את מתיה מטווח הראייה, עיר שבה אפשר לראותם שרועים ברחובות ובסמטאות, בגנים ובמגרשי החניה, היא לא עיר כי אם גיהינום. ולא משנה שאם בוחנים זאת לעומק, הרי שהגיהינום הזה משקף את תנאי החיים שלנו באופן ריאליסטי ואמיתי יותר. אנחנו יודעים שזה ככה, אבל לא רוצים לראות זאת. מכאן מעשה ההדחקה הקולקטיבי שהביטוי לו הוא הרחקתם של המתים מבעד למעברים נסתרים.
לעומת זאת, קשה לומר מה בדיוק מודחק. לא ייתכן שזה המוות עצמו, הרי נוכחותו בחברה האנושית גדולה מכדי לאפשר זאת. מספר המתים המוזכרים בעיתונים או הנראים בחדשות מדי יום, משתנה קצת לפי הנסיבות, אבל סביר להניח שמשנה לשנה הוא נשאר פחות או יותר יציב, ומאחר שהמוות מפוזר על פני ערוצים רבים כל כך, הרי שלמעשה אין כל אפשרות לברוח ממנו. מצד שני, המוות הזה לא נראה מאיים. להפך, זהו משהו שאנחנו רוצים בו, ומוכנים ברצון לשלם בשביל לראות. אם מוסיפים לכך את כמויות המוות האדירות שהספרות הבדיונית מייצרת, נתקשה עוד יותר להבין את המערכת שמרחיקה את המתים מטווח ראייה. אם המוות כתופעה אינו מבהיל אותנו, מה פשר האי נעימות הזאת כלפי גופות המתים? ישנן שתי אפשרויות: או שישנם שני סוגי מוות, או שקיים ניגוד בין האופן שבו אנחנו מתארים את המוות לבין המוות כפי שהוא מתרחש באמת. אך בסופו של דבר התוצאה זהה: הפרט המהותי בהקשר זה הוא שהאופן שבו אנחנו מתארים את המוות מושרש עמוק כל כך בתודעה, שלא רק שאנחנו מזדעזעים כשאנחנו רואים שהמציאות חורגת ממנו, אלא אף מנסים להסתיר זאת בכל האמצעים. לא כתוצאה משיקול מודע כלשהו, דבר שנכון לגבי הטקסים, למשל הקבורה, שתוכנה ומשמעותה פתוחים למשא ומתן בימינו ולפיכך הועברו מהתחום הלא־רציונלי אל הרציונלי, הקולקטיבי או האישי – לא, האופן שבו אנו מרחיקים את המתים מעולם לא עמד לדיון, אלא תמיד היה משהו שאנחנו עושים מתוך כורח שאיש אינו יכול להסביר, אבל הכול מכירים: אם אבא שלך מת על המדשאה ביום ראשון סחוף רוחות בסתיו, תישא אותו משם בזרועותיך בתנאי שתוכל, ואם לא תוכל לפחות תכסה אותו בשמיכה. אבל הדחף הזה הוא לא הדחף היחיד שמתעורר בנו ביחס למתים. בולטת לא פחות מהסתרת כל הגוויות היא העובדה שהן תמיד מורדות אל פני האדמה מהר ככל האפשר. קשה מאוד להעלות על הדעת בית־חולים המוליך את מתיו כלפי מעלה, שבונה את חדרי הנתיחה ואת חדרי המתים בקומות העליונות של הבניין. המתים נשמרים נמוך ככל האפשר, קרוב לאדמה. ואותו העיקרון מיושם גם במשרדים המטפלים בהם: חברת ביטוח יכולה לנהל את עסקיה מהקומה השמינית, אבל לא משרד לוויות. כל משרדי הלוויות קרובים עד כמה שניתן למפלס הרחוב. קשה לומר ממה הדבר נובע; היה מפתה לחשוב שמקורו של המנהג במסורת עתיקה שכוונתה היתה מעשית, למשל העובדה שהמרתף היה קר ולכן היווה חלל מתאים לשמירת הגופות, והעיקרון הזה נשמר עד העידן שלנו שבו יש מקררים וחדרי קירור, אלא שהמחשבה על העברת המתים אל קומות הבניין העליונות נתפסת כמנוגדת לטבע, כאילו גובה ומוות מוציאים זה את זה מכלל אפשרות. כאילו סוג של דחף כְתוֹנִי הוא המניע אותנו וקושר אותנו לאדמה, משהו עמוק בתוכנו התובע להעביר את מתינו אל האדמה שממנה באנו.
לפיכך דומה שהמוות מחולק בידי שתי מערכות שונות. האחת קשורה בסודיות ובכובד, באדמה ובחשכה, ואילו האחרת בפתיחות ובקלילות, אוויר ואור. אבא וילדו נהרגים כאשר האבא מנסה לגרור את ילדו מקו האש במקום כלשהו במזרח התיכון, והתמונה שבה הם נראים מפותלים זה בזה בשעה שהכדורים ננעצים בבשר וכמו מרעידים את גופיהם נקלטת במצלמה, משודרת באמצעות אלפי לוויינים שחגים במסלול מעל כדור הארץ ומופצת במקלטי הטלוויזיה של העולם, ומשם גולשת לתוך התודעה שלנו כתמונה נוספת של מתים או גוססים. לתמונות הללו אין כל משקל, אין להן הקף, לא זמן ולא מקום, וגם אין להן כל קשר לגופות שמהן נבעו פעם. הן בשום מקום ובכל מקום. מרביתן פשוט מחליקות דרכנו ונעלמות, מעטות נשארות מסיבות שונות וחיות את חייהן בחשכת מוחנו. גולשת סקי נופלת במדרון ועורק הירך שלה נקרע, הדם קולח ממנה כזנב אדום במתלול הלבן, היא מתה עוד לפני שגופה נעצר. מטוס ממריא, הלהבות פורצות מכנפיו מייד כשהוא מתרומם, השמיים מעל בתי הפרבר כחולים, המטוס מתפוצץ בכדור של אש. סירת דייגים שוקעת ערב אחד ליד חופה של צפון נורווגיה, שבעת אנשי הצוות טובעים, למחרת מתוארת התקרית בכל העיתונים משום שזו תעלומה לכאורה, מזג האוויר היה נוח והסירה לא שידרה כל אותות מצוקה, היא פשוט נעלמה, ומערכות החדשות בטלוויזיה מדגישות זאת באותו ערב באמצעות מסוקים הטסים מעל זירת התאונה ומראים תמונות של הים הריק. השמיים מעוננים, הגלים הירוקים־אפרפרים שלווים וכבדים, כאילו הם בעלי מזג שונה ממזגם של הנחשולים העזים והפתאומיים המקציפים בלבן, שמסתערים פה ושם לעבר החוף. אני יושב לבדי ורואה זאת, ככל הנראה מתישהו באביב, כי אבא יצא החוצה לעבוד בגינה. אני נועץ את מבטי בפני הים בלי לשמוע מה אומר הכתב, ולפתע עולה מהם תרשים של פרצוף. אני לא יודע כמה זמן הוא שם, כמה שניות אולי, אבל די זמן לעשות עלי רושם אדיר. ברגע שהפרצוף נעלם אני קם והולך לחפש מישהו לספר לו על כך. לאמא יש תורנות ערב, אח שלי משחק כדורגל והילדים האחרים בשכונת ‘בנה ביתך’ לא רוצים להקשיב לי, אצטרך לפנות לאבא, אני חושב ויורד במהירות במדרגות, תוחב את רגליי בנעליים, מכניס את זרועותיי לשרוולי המעיל, פותח את הדלת ורץ סביב הבית. אסור לנו לרוץ בחלקה ולכן אני מאט את הקצב כמה שניות לפני שאני נכנס לשדה הראייה שלו ומתחיל ללכת. הוא עומד מאחורי הבית, בתוך מה שיהפוך לגינת הירק, והולם בצוק בקורנס. אמנם עומקו של הבור הוא רק מטרים ספורים, אך האדמה השחורה שאבא חפר והוציא וגוש עצי החוזרר הסבוך הצומח מעבר לגדר מאחוריו העמיקו את דמדומי הערב בתוך הבור. כשהוא מזדקף ומסב אלי את פניו, הן נראות כהות כמעט לגמרי.
אף על פי כן יש ברשותי די מידע כדי לזהות את מצב רוחו. לא הבעות פניו הן הקובעות כי אם תנוחת הגוף, ואותה לא קוראים באמצעות המחשבות כי אם בעזרת האינטואיציה.
הוא מניח את הקורנס בצד, מסיר את כפפות העבודה.
‘נוּ?’ הוא אומר.
‘הרגע ראיתי פרצוף בים בטלוויזיה,’ אני אומר ונעצר מעליו על המדשאה. באותו יום אחר הצהריים כרת השכן עץ אורן, והאוויר מלא ריח עז של שרף העולה מגזרי העצים שנערמו מעברה האחר של גדר האבן.
‘צוללן?’ שואל אבא. הוא יודע שאני מתעניין בצוללנים ולא מסוגל להעלות בדעתו שמשהו אחר יעניין אותי עד כדי כך שאצא החוצה לספר לו על כך.
אני מניד בראשי.
‘זה לא היה בן אדם. זאת היתה מין תמונה בים.’
‘מין תמונה, באמת,’ הוא אומר ושולף את חפיסת הסיגריות מכיס חולצתו.
אני מהנהן ופונה על עקבותיי.
‘חכה רגע,’ הוא אומר.
הוא מצית גפרור ומרכין את ראשו קלות כדי להצית את הסיגריה. הלהבה חופרת גומה קטנה של אור בדמדומים האפורים.
‘זהו,’ הוא אומר.
אחרי ששאף שאיפה עמוקה הוא מניח את רגלו האחת על הצוק ומשקיף לעבר היער מעבר לכביש. או אולי הוא נועץ את מבטו בשמיים מעל העצים.
‘אולי ראית תמונה של ישו?’ הוא שואל ומביט בי. אלמלא קולו החביב וההפוגה הארוכה לפני השאלה, הייתי חושב שהוא עושה ממני צחוק. העובדה שאני נוצרי מאמין קצת מביכה אותו; כל מה שהוא רוצה ממני הוא שלא אהיה שונה מהילדים האחרים, ומכל המוני הילדים השורצים בשכונה, אף אחד חוץ מבנו הצעיר אינו מגדיר את עצמו כנוצרי מאמין.
ועל כך הוא באמת תמֵהַּ.
אני מרגיש קורטוב של שמחה משום שבכלל אכפת לו, בה בעת אני נפגע משום שהוא ממעיט כל כך בערכי.
אני מניד בראשי.
‘זה לא היה ישו,’ אני אומר.
‘אני כמעט שמח לשמוע את זה,’ אומר אבא ומחייך. במעלה הגבעה נשמע רשרוש קלוש של צמיגי אופניים כנגד אספלט. עוצמת הצליל גוברת, והשכונה שקטה כל כך עד כי הקול העולה מתוך הרשרוש נשמע צלול וברור כעבור שניות ספורות, כשהאופניים מתגלגלים על פנינו בכביש הסמוך לביתנו.
אבא שואף שאיפה נוספת מהסיגריה ומשליך אותה מעושנת למחצה אל מעבר לגדר, משתעל כמה פעמים, לובש את הכפפות ושב ואוחז בקורנס.
‘אל תחשוב על זה עוד,’ הוא אומר ומרים אלי את עיניו.
באותו ערב הייתי בן שמונה, אבי בן שלושים ושתיים. גם אם עדיין איני יכול לומר שאני מבין אותו או יודע איזה מין בן אדם הוא היה, העובדה שאני עכשיו מבוגר בשבע שנים ממה שהיה אז, מאפשרת לי להבין כמה דברים ביתר קלות. למשל כמה גדול היה ההבדל בין ימיו לימיי. בעוד ימיי היו עמוסים במשמעות – כל צעד פתח בפניי אפשרות וכל אפשרות מילאה אותי עד גדותיי באופן שהיום הוא בעצם בלתי מובן – משמעות ימיו לא היתה מרוכזת באירועים מבודדים, אלא מפוזרת על פני משטחים גדולים כל כך עד כי לא ניתן היה לקלוט אותם אלא באמצעות מושגים מופשטים. ‘משפחה’ היה אחד מאותם מושגים, ‘קריירה’ מושג נוסף. מעטות אם בכלל היו האפשרויות הבלתי צפויות שצצו לפתע בימיו, תמיד היה עליו לדעת בקווים כלליים מה יביאו עימם וכיצד עליו להתייחס אליהם. הוא היה נשוי זה שתים־עשרה שנה, במשך שמונה מהן עבד כמורה בחטיבת הביניים, היו לו שני ילדים, בית ומכונית. הוא נבחר לשמש חבר במועצה המקומית ושימש כיושב הראש שלה מטעם מפלגת השמאל. בחודשי החורף עסק באיסוף בולים ובהצלחה יתרה, תוך זמן קצר הפך לאחד מאספני הבולים הבולטים בחבל הארץ שלנו, ואילו בחודשי הקיץ השקיע כל רגע פנוי בעבודת גננות. אין לי מושג על מה חשב באותו ערב אביבי, וגם לא איזה מין דימוי עצמי היה לו כשהזדקף באפלולית והקורנס בידיו, אבל שהיתה לו הרגשה שהוא מיטיב להבין את העולם סביבו – בזה אני משוכנע למדי. הוא ידע מיהם כל השכנים באזור ומהו מעמדם החברתי ביחס אליו, וככל הנראה הוא אף ידע לא מעט על הדברים שהם עצמם רצו לשמור בסוד, הן משום שלימד את ילדיהם והן משום שהיטיב להבחין בחולשותיהם של אנשים אחרים. כבן למעמד הביניים החדש והמשכיל היה גם בקי במתרחש בעולם הגדול בזכות המידע שנמסר לו מדי יום באמצעות העיתון, הרדיו והטלוויזיה. הוא ידע לא מעט על בוטניקה ועל זואולוגיה מאחר שהתעניין בתחומים האלה בנעוריו, וגם אם לא התמצא במיוחד במקצועות הריאליים האחרים, על כל פנים הוא הכיר את עקרונותיהם הבסיסיים מאז לימודיו בגימנסיה. ידיעותיו בהיסטוריה היו טובות יותר כי למד את התחום באוניברסיטה, נוסף על נורווגית ואנגלית. במילים אחרות הוא לא היה מומחה בשום דבר, חוץ מאולי בתורת החינוך, אבל הוא ידע קצת על הכול. במובן זה היה מורה אופייני – כזה שנוסף על תעודת הוראה החזיק גם בתואר ראשון – אך יש לזכור שמדובר בימים שבהם מי שלימד בחטיבת הביניים נהנה עדיין ממעמד מסוים. השכן שגר מעבר לגדר האבן, פְּרֶסְטְבָּקְמוּ, עבד גם הוא כמורה באותה חטיבת ביניים, כמו גם אוּלסֶן, השכן שגר בראש הגבעה המכוסה עצים מאחורי ביתנו, ואילו קְנוּדסֶן, השכן שגר מעברו האחר של הכביש הטבעתי, שימש כמפקח בחטיבת הביניים של בית־ספר אחר. וכשאבי הניף את הקורנס מעל ראשו והנחית אותו על הצוק באותו ערב אביבי באמצע שנות השבעים, עשה זאת אפוא בעולם שהכיר ושחש בו בנוח. רק כשהגעתי אני לגיל הזה הבנתי שיש לזה גם מחיר. כשהתמונה הכללית של העולם מתרחבת, לא רק הכאב שהוא מסב פוחת, אלא גם המשמעות. להבין את העולם פירושו להתייצב במרחק מסוים ממנו. את מה שקטן מדי לראות בעין בלתי מזוינת, כמו מולקולות ואטומים, אנחנו מגדילים, ואת מה שגדול מדי, כמו מערכות עננים, שפכי נהרות, מערכי כוכבים, אנחנו מקטינים. ואחרי שהתאמנו אותם לטווח החושים שלנו, אנחנו מקבעים את ראייתנו. למקובע אנחנו קוראים ידע. לאורך כל שנות הילדות וההתבגרות אנחנו שואפים למצוא את המרחק הנכון לדברים ולתופעות. אנחנו קוראים, אנחנו לומדים, אנחנו חווים, אנחנו מתקנים. עד שיום אחד אנחנו מגיעים לנקודה שבה כל המרחקים החיוניים נקבעו, וכל המערכות החיוניות הוקמו. מאותו רגע מתחיל הזמן להאיץ. הוא לא פוגש במכשולים נוספים, הכול קבוע, הזמן חולף בחיינו כשיטפון, הימים נעלמים במהירות מסחררת, ולפני שנבין מה מתרחש אנחנו כבר בני ארבעים, חמישים, שישים… משמעות זקוקה לשפע, שפע זקוק לזמן, זמן זקוק להתנגדות. ידע הוא מרחק, ידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות. במילים אחרות, תמונת אבי שנחקקה בי באותו ערב ב-1976 היא כפולה: מצד אחד אני רואה אותו כפי שראיתי אותו אז, בעיניו של ילד בן שמונה, בלתי צפוי ומפחיד, מצד שני אני רואה אותו כבן גילי היום, כמי שהזמן נושב בחייו ותולש מעליו פיסות הולכות וגדלות של משמעות.
צליל הקורנס ההולם באבן הידהד ברחבי שכונת הפיתוח. מכונית הופיעה במדרון המתון היורד מהכביש הראשי, חלפה על פני הבית בפנסים דולקים. דלתם של השכנים נפתחה, פְּרֶסְטְבָּקְמוּ עצר על סף הדלת ולבש את כפפות העבודה שלו, נטל את המריצה, דחף אותה לפניו וחצה את המדשאה. ריח של אבק שריפה עלה מהצוק שאבא הלם בו, ריח של אורן מגזרי העץ מאחורי גדר האבן, ריח של אדמה תחוחה ויער, ומשב הרוח הקלוש מצפון הביא עימו ניחוח מלוח. חשבתי על הפרצוף שראיתי בים. אמנם חלפו רק כשתי דקות מאז חשבתי עליו לאחרונה, אבל הוא כבר הספיק להשתנות. עכשיו ראיתי את פרצופו של אבא.
הוא הפסיק לחפור למטה בתוך הבור.
‘אתה עוד עומד כאן, ילד?’
הינהנתי.
‘אז תיכנס כבר פנימה.’
התחלתי ללכת.
‘ואתה שומע?’ אמר.
עצרתי והפניתי את ראשי אליו בשאלה.
‘לא לרוץ הפעם.’
הבטתי בו. איך ידע שרצתי?
‘ואל תפער את הפה ככה,’ אמר. ‘אתה נראה כמו אידיוט.’
עשיתי כדבריו, סגרתי את הפה והלכתי בצעדים איטיים סביב הבית. כשהגעתי לחזית היה הכביש כולו מלא ילדים. הגדולים ביניהם התגודדו בחבורה על אופניהם, שבדמדומי הערב נראו כמעט כחלק מהגוף שלהם. הקטנים שיחקו ‘בעט בקופסה’, שהוא סוג של משחק מחבואים. אלה שנתפסו עמדו בתוך מעגל גיר שצויר על המדרכה, האחרים הסתתרו ביער במורד הכביש, בלתי נראים למי שהופקד לשמור על הקופסה, אבל נראים לי.
אורות הגשר זהרו באדום מעל צמרות העצים השחורות. במעלה הגבעה התקרבה מכונית נוספת. אור פנסיה חשף תחילה את רוכבי האופניים, הבזק קצר של מחזירי אור, מתכת, מעילי פוך, עיניים שחורות ופרצופים לבנים, ולאחר מכן את הילדים המשחקים, שעשו רק צעד אחד והכרחי הצידה כדי לאפשר למכונית לעבור, ועמדו עכשיו כרוחות רפאים, נועצים בה את עיניהם.
במכונית ישב הזוג טְרוֹלְנֵס, הוריו של סְוֶרֶה, ילד שלמד איתי בכיתה. נראה שהוא לא היה איתם במכונית.
הסבתי את ראשי ועקבתי בעיניי אחר הפנסים האחוריים האדומים עד שנעלמו בראש הגבעה. לאחר מכן נכנסתי הביתה. זמן מה ניסיתי לשכב על המיטה ולקרוא, אבל לא הצלחתי להירגע מספיק, ולכן ניגשתי לחדרו של אִינְגְבֶה, משם יכולתי להשקיף החוצה על אבא. כשראיתי אותו ידעתי מהו הלך הרוח שבו הוא שרוי, ובמובנים רבים הוודאות הזאת היתה החשובה מכול. הכרתי את מצבי הרוח שלו, וכבר מזמן למדתי לצפות אותם באמצעות מעין שיטת סיווג לא־מודעת – כך חשבתי לימים –
שבה היחס בין כמה מידות מועטות וקבועות די בהן כדי לקבוע מה מצפה לי, כדי שאוכל להתכונן בהתאם. מעין מטאורולוגיה של הנפש… מהירות הנסיעה שלו במדרון המתון לפני הבית, הזמן שנדרש לו לדומם את המנוע, לקחת את חפציו ולצאת ממנה, האופן שבו הביט סביבו כשנעל את דלת המכונית, ההבדלים הדקים בין הצלילים השונים שעלו מהפרוזדור כשפשט את מעילו – אלה היו סימנים שכל אחד מהם ניתן לפירוש. אליהם צורף מידע על המקום שבו היה, כמה זמן נעדר ובחברת מי היה, ורק אז הגיעה תורה של הסקת המסקנה – שהיתה החלק היחיד בתהליך שהייתי מודע לו. לפיכך הדבר שחששתי ממנו יותר מכול היה בואו הפתאומי… כשמסיבה זו או אחרת לא שמתי לב לסימנים….
איך לכל הרוחות ידע שרצתי?
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבדרך כלשהי, בלתי מובנת, חשף אותי. ערב אחד באותו הסתיו, למשל, הסתרתי שקית קטנה של ממתקים תחת שמיכת הפוך במיטה, בדיוק משום שהיתה לי תחושה שהוא ייכנס לחדר, ושהוא לעולם לא יאמין להסבר על האופן שבו הכסף לקנייתם הגיע לידי. ובאמת, כשנכנס לחדר עמד והביט בי כמה שניות.
‘מה הסתרת שם במיטה?’ שאל.
איך היה יכול לדעת?
בחוץ הדליק פְּרֶסְטְבָּקְמוּ את המנורה החזקה שהתקין מעל המשטח המוגבה שעליו נהג לעמוד ולעבוד. אי האור החדש שעלה מתוך החושך היה מלא חפצים ודברים, והוא עמד בלי ניע והתבונן בהם. ערימות של פחיות צבע, צנצנות ובתוכן מברשות ומכחולים, גזרי עץ, חתיכות קרשים, יריעות אברזין מקופלות, צמיגי רכב, שלדת אופניים, כמה ארגזי כלים, קופסאות של ברגים ומסמרים בכל הגדלים והצורות, מגש של קרטוני חלב מלאים ניצני פרחים, שקי סיד, צינור מים מגולגל שעון על הקיר, לוח שעליו משורטט כל כלי עבודה אפשרי, ככל הנראה מיועד לחדר התחביבים במרתף הבית.
כשהעפתי מבט נוסף לעבר אבא ראיתי שהוא כבר חוצה את המדשאה, הקורנס בידו האחת והמכוש באחרת. פסעתי שניים־שלושה צעדים מהירים לאחור. באותו רגע נפתחה דלת הבית. זה היה אִינְגְבֶה. הבטתי בשעון. שמונה עשרים ושמונה. מייד אחר כך, כשעלה במדרגות בהליכתו האופיינית – אותם דילוגים חגיגיים במקצת שפיתחנו כדי ללכת מהר בתוך הבית בלי להרעיש – הוא היה קצר נשימה ואדום לחיים.
‘איפה אבא?’ שאל כשנכנס לחדר.
‘בגינה,’ אמרתי. ‘אבל לא איחרת. תראה, עכשיו השעה שמונה וחצי.’
הושטתי לעברו את היד עם השעון.
הוא עבר על פניי ומשך את הכיסא משולחן הכתיבה. הריח שעלה ממנו היה זהה לריח בחוץ. אוויר קר, יער, חצץ, אספלט.
‘נגעת בקלטות שלי?’ שאל.
‘לא.’
‘אז מה אתה עושה בחדר שלי?’
‘שום דבר,’ אמרתי.
‘אולי תעשה את זה בחדר שלך?’
הדלת תחתינו נפתחה שוב. הפעם היו אלה צעדיו הכבדים של אבא שחצו את החדר למטה. הוא חלץ את מגפיו בחוץ, כהרגלו, ועשה עכשיו את דרכו אל חדר הכביסה כדי להחליף בגדים.
‘ראיתי פרצוף בים בחדשות,’ אמרתי. ‘שמעת על זה משהו? אתה יודע אם עוד מישהו ראה את זה?’
אִינְגְבֶה הביט בי במבט ספק שואל ספק מבטל.
‘על מה אתה מקשקש?’
‘אתה יודע על סירת הדיג הזאת שטבעה?’
הוא הינהן קלות.
‘כשהראו בחדשות את המקום שבו טבעה, ראיתי פרצוף בים.’
‘גופה?’
‘לא. זה לא היה פרצוף אמיתי. הים קיבל צורה של מין פרצוף.’
לרגע קל הביט בי בלי להוציא הגה. מייד אחר כך סובב את אצבעו סביב הרקה.
‘אתה לא מאמין לי?’ שאלתי. ‘זה אמיתי לגמרי.’
‘מה שאמיתי לגמרי הוא שאתה אפס מאופס.’
באותו רגע, כשאבא פתח את ברז המים בכיור למטה, חשבתי שמוטב שאלך עכשיו לחדר שלי כדי שלא אסתכן בפגישה עימו בפרוזדור. עם זאת, לא רציתי לתת לאִינְגְבֶה לומר את המילה האחרונה.
‘אתה בעצמך אפס מאופס,’ אמרתי.
הוא כלל לא טרח לענות לי. רק הסב אלי את ראשו, הבליט את שיניו העליונות, נשף ושאף אוויר בעדן, כמו ארנבת. המחווה נועדה לשקף את שיניי הבולטות. הפניתי אליו את גבי ויצאתי מהחדר לפני שיראה שפרצתי בבכי. כל עוד הייתי לבדי לא היה אכפת לי לבכות. והפעם זה עבר בשלום? כי הוא לא ראה את זה?
נכנסתי לחדרי, נעמדתי ליד הדלת ולרגע שקלתי אם להיכנס לחדר האמבטיה. שם אוכל לשטוף את פניי במים קרים ולהעלים את העקבות. אבל אבא כבר טיפס במדרגות ולכן הסתפקתי בניגוב עיניי בשרוול הסוודר. שכבת הנוזל הדקה שהסריג היבש משח על עיניי, הרטיטה את משטחי החדר ואת צבעיו, כאילו שקע לפתע במצולות. הרעיון הזה היה מושך כל כך שהנפתי את זרועותיי ועשיתי כמה תנועות חתירה תוך שאני מתקדם בצעדים איטיים אל שולחן הכתיבה. במחשבותיי חבשתי לראשי קסדת צלילה ממתכת, כמו בימי הצוללנים הראשונים, כשירדו למעמקים ולרגליהם נעלי עופרת וחליפות עבות המזכירות עור של פיל, וצינור חמצן מחובר לראש כמו חדק. נשמתי דרך הפה בחרחורים קטנים והידסתי זמן מה ברחבי החדר בתנועותיו הכבדות והאיטיות של הצוללן מימים עברו, עד שהבהלה שהרעיון הזה עורר החלה אט אט לחלחל לתוכו כמו מים קרים.
כמה חודשים קודם לכן ראיתי את סדרת הטלוויזיה אי התעלומות לפי ספרו של ז’ול ורן, וקורותיהם של הגברים שהכדור הפורח שלהם נוחת נחיתת אונס על אי שומם באוקיינוס האטלנטי עשו עלי רושם אדיר כבר מהתמונה הראשונה. הכול היה טעון. הכדור הפורח, הסערה, הגברים הלבושים בבגדים מהמאה ה-19, האי השומם ושטוף הרוחות שאליו נקלעו, ואשר, ככל הנראה, לא היה עזוב כפי שסברו, דברים מסתוריים, דברים שלא היה להם הסבר, התרחשו סביבם ללא הרף… אבל אם ככה, מיהם האחרים שם על האי? התשובה ניתנה פתאום בסוף אחד הפרקים. מישהו מסתתר במערות התת־ימיות… שורה של יצורים דמויי־אדם… באור הפנסים שנשאו נראו בחטף ראשים חלקים, עוטי מסכות… סנפירים… הם נראו כמו סוג של לטאות, אלא שהלכו זקופים…. על גבם היו מכלים… אחד מהם הסב את ראשו, לא היו לו עיניים…
לא צרחתי כשראיתי את זה, אבל את הפחד שמילאו אותי התמונות האלה אי אפשר היה לגרש; לפעמים אפילו באמצע היום היתה הבהלה תוקפת אותי כשנזכרתי באנשי הצפרדע במערה. ועכשיו עמדו מחשבותיי להפוך אותי לאחד מהם. החרחור שלי הפך לחרחור שלהם, צעדיי היו צעדיהם, זרועותיי היו זרועותיהם, וכשעצמתי את עיניי ראיתי בעיני רוחי את פניהם חסרי העיניים. המערה… המים השחורים… שורת אנשי הצפרדע ופנסים בידיהם… עד כדי כך הרחקתי לכת, שלא הועיל לי גם לפקוח את העיניים. אמנם ראיתי שאני נמצא בחדרי, מוקף בחפציי המוכרים, אך הבהלה לא הרפתה. בקושי העזתי למצמץ מרוב פחד שמשהו יקרה. נוקשה כולי התיישבתי על המיטה, משכתי אלי את הילקוט בלי להביט בו, העפתי מבט במערכת השעות, מצאתי את יום רביעי, קראתי מה שכתוב בו, מתמטיקה, שיעור חברה, מוזיקה, הרמתי את הילקוט, הנחתי אותו בחיקי ודיפדפתי באופן מוכני בספרים שבתוכו. משעשיתי זאת לקחתי את הספר הפתוח מהכר, נשענתי על הקיר והתחלתי לקרוא. השניות שחלפו בין כל פעם שהרמתי את ראשי ממנו הפכו בהדרגה לדקות, וכשאבא קרא שארוחת הערב מוכנה, בשעה תשע בדיוק, לא הפחד הוא ששלט בי אלא הספר. גם ממנו נדרשו כוחות להינתק.
לא הורשינו לפרוס את הלחם לבד, ולא הורשינו להשתמש בתנור, אמא או אבא היו אפוא אלה שתמיד הכינו לנו את ארוחת הערב. כשלאמא היתה משמרת ערב בעבודה, אבא עשה את הכול: כשנכנסנו למטבח חיכו לנו על השולחן שתי כוסות חלב ושתי צלחות עם ארבע פרוסות מרוחות. בדרך כלל הוא היה פורס ומורח את הפרוסות מראש ומכניס אותן למקרר שם הן התקשו וכך היה לי קשה לאכול אותן, גם כשהיו עם ממרח שאהבתי. כשאמא היתה בבית היה הממרח על השולחן – בין שהיא או אנחנו הנחנו אותו שם – והשינוי הקטן הזה איפשר לנו להחליט מה יעמוד על השולחן וגם מה יימרח על הפרוסות, נוסף על כך שהפרוסות היו בטמפרטורת החדר, ודי היה בכך להשרות בנו מעין תחושת חופש: יכולנו לפתוח את דלת הארון, להוציא את הצלחות שתמיד קירקשו קצת כשנגעו זו בזו, ולסדרן על השולחן; יכולנו לפתוח את מגירת הסכו’ם, שתמיד רישרשה קצת, ולשים את הסכינים ליד הצלחות; יכולנו להעמיד את הכוסות, לפתוח את המקרר, להוציא את החלב ולמזוג לתוכן, ולא להאמין בדבר, אבל יכולנו גם לפתוח את הפה ולדבר. דומה שדבר היה כרוך בדבר כשאכלנו ארוחת ערב עם אמא. פיטפטנו על כל מה שעלה בדעתנו, היא התעניינה במה שאמרנו, ואם שפכנו קצת חלב או בהיסח הדעת שמנו את שקיק התה המשומש על המפה (כי לפעמים הכינה לנו תה), זה לא היה נורא כל כך. אבל אם היתה זו תרומתנו לארוחה שפתחה את התעלה הסכורה הזאת אל החופש, הרי מידת נוכחותו של אבא היא שוויסתה את גודל הפתח. אם היה מחוץ לבית או למטה במשרד, פיטפטנו בקולי קולות ובחופשיות ובתנועות ידיים גדולות ככל שהתחשק לנו; אם שמענו אותו עולה במדרגות היינו מנמיכים את קולותינו באופן מוכני ומשנים את נושא השיחה במקרה ששוחחנו על משהו שהנחנו שייראה לו בלתי הולם; אם נכנס למטבח השתתקנו לגמרי, ישבנו נוקשים וזקופים, כאילו היינו מרוכזים אך ורק באוכל; לעומת זאת, אם התיישב בסלון, המשכנו לפטפט, אבל בקול שקט ובזהירות יתרה.
באותו ערב המתינו לנו במטבח הצלחות עם הפרוסות שהוכנו מראש. אחת עם גבינת עיזים מתוקה, אחת עם גבינה צהובה, אחת עם סרדינים ברוטב עגבניות, אחת עם גבינה מתובלת בזרעי קימל. לא אהבתי סרדינים אז אכלתי תחילה את הפרוסה הזאת. דגים הגעילו אותי, בקלה מבושל, שאותו אכלנו לפחות פעם אחת בשבוע, עורר בי בחילה: גם האדים מהסיר שבו בושל, גם הטעם שלו וגם המרקם שלו. הדבר כמובן נכון גם לגבי כל סוגי הזהבון המבושל, הרינג מבושל, חמור ים מבושל, דג סנדל מבושל, מקרל מבושל וקרפיון מבושל. טעם הסרדינים לא היה הנורא מכול, ועגבניות הצלחתי לאכול באמצעות המחשבה שזה סוג של קטשופ, אבל המרקם… ובמיוחד הזנב הקטן והחלק. הוא היה מגעיל. כדי להקטין את המגע עימו נהגתי תחילה לנשוך את הזנבות מגוף הדג, לשים אותם על הצלחת, לדחוף קצת מעיסת העגבניות אל הקרום באחד מצידי הפרוסה ולנעוץ את הזנבות בתוך הערימה הזאת תוך שאני מקפל עליה את קרום הלחם. כך יכולתי ללעוס כמה פעמים בלי לבוא במגע עם הזנבות ואחר כך לשטוף את הכול בחלב ולבלוע. כשאבא לא היה בסביבה, כמו הערב, יכולתי כמובן פשוט להכניס את הזנבות הקטנים לכיס המכנסיים.
אִינְגְבֶה קימט את מצחו והניד בראשו כשעשיתי זאת. אחר כך חייך. חייכתי אליו.
אבא שינה תנוחה בכיסאו בסלון. נשמע רשרוש קל של קופסת גפרורים. שנייה לאחר מכן נשמע צליל התלישה והחיכוך הקצר של ראש הגופרית במשטח ההצתה כשנדלק, שכמו היווה הקדמה לדממת הלהבות שבאה בעקבותיו. כעבור שניות ספורות, כשריח הסיגריה הסתנן אל המטבח, רכן אִינְגְבֶה קדימה ופתח את החלון בשקט ככל שרק ניתן. הצלילים שחדרו פנימה מהחשכה שינו כליל את האווירה במטבח. לפתע הפך לחלק מהנוף בחוץ. אנחנו כאילו יושבים על מדף, חשבתי. כשהמחשבה הזאת עלתה במוחי סמרו השערות שעל אמותיי. הרוח גברה וחלפה כאִוושה ביער, שטפה ברשרוש את השיחים והעצים במדשאה שלרגלינו. מהצומת עלו קולות הילדים שהוסיפו לפטפט שעונים על אופניהם. בכביש העולה אל הגשר אופנוע החליף הילוך. והרחק משם, כמו נישא מעל הכול, נשמע זמזום אונייה מתקרבת מן המפרץ.
הוא כמובן שמע אותי! את צעדיי כשרצתי בשביל החצץ!
‘רוצה להחליף?’ שאל אִינְגְבֶה בקול שקט והצביע על הפרוסה עם הגבינה המתובלת.
‘למה לא,’ אמרתי. מרומם מכך שפתרתי את התעלומה, בלעתי את החתיכה האחרונה של הפרוסה עם הסרדינים עם טיפ־טיפת חלב והתחלתי ללעוס את זו שאִינְגְבֶה שם על הצלחת שלי. העניין היה לחלק את החלב למנות קצובות, כי אם אתה מגיע לפרוסה האחרונה בלי אף טיפה, כמעט אי אפשר לבלוע אותה. הכי טוב היה לשמור קצת לסוף, אחרי שאכלת את כל הפרוסות, כי החלב מעולם לא היה טעים יותר מברגע זה, כשלא נועד למלא תפקיד כלשהו אלא רק לגלוש בגרונך בזכות עצמו, טהור ולא מעורבב, אך לצערי כמעט אף פעם לא הצלחתי בזה: צורכי הרגע תמיד הכריעו את הבטחות העתיד, ולא משנה כמה מפתות הן היו.
אבל אִינְגְבֶה הצליח. הוא היה אלוף החיסכון.
בבית של פְּרֶסְטְבָּקְמוּ רקע מישהו בעקבי מגפיו במפתן הדלת. לפתע פילחו שלוש צעקות קצרות את הערב.
גַיִיר! – גייר! – גייר!
התשובה המתמהמהת באה מהחצר שלפני הבית שבו גר יוֹן בֶּק, וכל מי ששמע אותה הבין שהוא הירהר בטרם ישיב.
כן, בסדר! קרא.
מייד אחר כך נשמעו בחוץ צעדי הריצה שלו. כשהגיעו לחומה של גוּסטָבסֶן קם אבא מכיסאו בסלון. משהו בדרך שבה חצה את החדר גרם לי להשפיל את ראשי. אבא נכנס למטבח, ניגש לשולחן, רכן בלי לומר מילה וסגר את החלון בחוזקה.
‘החלון הזה סגור בערב,’ אמר.
אינְגְבֶה הינהן.
אבא הביט בנו.
‘עכשיו תגמרו לאכול,’ אמר.
רק כשהתיישב שוב בסלון נפגשו מבטינו, שלי ושל אינגְבֶה.
‘חה חה,’ לחשתי.
‘חה חה?’ לחש בחזרה. ‘הוא התכוון גם אליך.’
הוא הקדים אותי בשתי פרוסות כמעט, וכעבור זמן קצר היה יכול לקום ולהתגנב לחדרו, ואילו אני ישבתי כמה דקות נוספות ולעסתי. התוכנית היתה להיכנס אל אבא אחרי ארוחת הערב ולהגיד שבטח ישדרו את הכתבה עם הפרצוף בים במהדורת הלילה, אבל בהתחשב בנסיבות החלטתי שמוטב להניח לזה.
או בעצם?
החלטתי למשש את הדופק. כשיצאתי מהמטבח נהגתי לפנות לעבר הסלון ולהגיד לו לילה טוב. אם קולו יהיה נייטרלי, או במקרה הטוב חביב, אעלה את העניין. אחרת לא.
למרבה הצער הוא התיישב על הספה, שניצבה בפינת הסלון, ולא באחת משתי כורסאות העור מול הטלוויזיה כמנהגו. כדי לבוא עימו במגע לא יכולתי פשוט לפנות לעברו ולהגיד לילה טוב כמו בדרך אגב, כפי שיכולתי לעשות כשישב באחת מכורסאות העור, אלא היה עלי לעשות כמה צעדים בתוך הסלון. הוא כמובן יבין שאני רוצה עוד משהו, ולא יהיה כל טעם בניסיונות הגישוש שלי, מאחר שיהיה עלי להציג את בקשתי בלי כל קשר לנימה שבה יענה לי.
גיליתי את זה רק אחרי שיצאתי מהמטבח, ומאחר שנעצרתי בשל האי ודאות פתאום לא היתה לי עוד כל ברירה, משום שהוא כמובן שמע שנעמדתי, וכנראה הבין מייד שאני רוצה ממנו משהו. עשיתי אפוא את ארבעת הצעדים הנדרשים ונכנסתי לשדה הראייה שלו.
הוא ישב ברגליים שלובות, מרפקו נתמך בגב הספה, ראשו נטוי קלות לאחור, שעוּן על ידו. מבטו, שדומה שפנה באלכסון לתקרה, כוון לעברי.
‘לילה טוב, אבא,’ אמרתי.
‘לילה טוב,’ אמר.
‘הם בטח יראו את אותה התמונה במהדורת הלילה,’ אמרתי. ‘סתם, חשבתי להגיד לך. כדי שאתה ואמא תוכלו לראות את זה.’
‘איזו תמונה?’ שאל.
‘זאת של הפרצוף,’ אמרתי.
‘הפרצוף?’
נראה שפי היה פעור, כי לפתע שמט את לסתו ופער את פיו באופן שהבהיר לי שהוא מחקה אותי.
‘זאת שסיפרתי לך עליה,’ אמרתי.
הוא סגר את פיו והזדקף בלי לגרוע ממני את מבטו.
‘עכשיו מספיק לנדנד על הפרצוף הזה,’ אמר.
‘בסדר,’ אמרתי.
כשפניתי והתחלתי להתקדם אל הפרוזדור חשתי כיצד תשומת הלב שלו מרפה ממני. ציחצחתי שיניים, התפשטתי ולבשתי פיג’מה, הדלקתי את האור מעל המיטה וכיביתי את זה שבתקרה, נשכבתי והתחלתי לקרוא.
למען האמת אסור היה לי לקרוא יותר מחצי שעה, עד השעה עשר, אבל נהגתי לקרוא עד שאמא באה הביתה, בסביבות עשר וחצי. כך עשיתי גם באותו ערב. כששמעתי את החיפושית עולה בדרך הפונה מהכביש הראשי שמתי את הספר על הרצפה וכיביתי את האור כדי לשכב בחושך ולהאזין לצליליה: דלת המכונית הנטרקת, צעדיה בחצץ, דלת הכניסה הנפתחת, פשיטת המעיל, הצעדים במדרגות… הבית הצטייר לי אחרת כשהיתה בתוכו, והמוזר הוא שיכולתי לחוש בזה; אם למשל נרדמתי לפני שבאה הביתה והתעוררתי במהלך הלילה, חשתי שהיא שם, משהו באווירה השתנה, בלי שיכולתי לשים על זה את האצבע בדיוק, פרט לכך שנעשתה מרגיעה. הדבר נכון גם לגבי הפעמים שבהן באה הביתה מוקדם מהמתוכנן בשעה שהייתי בחוץ: ברגע שנכנסתי פנימה ידעתי שהיא בבית.
מובן שרציתי מאוד לדבר איתה, אם מישהו היה מסוגל להבין את עניין הפרצוף הלא זאת היא, אבל לא הרגשתי שזה הכרחי. החשוב ביותר היה שהיא כאן. שמעתי אותה מניחה את צרור המפתחות על שולחן הטלפון בקצה גרם המדרגות, פותחת את דלת ההזזה, אומרת לאבא משהו וסוגרת את הדלת מאחוריה. מדי פעם, במיוחד אחרי משמרות הערב בסוף השבוע, היה מכין לשניהם אוכל עם בואה. לפעמים היו שומעים תקליטים. לעיתים נדירות גם השאירו אחריהם בקבוק יין על דלפק המטבח, תמיד מאותו סוג, יין אדום של חברת האלכוהול הממשלית, לעיתים רחוקות בירה, גם תמיד מאותו סוג, שניים או שלושה בקבוקים של מבשלת אָרֶנדָל, הבקבוקים החומים המכילים 0.7 ליטר ועליהם הסמל הצהוב עם אוניית המפרש.
אבל לא הערב. והדבר שימח אותי. כי כשאכלו יחדיו לא צפו בטלוויזיה, והיה עליהם לצפות בטלוויזיה כדי שאוכל לממש את תוכניתי, שהיתה פשוטה כשם שהיתה נועזת: כמה שניות לפני אחת־עשרה אחמוק מהמיטה, אתגנב לפרוזדור, אפתח את דלת ההזזה לכדי חרך ואראה את חדשות הלילה בטלוויזיה. מעולם לא עשיתי דבר כזה, אפילו לא שקלתי לעשותו. מה שלא הרשו לי לעשות – לא עשיתי. אף פעם. אפילו פעם אחת לא עשיתי משהו שאבי אסר עלי לעשות. לא בכוונה, על כל פנים. אבל זה היה שונה מאחר שהדבר לא נגע לי, אלא להם. אני הרי ראיתי את תמונת הפרצוף בים, ולא חשתי צורך לראותה פעם נוספת. רציתי רק לברר אם הם יראו את מה שאני ראיתי.
כך שכבתי במיטה וחשבתי תוך שאני עוקב בעיניי אחר המחוגים הירקרקים בשעון המעורר. כששרר שקט, כמו עכשיו, יכולתי לשמוע את המכוניות החולפות למטה בכביש הראשי. מסלול אקוסטי שהחל כשהגיעו לראש הגבעה ליד בּי־מָקס, הסופרמרקט החדש, המשיכו במדרון להצטלבות ליד הוֹלְטֶה, על פני כביש הגישה לגָמלֶה טִיבָּקֶן ובמעלה הדרך אל הגשר, שם נעלם בלי להותיר עקבות, ממש כפי שהופיע פתאום חצי דקה קודם לכן.
בתשע דקות לאחת־עשרה נפתחה דלת הבית מעברו האחר של הכביש העולה בגבעה. התיישבתי על ברכיי במיטה והשקפתי מהחלון. זו היתה גברת גוּסְטָבסֶן, היא חצתה את שביל הגישה ושקית אשפה בידה.
העובדה שזהו חזיון שלא רואים כל יום התחוורה לי רק כשראיתי אותו. גברת גוסטבסן כמעט אף פעם לא נראתה מחוץ לביתה; או שנראתה בתוך הבית, או שנראתה במושב הנוסע של הפורד טאונוס הכחולה שלהם, אבל אף על פי שידעתי זאת מעולם לא חשבתי על כך קודם. ואילו עכשיו – כשעצרה מול פח האשפה ופתחה את המכסה, השליכה את השקית פנימה וסגרה אותו, כל זאת בחן העצלני מעט המאפיין רבות כל כך מהנשים השמנות – פתאום קלטתי. היא אף פעם לא בחוץ.
פנס הרחוב שמחוץ לגדר החיה שלנו הטיל עליה את אורו הנוקב, אבל בניגוד לדברים שהקיפו אותה – פח האשפה, דופנותיו הלבנות של הקרוון, אריחי הקיר, האספלט, שהחזירו כולם אור חד וקר, דומה שדמותה גיוונה וספגה אותו. זרועותיה החשופות זהרו באור קלוש, אריג הסוודר הלבן בהק, שערה השופע שצבעו חום־אפרפר נראה כמעט מוזהב.
היא עמדה זמן מה והביטה סביבה, תחילה לעבר בית פְּרֶסְטְבָּקְמוּ, לאחר מכן אל הָנסֶן, ולבסוף לכיוון היער מעברו האחר של הכביש.
חתול בא במורד הכביש בצעדי טפיפה יהירים, נעצר ובחן אותה להרף עין. היא העבירה את ידה על זרועה כמה פעמים. ואז פנתה על עקבותיה ונכנסה לביתה.
העפתי מבט נוסף בשעון. ארבע דקות לאחת־עשרה. היה לי קצת קר, ולרגע שקלתי אם כדאי ללבוש סוודר, אבל הגעתי למסקנה שאם אתגלה הכול ייראה מחושב מדי. והרי לא נותרו עוד דקות רבות.
ניגשתי בצעדים זהירים אל הדלת והצמדתי אליה את אוזני. גורם הסיכון האמיתי היחיד היה בית־השימוש, שנמצא מצד זה של דלת ההזזה. אם אעמוד שם אוכל לפקח עליהם, ותהיה לי אפשרות לסגת אם יקומו בתוך הסלון, אולם עכשיו, כשדלת ההזזה סגורה, אם יקומו ויתקדמו אל הדלת לא אגלה זאת עד שיהיה מאוחר מדי.
אבל במקרה כזה אוכל להעמיד פנים שאני הולך לשירותים!
מתוך תחושת הקלה על הפתרון שמצאתי פתחתי בזהירות את הדלת ויצאתי לפרוזדור. הכול שקט. חמקתי בפרוזדור, חשתי בשטיח היבש מקיר־לקיר כנגד כפות רגליי המיוזעות, עצרתי מול דלת ההזזה, לא שמעתי דבר, הסטתי אותה מעט הצידה והצצתי פנימה מבעד לחריץ.
הטלוויזיה דלקה בפינה. שתי כורסאות העור היו ריקות.
משמע שהם יושבים על הספה, שניהם.
מושלם.
באותו רגע חג כדור הארץ ובמרכזו האות N על מסך הטלוויזיה. התפללתי לאלוהים שישדרו את אותה הכתבה, כדי שאמא ואבא יראו את מה שאני ראיתי.
קריין החדשות פתח את המהדורה בדיווח על סירת הדיג שנעלמה, וליבי הלם בחזי במהירות. אבל הכתבה שהראו היתה שונה: במקום תמונות של ים שקט הופיעו תמונות של שוטר מתראיין על מזח, ואחריו של אישה עם ילד קטן בזרועותיה, ואחריה של הכתב עצמו, עומד על רקע הים הגלי ומדבר.
בתום הקטע נשמע קולו של אבי מתוך החדר, ואחריו צחוק. תחושת הבושה שהתפשטה בי היתה עזה כל כך עד שלא הייתי מסוגל לחשוב. הרגשתי שאני מחוויר מבפנים. הבושה הפתאומית היתה היחידה מבין רגשות הילדות שהיתה יכולה להתחרות בעוצמתה עם הפחד, וזאת לצד הזעם הפתאומי, והמשותף לכל השלושה היה שאני עצמי כמו נמחקתי בתוכם. רק לאחד משלושת הרגשות היה תוקף. ולכן, כשפניתי וחזרתי לחדרי, לא שמתי לב לשום דבר. אני יודע שהחלון במדרגות היה ודאי חשוך כל כך שתמונת הפרוזדור השתקפה בו, אני יודע שדלת חדרו של אינגְבֶה היתה ודאי סגורה, כמו גם דלת חדר השינה של אמא ואבא ודלת חדר האמבטיה. אני יודע שצרור המפתחות של אמא היה ודאי זרוק ברישול על שולחן הטלפון, כמו איזו חיה אגדית במנוחה, ראשה עשוי עור ולה המון רגלי מתכת, אני יודע שאגרטל הקרמיקה שהגיע לי עד הברכיים ובתוכו פרחים מיובשים וגבעולי קש, ניצב ודאי על הרצפה ליד השולחן, כמעין סתירה לחומר הסינתטי של השטיח מקיר־לקיר. אבל אני לא ראיתי דבר, לא שמעתי דבר, לא חשבתי דבר. נכנסתי לחדרי, נשכבתי במיטה וכיביתי את האור, וכשהחושך אפף אותי נשמתי נשימה עמוקה, עמוקה כל כך שהחלה לרטוט, ובה בעת התהדקו שרירי הבטן וכמו דחפו החוצה את היפחות שהיו חזקות כל כך עד שהיה עלי לנווטן אל תוך הבד הרך של הכרית, שעד מהרה היה ספוג כולו. זה שיפר את הרגשתי, בערך כפי שהקאה משפרת את ההרגשה כשסובלים מבחילה. שעה ארוכה אחרי שהדמעות פסקו עוד שכבתי ונשימתי קצרה ומשתנקת. היה בזה משהו טוב. כשגם הטוב הזה הגיע לקיצו התהפכתי על הבטן, הנחתי את ראשי על זרועי ועצמתי את עיניי כדי לישון.
אין עדיין תגובות