דיאלוג של צללים

• גבר ואישה — או שמא הצללים שלהם — מנהלים דיאלוג על אהבה אפשרית ולא־אפשרית, על מוות, ועל משקלו של העבר בחיי ההווה. דו־שיח מוזר עד הזוי המעורר מתח שהופך לעיתים לקיצוני.
• החיים והמוות שזורים כחוט השני במערכת של יחסים יצריים, פראיים, מפתיעים.
• רעייתו של סופר מפורסם הנוטה למות מגלה לו על ערש דווי שהייתה מודעת לחלוטין למעלליו, שאותם ניסה להסתיר.
שלושת הסיפורים הקצרים המובאים כאן — לראשונה בתרגום לעברית וכספר הראשון של ז'ורז' ברננוס המתורגם ורואה אור בעברית — נכתבו בין השנים 1922 ו־1928 וראו אור כספר ב־1955, שבע שנים אחרי מות המחבר, בקובץ המאגד את שלושתם ושמו דיאלוג של צללים. סיפורים אלה נחשבים לפסגת יצירתו של ז'ורז' ברננוס בתחום הסיפור הקצר.
ז'ורז בֶּרנָנוֹס (1948–1888), מחבר תחת שמש השטן, יומנו של כומר כפרי ויצירות רבות אחרות, נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

מקט: 4-644-1120

במהלומה אחת בפרגול העור הארוך שלו, הוא הִכה בזעם, בטירוף, את החיה השקטה הכורעת, לבנה כולה מקצף. היא הזדקפה עוד, מנערת לימין ולשמאל את ראשה האווילי הקטן והעיקש ביבבה אנושית כמעט. המושכות חלפו בין האצבעות, ואז הצליפו במכה יבשה אחת, ארבעת הברזילים חרקו בבת אחת, הסובך הדקיק נפתח ושב ונסגר על האחוריים… והוא הביט באווילות בידו המדממת, אוזנו כרויה עדיין לשמוע את הרחש הפראי של העלים, בעוד גשם של פרחים מעובים לבנים, כבדים כמו פירות, יורד על צווארו ועל כתפיו.

רעם הדהרה התגלגל עוד כמה רגעים מבעד למדבר העֵצים גדול הממדים, ואז השתלב בהדרגה עם הנשימה הרחבה יותר של הערב. ממזרח למערב, כל הפסגות המו יחדיו, ובלי שחוטר עשב אחד ינוע על האדמה היגעה, הוא שמע את הממברנות האדירות מתאמצות ומתבקעות במרחק חמישים רגל מעל ראשו.

"לעזאזל!" אמר בפשטות, בשלווה שהפתיעה אותו. "אין טעם לחפש את החיה הארורה היום. איזו טיפשות!"

הוא אסף מן האדמה אחד הפרחים המוזרים ובתנועה מכנית ניגב את כף ידו ואת אצבעותיו המגואלות בדם. עלה הכותרת הגמיש כמו מוֹך נמעך אט אט על הפצע הנפוח, מדיף ריח של פלפל וקינמון, ומייד בהגיעו לאדמה, כמו ערמה זעירה של בוץ אפור, נדמה היה שכבר החל להרקיב שם. הוא ירק עליו בתיעוב.

הרחש מעליו הלך וגבר, מתנחשל מאופק לאופק, אולי על פני מאות פרסאות של עלווה; ואז הרוח נחלשה לפתע, אחרי יבבה אחרונה וארוכה יותר, חדה, מפלחת, על־טבעית, ועם זאת כה מלאת חיים שבעל חיים אלמוני ענה לה, במרחקים, ביבבה זהה. מן הרקבובית השחורה והארסית, תפוחה מכל שִׁפְעת הריקבון, מנוקבת פה ושם, כמו עיסת בצק שתוססת, בועות גדולות חיוורות, פטריות עצומות ממדים דמויות פאלוס, פרץ מעין אד כבד, בגובה אדם. משהסב את ראשו, ראה את מדרון הערוץ משחיר, המדרון שכה התקשה לרדת בו, ואת הצל אץ בין הגזעים במהירות של סוס דוהר. נראה שהלילה אינו יורד מן השמיים, אלא דווקא שהיום עולה לאיטו, מלמטה למעלה, כמו נשאב בידי התהום האחרת, שאת קיומה אפשר היה לשער מבלי לראותה, מעבר למלמולם רחב הידיים של העלים. דמדומי האור הזדוניים נעלמו כלעומת שבאו, כך שהמטייל הבודד לא הבחין תחילה בעלטה אלא בריח עז וחריף יותר, לפעמים דבשי קמעה, של היער הישֵׁן. החום היה יציב, מציק, מחריד, בלתי נמנע. הוא פרץ בצחוק עצבני, והמשיך לצחוק זמן רב, כמו קללה כלפי השקט וכלפי מועקתו שלו. ובהניחו לעצמו לגלוש לבסוף אל האדמה, ניסה להתעשת, בעוצמו את עיניו.

המדרון, שעליו השעין את כתפיו, נסוג תחתיו בקרטועים קלים שבקלים. מן האדמה המתפוררת שגלישתה התת־קרקעית הסמויה הגיעה לאוזניו, פרצה תחילה כַּפָּה קשקשית, אפורה מאבק, בעובי של חצי אצבע, ממששת בזהירות את האוויר, כפה של חרק טורף, חששני, ואז הוא הופיע, המדהים, בצבע אֵפֶר, זקוף על שתי ירכיים שעירות, חושף את בטנו התפוחה והמבריקה באיטיות רבת רושם. אחריו הגיח עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד, בזה אחר זה, מתווים את אותו תלם, ראשיהם הקטנים המחליאים חרושי מחושים מתנועעים בחומרה כולם יחדיו בקצב הליכתם האלכסוני. זועם, הוא מחץ באקראי אחד מהם בסולייתו המבורזלת. הם נעלמו מייד, כמו נִשְׁתוּ בידי האדמה הרוחשת מתחת למעילם הכוזב של עלים מתים.

"יער ארור, יער ארור של צרות!" אמר הוא, בהזדקפו.