דרך בורמה שלי

צחי

היום שחצה את חיי החל בצלצול בדלת. חשבתי שזה עוד שליח עם ספרים חדשים עבור שלי, אשתי מזה ארבע שנים ואימו של איתַי, בננו המשותף בן השלוש. זמן קצר קודם לכן הוכרז הבלוג שלה, ‘קנגורו הספרים’, לאחד מעשרת הבלוגים הספרותיים המשפיעים ברשת, וקצב העלייה לרגל אל ביתנו מצד שליחי הוצאות הספרים הואץ והתפזר על פני כל שעות היום. רק שתיאות לקרוא את הספרים שהביאו לחוות דעתה ולהעלותם ברשת. גם דעתה השלילית נחשבה, העיקר שתתייחס. תמונה יפה שלה – ממושקפת, מחייכת, מחשוף נדיב, מבט מושפל – הופיעה בפתיחת מדור הספרות של אחד מירחוני הנשים ותחתיה ראיון קצר עמה שחשף את דפוסי הקריאה שלה (‘בכל מצב כמעט, באוטובוס, בשירותים, במיטה, בבריכה, בהליכה’…); הספרים האהובים עליה (‘הסיפור שאינו נגמר, סיפור זמני’); הספרים השנואים עליה (‘ספרים מעין אלו אני נוטשת באמצע ולא טורחת לזכור את שמם’); על מדיניות ההשאלה שלה (‘לעתים רחוקות’) ועל תחביב שאינו קשור לספרים (מגפיים ממותגים). מאז הפך ביתנו השקט והצנוע למעין מקדש ספרותי המונהג ע’י גורו הקריאה, או קנגורו הקריאה, שכונתה עד לא מזמן ‘אשתי’.

אך בעבר האחר של הדלת לא עמד אף שליח עמוס ספרים, עמד שם גבר כבן ארבעים וחמש, כך שיערתי, נאה למראה, מאובזר

בעניבה מכובדת ונעליי עור מחודדות כנעליו של הקוסם מארץ עוץ. חיוכו כשל בוקר אמריקאי. כן, זו הייתה שעת בוקר מוקדמת למדיי. הוא הציג את עצמו בשם קיוסו, ששון קיוסו, ואמר שהוא קבלן או שמא קרא לעצמו יזם, שבא לדבר על אפשרות ל’פינוי בינוי’ בבניין שלנו. לא ממש ירדתי לסוף דעתו וגם לא ממש התחשק להשקיע בו את זמני. זו הייתה תקופה לא רגועה בחיי, הרגשתי תקוע במקום. פרויקט אישי גדול שעמלתי עליו כבר זמן רב תחת שם הקוד ‘בורמה’ – תקוע, והיחסים שלי עם שלי התערערו קלות כשהפכה ל’ידוענית’ ספרותית. ברקע טרדה אותי משימת איתור הזויה בצ’ילה, ותחושת הבטן המפורסמת שלי לא הייתה בטוחה לגביה.

הצעתי לאותו אדון קיוסו, שהבושם היוקרתי שלו מילא מיד את כל חלל המבואה של דירתנו הקטנה, שידבר עם אשתי. קראתי לה ושלי מיד הגיחה מחדר השינה שלנו. היא בדיוק הייתה בשלבי התלבשות אחרונים לקראת יציאה לעבודה. דברים מעטים זכורים לי בכזו חדות כמו לבושה באותו בוקר. ג’ינס צמוד ומעיין גופיית תחרה שחורה. גביעיי החזייה השחורה שלה נשקפו בעדה, סוגרים על זוג שדיה היפים וכמובן מגפיים שנקשו על הרצפה בקוקטיות מה. בושמה התערבב בבושמו.

האיש שבדלת נסער לרגע, ברק ניצת בעיניו והוא נעץ בה את מבטו. להפתעה נעימה כזו הוא בטח לא ציפה, או שמא כן? הוא עשה לי רושם מורעב, או שמא אני הייתי המורעב ביננו. לא ניכר ששלי הבחינה במבט האינטימי משהו ששילח בה האיש הזר, אבל גבר יזהה זאת מיד כשזה בא מגבר. עירום וזרים מעולם לא הטרידו את שלי יותר מדיי. לא פעם ביקשתי שתסגור את החלון כשהיא מתלבשת ומתפשטת שלא לגרום לשכנים הנאה יתרה, והיא תמיד ענתה במשיכת כתף, שייהנו. בחופי הים, היא מיד ביקשה להסיר את החזיה, לשזף שדיה היפים, ולא עשתה זאת רק בגלל התנגדותי. גם עתה הטריד אותי המבט שננעץ באשתי, כאילו זה על חשבוני. חייב להודות שגם נסערתי לרגע. איזה אישה יפה יש לי חשבתי לעצמי, ועלתה בי ציפייה שהלילה נתעלס. הנחתי לשלי לטפל בו ונפניתי לענייני, יום עבודה עמוס ומעיק חיכה לי.

במהלך אותו יום שוחחנו בטלפון פעם אחת שיחה שגרתית, מן הסוג שזוגות נשואים משוחחים בינהם במהלך היום לעידוד כללי ולעדכון מטלות היום. שלי התקשרה להזכיר לי שהיום הוא היום שלי, זאת אומרת שאני אוסף את איתי מהגן. היא תגיע מאוחר. הזכרתי לה את הנסיעה הצפויה שלי לצ’ילה ביום שלמחרת. ‘לא בא לי על הנסיעה הזו, אני נוסע ממש באי-חשק’. היא זכרה את נסיעתי וענתה ‘עבודה, אין מה לעשות’. כן זו עבודה. אולי קיוויתי בסתר ליבי שהיא תפציר בי להישאר, שתיתן לי גושפנקה לוותר על הנסיעה ולהטיל אותה על אחד השכירים במשרד. אבל היא רק אמרה שנדבר בערב ועוררה בי חמיצות קלה. שאלתי אותה מה רצה הקבלן שביקר בביתנו בבוקר והיא סיפרה לי על תוכנית ל’פינוי-בינוי’ המתנוססת מעל הבניין שלנו. אם כל הדיירים יסכימו, הוא יהרוס את הבניין, הדיירים כולל אנחנו, יקבלו ממנו מימון למשך שנתיים לשכירת דירה דומה פה באזור ואחר כך נקבל ממנו דירה חדשה-חדשה משלנו, ‘מהניילונים’, ועוד כמה שכנים למעלה ולמטה. דירה הגדולה בחמישה עשר מטרים מזו שיש לנו. ‘אמרתי לו שאבדוק אתך וניתן לו תשובה. יש לי את הטלפון שלו’. חשתי אי נוחות קלה. בגלל אשתי או בשל הבית שלי?

אחרי הנישואים רכשנו ביחד את הדירה הקטנה הזו, שלושה חדרים במרכז גבעתיים. סלון, חדר שינה לנו וחדר לאיתי. שלי הביאה קצת ואני הבאתי קצת וביחד נטלנו משכנתא שמנה. לא דירת חלומות ואולם בה אנו חולמים את לילותינו כבר שלוש שנים. והיא שלנו.

סיימנו את השיחה ואני הסתכלתי סביבי. ‘גיאו צ’ק’ – גילוי ממצאים מתחת לאדמה. זו הייתה החברה שלי. פתחתי אותה יחד עם שותפי, רמי. מתמחים באיתור תת קרקעי. הרבה גיאולוגיה והרבה פיזיקה וגם קצת gut feeling. אני מכונה בחברה ראש אגף ה-gut feeling. תחושות הבטן. לאחרונה זכינו בחוזה שנשמע מן הרגע הראשון הזוי משהו. חיפוש אוצר גנוז בעומק אדמתו של קטע מדברי בדרום מדינת צ’ילה. עוד בטרם קלטנו, ליתר דיוק עוד לפני שקלטתי אני, עד כמה הזוי הפרויקט, נחתם החוזה והפרתו עלולה לעלות לנו כסף רב ולפגוע במוניטין שלנו כפירמה מקצועית ואחראית. חוץ מזה, מי יודע? אולי הפעם הבטן שלי טועה ואנחנו באמת הולכים למצוא איזה אוצר גנוז?

עזבתי את המשרד מוקדם מהרגיל וכיאה לאבא טוב וממושמע פניתי לאסוף את איתי מהגן. הוא שמח למדיי לקראתי ואני שמחתי מאוד לקראתו. עצרנו בגן שעשועים קטן שניצב בדרך מהגן לבית ואיתי הדגים לי איך למד לטפס על הסולם ואחר כך להחליק ממנו על עמוד החלקה. נמלאתי גאווה גדולה. הקטן מיד מיהר לפדות את השטר ולבקש גלידה. שלי ביקשה ממני שלא לקנות לו גלידה, אז הצעתי ממתק אחר ומיד הילד התרצה. המשכנו הביתה שמחים וטובי לב, כשהוא מטפס על כל גדר אפשרית ואני מאבטחו בעזרת ידי. כשהגענו הביתה הפעלתי את הטלוויזיה, הבאתי לאיתי ‘במבה’ וצפינו יחד באיזה סרט מצויר, הוא ישב עלי ואני שלחתי מידי פעם את ידי בגניבה לשקית החטיף. גם אם יום אחד יוכח שהצירוף, טלוויזיה ובמבה, גורם נזק מוחי קל לילדים, השקט הזה, הריכוז הזה, שנופל עליהם בעת הצפייה בסרט מצויר תזזיתי, שווה הכול. בלי משים שקעתי בתרדמה קלה. כשהתעוררתי השמש כבר שקעה. איתי אף הוא נרדם, עלי, בחמידות אין קץ. הייתה לי המון סבלנות לאיתי. מהיום הראשון שנולד הוא נסך בי שלווה ורוגע. העיניים הגדולות שלו, מבט הסקרנות המהולה בתום, השפתיים הדובדבניות והשיער הרך הציפו בי תמיד רגש של אהבה טהורה, שאינה תלויה בדבר. מהרגע הראשון חשתי עד כמה הילד הזה הוא בשר מבשרי והקשר ביננו בלתי ניתן לניתוק. האמנם?

 בהילוך איטי, נזהר שלא לעשות שום פעולה קיצונית שתעירו, נשאתי אותו למיטה שם חלצתי את נעליו הקטנות ויצאתי מהחדר בצעדים קלילים. תחושה של חופש קט ולא צפוי אפפה אותי לפתע. הכנתי לעצמי קפה ועברתי לסלון. שם, כיביתי את הטלוויזיה ואז נמשכתי אל שולחן העבודה של שלי. הלפ-טופ הוורדרד שלה ניצב במרכזו קצת מקופל. פתחתי אותו. לא יודע למה – אולי פעולה לא רצונית שהכתיבה תחושת הבטן שלי, העכבר גרר אותי או אני אותו אל תיבת המייל שלה. זו לא הייתה הפעם הראשונה. לכל אחד הסטייה שלו. הוא היה נטול סיסמה, שלי לא אדם של סיסמאות, של להסתיר דברים, או להחביא מיילים ואני הייתי קנאי בהסוואה. אז חיטטתי. המיילים העדכניים ביותר היו פרסומות. כבר עמדתי לסגור אבל אז משך את עיני דואר אלקטרוני שהכותרת שלו הייתה ‘אני’. הקלקתי עליו.

תצלום של גבר עירום איבר מינו זקור לתפארה עלה מולי. מי זה? לא יכולתי לדעת, הצילום היה מן הסוג טורסו, מהצוואר ועד הירכיים ונעשה כנראה בסגנון המכונה סלפי מול מראה. המחשבה הראשונה שעלתה בי, משום מה, הייתה שזה תצלומו של הקבלן מהבוקר. חשתי בזעם הולך וגובר, מטפס אט אט דרך עורקיי לעבר ראשי. לא זיהיתי את שם השולח. רציתי לאחוז בלפ-טופ ולהטיחו בחוזקה בקיר, אך לא עשיתי זאת. אולי כי חששתי להעיר את איתי ואולי כי חששתי להחמיר עוד יותר את המצב. חשתי חולשה, מפסידן, אפס, תחושות של מרירות הציפו אותי כאילו נשרף הדם בעורקיי. תחושות שלא חשתי מאז דפנה. הנה אני שוב נבגד. מישהו שולח תצלום עירום שלו לאשתי, והרי ברור שזהו רק קצה הקרחון. אלוהים יודע מה מסתתר תחתיו. איך העברתי את הזמן מרגע המציאה המטרידה עד ששלי שבה מהפילַטיס שלה, אני לא זוכר. כנראה ששלפתי את הוודקה מהפריזר, מזגתי לכוס זכוכית ולגמתי לגימות גדולות. במשפחתי אלכוהול הוא תמיד פתרון הולם לכל בעיה.

שלי שבה בשעה שמונה. ההיי שלה היה רגיל, שמח, שגרתי מאוד. מלא אנרגיה כמו שלעתים נשים חשות בתום אימון גופני. לא עניתי. ‘איפה איתי’ היא שאלה ולא עניתי. היא שאלה שוב, עוד לא קלטה את זעמי. עניתי בכעס כבוש שהוא ישן במיטה.

‘עם הבגדים? בלי פיפי? בלי ארוחת ערב?’ זעמה קלות לאחר שהציצה לחדר והוא יתעורר לנו בשתיים בלילה רעב ורטוב’. היא עוד מעזה לכעוס עלי חשבתי לעצמי. ‘עזבי אותו רגע אני צריך לדבר אתך’ אמרתי לה.

‘אני רק אלביש לו פיג’מה ואקח אותו להשתין. בא לך לחמם לנו משהו, אני מתה למקלחת’. אמרה כאילו כלום. עוד הספיקה לפלוט, ‘אח, איזה כייף לשוב הביתה…’

‘עזבי אותו רגע אני רוצה לדבר אתך’. חזרתי על דברי, הפעם בקול חזק יותר ובנימת קול עצבנית יותר.

‘קרה משהו?’ היא שאלה בספק דאגה-ספק הפתעה.

הלכתי לסלון והיא הבינה שאני מצפה שתבוא אחרי והיא באה בעקבותיי. פתחתי את הלפ-טופ שלה, התמונה המקוממת עדיין ניצבה שם קוממיות.  שלי הביטה במסך ופרצה בצחוק. אותי זה לא הצחיק.

‘מה זה?’ שאלתי אותה.

‘זין?’ שאלה בסרקסטיות, ממשיכה להתגלגל מצחוק.

‘מה את שחה?’. אמרתי בזעם. לא צחקתי. אברי מין לא מצחיקים אותי.

‘מי זה?’ שאלתי בנוקשות.

‘לא יודעת, אין פה ראש של בן אדם, אתה רואה, לא?’ היא התקרבה אל המסך, בהתה בתמונה. בהתה באיבר המין יכול להיות שהיא פלטה אפילו את מילת התואר ‘מכובד’. בהיתי בה. היא סגרה את התמונה והביטה אל כתובת השולח. ‘אני לא מאמינה’, אמרה ‘מה הוא השתגע?’. היא מלמלה משהו, אני כבר לא שמעתי באוזניים, לא ראיתי בעיניים. רציתי רק לעוף משם. ‘בא לי להקיא’, חשבתי לעצמי או אולי אמרתי את זה בקול רם?

אם היה לי ספק אז באותו רגע גמלה בי ההחלטה באופן סופי, לנסוע לצ’ילה. לא היה לי כל רצון להישאר בבית.

‘אוי צחי אל תיכנס לסרטים. כולה זין’. היא אמרה. פעם ראשונה קצת מודאגת.  

‘כולה זין? כולה זין? זין שגבר שלח לאשתי!!’ אמרתי בצעקות והלכתי משם. קול בכי החל להישמע מחדרו של איתי. הקול הזה כיווץ את ליבי אך המשכתי בנחישות לכיוון דלת היציאה. ירדתי לרחוב להירגע מעט. אחר כך יהיה עלי עוד לארוז מזוודה. זעם, עלבון, מרירות, אפסות. זה מה שחשתי באותם רגעים. פתאום נקרעה רקמת החיים הארוגה בשתי וערב של בעל ואישה, הורים וילדם. הזעם לא היה רק בשל התמונה אלא על שבאִבכת תמונה מטופשת אחת נרעדה הקרקע המוצקה שבה היו נטועים חיי. אין דרך להתעלם. אין דרך למחוק. נשמתי עמוק, ספרתי עד מאה, אני חושב שבעטתי בכמה פחי אשפה ואחרי כשעה, אולי שעתיים, שבתי הביתה. יכולתי לנסוע לישון אצל אימי הקשישה אך לא רציתי. עדיין לא. לא שוב.

בלילה ישנו יחד באותה מיטה. סקס כמובן לא היה, כפי שעוד קיוויתי בבוקרו של אותו היום. היה רק כעס ממוקד. שלי ניסתה לשלוח אלי ידיים רכות, ידיים מפייסות, מחניפות, מגרות, אבל אני לא הייתי מסוגל לאפשר לה. מילן קונדרה כתב באיזה ספר שאקרא לימים שאל מול חנופה אדם ניצב חסר אונים, אבל אני נותרתי איתן בעלבוני. הסטתי את ידיה הצידה בשתיקה. הייתי ישן בסלון אבל לא רציתי לבלבל את איתי. מעולם הוא לא ראה את אבא או אימא לא ישנים יחד וזה לא היה הזמן לטלטל אותו עם עובדות חיים בלתי מוכרות ובלתי ברורות, שכשלאימא ולאבא רע אז לא ישנים יחד באותה מיטה. במילים אחרות לא רציתי לשבור לגמרי את הכלים, כנראה. לא ישנתי טוב, אמרתי לעצמי שאשן כבר בטיסה. נראה שגם שלי לא ישנה טוב כי בשלב מסוים ראיתי את הילת מנורת הקריאה שמעל לראשה. טיסה ארוכה ציפתה לי למחרת, לצ’ילה. ארץ השלג מכנים אותה, או שמא ארץ האש, ואני הייתי עצבני מאוד. זעם לוהט-קפוא אפפני. אני אדם שלא מעכל יותר מדיי טוב ‘סרטים’ מן הסוג שמצאתי על המחשב של אשתי, אלא אם כן יש אלכוהול בסביבה. זה הרי כבר קרה לי, עם החברה הקודמת שלי, דפנה. התחושות הללו לא היו זרות לי כלל וכלל. אני נבגד סדרתי. העלבון גבר על הכל.