יומנו של בן חמישים

אדם בן חמישים מבקר בפירנצה ורושם ביומנו רשימות על אירוע מטריד שהתרחש זה עתה: הוא פגש את בתה של מי שהיתה לפני שלושים שנה אהבת נעוריו. אנגלי צעיר מחזר אחריה, ובן החמישים לא יכול לראות ביחסים האלה אלא חזרה מדויקת על עברו הסנטימנטלי: סיפור מר שהותיר בו פצע עמוק וכואב. הוא מתעקש להציל את האלטר-אגו הצעיר שלו מפני הסכנה הנשקפת לו.
האם נסיבות דומות מביאות לתוצאות זהות? האם יש טעם להשליך על אחרים את חיינו? יצירה זאת, ספק פרבולה ספק התבוננות נוקבת בגורל האנושי, מכילה את המסתורין, העמימות, הקלילות האלגנטית והאירוניה האופייניים כל כך לעולמו הספרותי של הנרי ג'יימס. לפנינו נובלה מיניאטורית המסבה הנאה צרופה – אולי בגלל הפרוזה הזוהרת, ואולי כי היא מחליקה פנימה אל התודעה כמנה מרוכזת של עונג.

כתובה ב1880 בין "דייזי מילר" ל"דיוקנה של גברת", אנו חושבים ש"יומנו של בן חמישים" הוא המפתח המושלם ליצירתו של הנרי ג'יימס.

מקט: 4-1298-46

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פירנצה, 5 באפריל 1874. הזהירו אותי שאיטליה שונה מאוד ממה שאני זוכר; ואין ספק שהרבה דברים עשויים להשתנות בעשרים ושבע שנים. אבל הכול נראה לי זהה כל כך בכל פרט ופרט, עד שנדמָה לי שאני חי את נעורי שוב; כל הרשמים הנשכחים מאותם ימים קסומים חוזרים אלי. בשעתם הם היו חזקים מאוד; אבל עם הזמן הם נמוגו. מה קרה להם? מה בכלל קורה לדברים כאלה, בהפוגות הממושכות שבין מודעוּת למודעוּת? איפה הם מסתתרים? באילו חרכים וארונות נטושים בהווייתנו הם משמרים את עצמם? הם כמו מכתב כתוב בדיו סתרים; החזֵק את הנייר מול האש שעה קלה, והחום המיטיב יחשוף את המילים הנעלמות. החום של שמש פירנצה הצהובה הולך ומשחזר את סיפור אהבת עלומי; והנה הוא מולי היום, כמו דף צח ורענן. בעשר השנים האחרונות היו רגעים שהרגשתי זקן ואבוד כל כך, תשוש ומרוקן כל כך, עד שאילו רמז לי מישהו שרוח הנעורים שאני חש עכשיו עוד מחכה לי, הייתי מחשיב זאת לבדיחה גרועה מאוד. כך או כך, התחושה הזאת לא תאריך ימים; מוטב שאנצל אותה כמיטב יכולתי. אבל אני מודה שאני מופתע. חייתי חיים רציניים מדי; אבל אולי דווקא זה משמר את נעוריו של אדם. כך או אחרת, נסעתי רחוק מדי, עבדתי קשה מדי, חייתי באקלימים קשים והתרועעתי עם בני אדם משמימים. כשאדם מגיע לשנתו החמישים ושתיים, ואותות השנים לא ניכרים עליו מאוד — כשהוא נהנה מבריאות טובה, ממידה של עושר, ממצפון שקט ומפטור מוחלט מקרובי משפחה מביכים — הוא מחויב כנראה, במלוא העדינות, לראות את עצמו מאושר. אבל אודה שאני נכשל במילוי החובה הזאת. אומלל לא הייתי; לא ארחיק לכת עד כדי כך שאומר דבר כזה — או לפחות שאכתוב אותו. אבל אושר — אושר של ממש — היה אמור להיות דבר אחר. אולי לא דבר טוב יותר מכל הבחינות — אולי מצבי לא היה טוב יותר עתה מכפי שהוא. אבל אין ספק שהוא היה שונה במובן הזה, שאילו ביקשתי להעלות בעיני רוחי תמונות נעימות, הייתי מסוגל למצוא אותן בלי שאיאלץ להעלות באוב ימים שקברתי לפני יותר מרבע מאה. הייתי מוצא לי שעשוע — איך לומר? — עכשווי יותר. במצב של אושר היתה לי אישה והיו לי ילדים ולא הייתי מוּעד, כמאמר הצרפתים, לבגוד בהווה. מובן שיש תועלת רבה בעובדה שניצלתי, שלא עשיתי מעשה שטות אומלל; ואני מניח שלא משנה איזה צעד רציני אדם בן עשרים וחמש עשוי לנקוט בתום מאבק ובמאמץ עילאי, ולא משנה עד כמה השתלשלות הדברים עשויה להצדיק למראית עין את מה שעשה, תמיד יישאר מרכיב מסוים של חרטה; הרגשת אובדן מסוימת תארוב תמיד בהרגשת הרווח; תמיד תהיה נטייה לתהות, בכמיהה משהו, מה היה עשוי להיות. במקרה הזה, אין ספק שמה שעשוי היה לקרות היה עצוב מאוד, ומה שקרה היה עליז ונוח עד מאוד; אך למרות זאת, הייתי רוצה לשאול את עצמי שתיים או שלוש שאלות. למשל, מדוע לא נישאתי מעולם — מדוע מעולם לא יכולתי להרגיש כלפי אישה כפי שהרגשתי כלפי האישה ההיא? הה, למה ההרים כחולים ומדוע אור השמש חמים? אושר שהיה עשוי להיות אלמלא התהיות חסרות הקשר — זה אני, פחות או יותר.