"את לא צריכה להיות רזה, את לא צריכה להיות שמנה. את צריכה לשאת עלייך את המשקל שאת מרגישה איתו בנוח."
ספר קליל על נושא כבד, שמדבר אל מי שעברה את החוויה שנקראת דיאטה ושרדה כדי לספר. כולל טיפים איך לחמוק מקלוריות בחשכת הלילה, ולמה יישור עוגות שומר על האיזון ביקום. הוא בוחן את נושא הדיאטה לעומק, מבלי לשכוח את הדברים החשובים באמת, במיוחד את אלו שגורמים לנו לצחוק…
התבוננות בהומור הרב שקיים סביב הנושא, מגלה שאנחנו לא לבד! אנחנו נורמאליות לחלוטין, גם אם הספורט היחיד שאנחנו עושות הוא הצעידה אל המקרר. באמצעות ההתבוננות בהומור נגיע לתובנות לגבי החיים, לגבי תהליך ההרזיה, ובמיוחד לגבי הדימוי העצמי שלנו. נבדוק מה אפשר לעשות עם התובנות שהפקנו, ובעיקר נלמד איך לאכול את העוגה ולהשאיר את הקלוריות בצלחת, למה לא משמינים מנחת, איך ליהנות מהחיים אפילו אם המכנסיים כבר לא עולים על ה…
דבי ינקו-חדד, מרצה בנושא הומור ומנחת סדנאות צחוק. בעלת תואר שני במדעי ההתנהגות מאוניברסיטת בן-גוריון; הוכשרה כמדריכת בריאות הציבור מטעם הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון; בעלת ניסיון אישי רב בהרזיה, הכולל ירידה מצטברת של מאות קילוגרמים! (והחזרתם חזרה עם ריבית). אימא של שביט ושחר, נשואה ליובל השוקוהוליק, שוקולטייר ומורה לביולוגיה. הספורט החביב עליה הינו שופינג.
קטגוריות: מבצעי החודש, בריאות, המלצת הצוות, פנאי
22.00 ₪
מבוא:
מצחיק או עצוב? האם יש גרעין של אמת בבדיחה? (או אולי סלע גדול של אמת, מוקף במעטה דק של הומור?)
האם החלום שלנו הוא באמת לשקול… כלום? למה אנחנו מבזבזות כל כך הרבה אנרגיה כדי להילחם במשקל שלנו, ואיך זה שלמרות שהוצאנו את האנרגיה הענקית הזו אנחנו לא מרזות?
מה בעצם תיתן לנו ההרזיה? והאם שם מסתתר האושר? במספר הנמוך של קילוגרמים שיופיע על המשקל? במידה קטנה יותר של המכנסיים? בחברה שתעצור אותנו ברחוב ותאמר בעיניים נוצצות: “יו, איך רזית, את ממש חצי ממה שהיית!”?
הרזיה היא, כביכול, עניין טכני פשוט: הכנסת אנרגיה לעומת הוצאת אנרגיה. אך למעשה כרוכים בנושא חוקים, משימות, אמונות וכללים חברתיים שמשפיעים על הביטחון העצמי שלנו, מצבנו החברתי והתפיסה שלנו לגבי היכולת שלנו לשלוט על חיינו. לא פעם הצלחה או אי הצלחה בהרזיה גוררת אחריה ייסורי מצפון, עוגות מיושרות בחשכת הליל, וטעם מתוק על השפתיים, אך מר בלב.
אז למה כל כך קשה לנו לרזות?
אפשר להסכים שלא קל לרזות. למען האמת, מחקרים מראים ש-98% מהאנשים שיורדים במשקל חוזרים אליו תוך שנתיים לכל המאוחר.
אם נבין טוב יותר את הסיבות – התרבותיות, פסיכולוגיות, כלכליות, טכניות, ואפילו הביולוגיות, לאופן שבו אנחנו אוכלים ומה נכנס לנו לפה, יהיה לנו קל יותר להבין את תהליך ההרזיה ולבחור בדרך ההרזיה שהכי מתאימה לנו.
אולם בראש ובראשונה, עלינו להגיע להחלטה: האם בכלל מתאים לנו להיכנס לתהליך של דיאטה?
ומה מצחיק בזה, לעזאזל?
אנחנו צוחקים על הרזיה כדי להתמודד עם מצב מאתגר. הומור זו תגובה פסיכולוגית להקלת לחץ ומתח. כשאנחנו צוחקים על נושא מסויים אנחנו חושפים את המצוקות שלנו, מוציאים החוצה את הדברים שלא נעים לנו לומר ברצינות ומקלים בכך על הלחץ. התבוננות בהומור על נושא הדיאטות מאפשר לנו להביט על הקשיים בהרזיה, שהם, בעצם, הסיבות לכך שהמצב מאתגר אותנו.
סיפור המשקל שלי
נעים מאוד, קוראים לי דבי ינקו־חדד, ילידת 1974 (אני נשמעת ממש ישנה, אנשים יתחילו לחשב), שוקלת…
באמת מעניין אתכן כמה אני שוקלת בימים אלו?
אם לא, דלגו הלאה לפרק הבא. ואם כן, נו טוב… בבקשה, קבלו את היסטוריית המשקל שלי:
נולדתי בבית חולים סורוקה בבאר שבע, במשקל 2.5 ק”ג. כן, לא להאמין. למעשה, אבחנו אותי בתת משקל, בסיכון, ודחפו לי הרבה מזון כדי “להעלות אותי מהר” במשקל. בטיפת חלב מסבירים שהתינוק אמור להכפיל את משקלו עד גיל חצי שנה. מכיוון שאני פרפקציוניסטית ונוטה להישגיות יתר, לא רק שעמדתי במשימה זו בהצלחה, אלא שמאז, כל 6 חודשים לערך אני מכפילה את משקלי.
ככל הידוע לי, הפעם האחרונה בה המשקל שלי נחשב לממוצע או מתחתיו הייתה בבית היולדות. מאז, כל חיי הייתי בעודף משקל. העליתי והורדתי מאות ק”ג. בתמונות הילדות שלנו, אחותי הקטנה ואני נראות כמו השמן והרזה. בבית הספר היסודי אני מצולמת לצד בני כיתתי, אך דומה יותר בגודל למורה.
הפעם הראשונה שהתחלתי דיאטה הייתה בגיל 11. אמא שלי צירפה אותי לקבוצת ‘שומרי משקל’, ילדה יחידה בקבוצת מבוגרים. התפריט, אי שם בשנות השמונים, עקב אחר כללים הזויים כמו לאכול כבד 3 פעמים בשבוע, פריט מזון שאני תיעבתי ואמא שלי שנאה להכין. הזיכרון שלי מהזמן ההוא די מעורפל אבל אני יכולה להגיד בביטחון רב, שבעיות המשקל שלי לא נפתרו באותה תקופה.
מדיניות ההאכלה של אמא שלי סבבה סביב עיקרון “הסתר ומשול” במסגרתו היא נהגה להחביא דברים טעימים כדי שלא אמצא אותם (למשל, חבילת עוגיות בתוך מכונת הכביסה), ולהשתמש במילים “זה לא בשבילך”. המדיניות שלי הייתה: אם זה הוחבא ממני ומצאתי את זה, אז יאללה, בתיאבון.
כילדה שהגיעה לבד הביתה והכינה לעצמה ארוחות צהריים, זכורות לי ארוחות בסגנון שלוש פיתות עם חמאת בוטנים וריבה, וחוויות בישול כושלות כמו לנסות לפענח מה עושים עם קבב? זה היה ארוך, בשרי ודמה קצת לנקניקיות, אז הכנסתי לסיר עם מים רותחים.
כשהגעתי לתיכון והתחלתי לפתח מודעות לגבי המשקל שלי, המצאתי לעצמי דיאטות כמו דיאטת כרוב או דיאטת גזר ופרילי קפוא, שכללו, למרבה ההפתעה, תזונה המבוססת על רכיבים אלו בלבד. בערך בכיתה י’, כשהמשקל שלי כבר המריא לסביבות ה-80 ק”ג, פצחתי לראשונה בדיאטה רצינית ובתוך כשלושה חודשים ירדתי 10 ק”ג. באותה תקופה הופעתי במקהלת בית הספר ובמחזמר שבית הספר הפיק (“הפופרה”, לטובת בוגרי מקיף א’ בבאר שבע) והמחמאות לא איחרו לבוא. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת זכיתי ליהנות מהתחושה המשכרת של “אחרי דיאטה”, כשכל העולם טופח לך על השכם ומתפעל.
כמה מילים אישיות על השמנה ומצב החברתי
אני יודעת שהרבה אנשים שסבלו בילדותם מעודף משקל, מספרים גם על בידוד חברתי ולעג. אני חייבת לומר שלמרות שהמשקל כן הפריע לי, ואכן העירו לי וכינו אותי מדי פעם בכינויים כגון “דבי דובה”, אני לא חושבת שסבלתי יותר או פחות מילדים אחרים סביבי, שלא היו שמנים. בחברת הילדים בה גדלתי נטפלו לכל מגרעת, גדולה או קטנה. עצבן אותי כשצחקו על המשקל שלי, אבל זה היה חלק מהמהות שלי. על חברה אחרת צחקו שהיא רזה מדי, ועל עוד אחת שיש לה משקפיים. החזרנו ללועגים עלבונות חזרה על החולשות שלהם, ובזה זה נגמר. לא נמנעתי מלעשות דברים כדי שלא יראו אותי. כשהיינו הולכים לים או לברֵכה הלכתי ולבשתי בגד ים. הופעתי במקהלה ובהצגות והיו לי חברות. עשיתי כל מה שרציתי. אני לא יכולה להסביר מדוע אצלי הילדות הייתה פחות קשה או טראומטית מזו של ילדים שמנים אחרים, אם בשל הסביבה בה גדלתי, האישיות הספציפית שלי, או שמדובר בהדחקה (הכל יכול להיות…). אני רק יכולה להגיד שעבורי, לגדול כילדה שמנה, לא היה כזה נורא. אין בכך כדי להפחית מחוויותיהם של אחרים. כל אחד ואיך שהוא הרגיש.
בשנתיים לפני הצבא השמנתי שוב. כשהתגייסתי שקלתי כל כך הרבה עד שהתמונה בחוגר שלי היא תצלום אוויר. 100 ק”ג. המדים הראשונים שלי היו במידה מ’ (שזה ‘מיוחד’ – כן, אני יודעת שאני מיוחדת, אבל הרגשתי כמו מ… ממותה).
החיילת הממוצעת עולה במהלך השירות הצבאי 8 ק”ג, אבל אני דווקא רזיתי. במהלך כל השירות ירדתי כ-25 ק”ג, ופעמיים החלפתי מדים למידות קטנות יותר. אפשר לומר שהאוכל בבסיס היטיב עמי (בכך שהעדפתי לא לאכול אותו), והשתחררתי במשקל החטוב של 75 ק”ג.
מיד עם השחרור, למעשה בדרכי לבקו”ם כדי להשתחרר, פגשתי את בעלי לעתיד ובאותו חודש התחלתי ללמוד בירושלים לתואר ראשון בסוציולוגיה־אנתרופולוגיה ותקשורת. או כמו שקראו לזה אחר כך בבאר שבע: הכשרה לאבטלת אקדמאים.
בתקופת הלימודים לתואר ראשון גרתי במעונות בירושלים, לא ידעתי לבשל וגם לא הייתי משופעת בכסף, לכן התזונה שלי התבססה על מנות חמות, לחמניות ריקות, קרמבו אחד ליום… וגם לא מעט ריצה בין השיעורים ברחבי הקמפוס, ומאוחר יותר בחדר הכושר של המעונות. ירדתי למשקל של 60 ק”ג, בערך הכי נמוך שהייתי מאז שנולדתי.
סיימתי את התואר רזה וחטובה ומיד התחלתי תואר שני באנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. כשנה מאוחר יותר עברתי לגור יחד עם יובל, בן זוגי. באותה תקופה כבר למדתי לבשל והתחלנו להכין ארוחות ערב רומנטיות, ארוחות בוקר רומנטיות, וארוחות ביניים בדרגות רומנטיקה משתנות. בקיצור, אכלנו הרבה, ובין לבין העליתי חזרה כמות נכבדה של קילוגרמים.
כשהגיע הזמן לבחור נושא לתזה שלי, החלטתי לבחור בנושא שקרוב ללבי, או יותר נכון לבטני, ולחקור דיאטות. חוץ מזה, קיוויתי שהאוניברסיטה תכסה את הוצאות המחקר, וארוויח שתי ציפורים במכה אחת – לרזות וגם לעשות תואר. אמנם רזיתי, לפחות אז, ויש לי תואר שני, אבל החזר כספי עד היום לא ראיתי. במהלך המחקר רזיתי 17 ק”ג, ובפועל התמדתי בהרזיה עד שהקבוצה באוניברסיטה נסגרה, שנה וחצי מאוחר יותר.
בשנת 2001 הגעתי לדיאטנית כדי לרזות לקראת החתונה. אני חושבת שעיקר הירידה שלי במשקל נבעה מהלחץ והריצות סביב האירוע. התחלתי להתאמן בסטודיו C, שם למדתי על קיומם של שרירים שלא ידעתי שיש לי, וגם שהם יכולים להיתפס ולכאוב ברמות שלא ייאמנו. בכל מקרה, הייתי מרוצה יחסית ממשקלי בעת החופה – 83 ק”ג.
באותה עת עבדתי על התזה שלי, ומחקר מעמיק בנושא דוגמניות הוביל אותי לפתרון סוד ההצלחה שלהן: בר רפאלי, יעל בר זוהר, סנדי בר – לכולן יש דבר אחד משותף – “בר” כחלק מהשם שלהן. לכן כשהתחתנתי, גם אני הוספתי לעצמי בר! כלומר הוספתי בר קינוחים לחתונה, שבה עדיין לא נראיתי כמו דוגמנית, אבל היה שטרודל שלא מהעולם הזה!
נכנסתי להיריון במשקל 91 ק”ג. כן, זה כבד, אבל דווקא בהיריון עליתי רק 13 ק”ג. אמנם פעם אחת חברה מהתיכון פגשה אותי כשהייתי כבר בחודש שמיני ולא שמה לב שאני בהיריון, אבל אומר להגנתי שהיה חורף והייתי עטופה היטב.
לאחר שבתי הבכורה, שביט, נולדה, חזרתי מהר מאוד למשקל שלי, אך דווקא חופשת הלידה גרמה לי לעלות 5 ק”ג. חזרתי שוב לשומרי משקל, ירדתי כ-21 ק”ג ונשארתי במשקל הזה גם בתקופת ההיריון השני שלי. אין ספק שאחת החוויות המספקות בחיי הייתה להישקל כשבועיים אחרי הלידה, ולראות בבת־אחת ירידה של 7 ק”ג.
בשנת 2006 נפטר אבא שלי, ז”ל. הייתי באחת התקופות החטובות שלי, סביבות ה-80 ק”ג, עם תינוק בן שנה וזאטוטה בת 3. הרבה דברים היו אסורים במהלך השבעה, דבר אחד היה מותר – לאכול, ואני הלכתי על זה, ובגדול. באותה תקופה התחלתי את הדוקטורט, הפכתי לראשונה לעצמאית, והדבר האחרון שהייתה לי סבלנות אליו זה דיאטה. העסק פרח, הסתובבתי בכל הארץ, הרציתי והנחיתי סדנאות, וככל שהעסק התרחב, כך גם אני…
בשנת 2008 התחלתי להתאמן בספינינג. אפשר לומר עד כדי התמכרות. הייתי מגיעה 5-4 פעמים בשבוע לאימונים ואכן ירדתי 12 ק”ג, התחטבתי ונראיתי מעולה בג’ינס;-) אין ספק שזה עושה פלאים לישבן. התמדתי במשך קרוב לשנתיים, אך עם הזמן האווירה השתנתה, המדריכים האהובים עליי עזבו, וההתלהבות ירדה. חזרתי לספורט השני האהוב עליי – רביצה ליד המחשב.
בשנים שחלפו מאז, העליתי שוב קרוב ל-30 ק”ג. חזרתי לאכול ממש ללא הגבלה, עד שהגעתי למשקל השיא שלי, אי פעם – 116 ק”ג. בשלב הזה חזרתי שוב לשומרי משקל.
השנה בה גיליתי שאני מתוקה
בשנת 2015 ירדתי די יפה במשקל, מ-116 ק”ג ל-106. הייתי די גאה בעצמי!
השתתפתי במפגש השבועי של שומרי משקל ואמרתי לעצמי שנראה שהמפגש נותן לי את זריקת המוטיבציה הדרושה. לגמרי הדחקתי את העובדה שאכלתי מה שרציתי, בכלל לא הקפדתי על התוכנית ולא ממש עשיתי ספורט, חוץ מטיולים עם הכלבה (האמת, בהתחשב בקצב שהכלבה שלי הולכת, שלא לומר רצה, הם דווקא נחשבים). בספטמבר טסתי לארה”ב לשבועיים כדי להציג את העסק שלי בסדרה של ירידים בקהילות היהודיות: שבעה ירידים ב-9 ימים! כן, עמידה ממושכת על הרגליים במשך 8 שעות, בהן אכלתי בעיקר צ’יפס ותפוצ’יפס, וכשחזרתי הסתבר לי שדווקא רזיתי עוד 2 ק”ג. מיד טפחתי לעצמי על השכם והכרזתי על הצלחת “דיאטת ניו יורק”, שעיקריה הם לאכול כל מה שבא לך, וללכת ברגל 6-4 שעות ביום!
אלא שאז ניחתה המכה.
אחרי כחודשיים התחלתי להרגיש רע. כשהלכתי להיבדק הסתבר שיש לי סוכרת. אוי, האירוניה. תמיד אמרו לי שאני בחורה מתוקה, ועכשיו זה סוף־סוף מוכח מדעית.
אתם יכולים לדמיין איזו בשורה זאת למישהי שעוסקת, בין היתר, בהנחיית סדנאות שוקולד. נכון, בסדנאות אני כבר מזמן לא ממש אוכלת, אני עובדת, ויש גבול לכמה אפשר להתרגש משוקולד חם ונוזלי כשאת פוגשת אותו כמעט כל יום. אבל חוץ משוקולד, אני פשוט מאוד אוהבת לאכול. מודה ומתוודה. מתוק, מלוח או פחמימתי, העיקר שיהיה טעים.
אבל הדבר שבאמת היכה בי היה כשהרופא והדיאטנית אמרו לי שההרזיה בשנה האחרונה נבעה, ככל הנראה, מהמחלה. הרזיתי 10 ק”ג בשנה, משום שהגוף שלי לא מכניס סוכר לתאים, אלא שורף שומן.
תמיד אמרתי שיש לי בעיה בתאים. כלומר, בטעים. הכול טעים לי.
“אם מרזים מזה 10 ק”ג בשנה,” מיד מצאתי את נקודת האור, “אולי פשוט נשאיר את המצב ככה?” אז זהו, שלא. אי אפשר. חוץ מהפלוס של המינוס במשקל, יש הרבה מינוסים של נזק לגוף, ממש לא רצויים.
אז הורדתי מהתפריט מתוקים וצמצמתי פחמימות, מוצרי חלב והמון דברים שאני מאוד אוהבת, והתחלתי לאכול (מדי פעם, כדי לצאת ידי חובה), דברים בריאים (איכס) עם שמות כמו כוסמת, שלא ברור אם זה השם המקורי או פשוט הכינוי שנובע מהקללות והתסכול על שהגענו עד הלום.
טוב, נו, לפחות ירדתי עוד 3-2 ק”ג.
מאז שנאלצתי להתחיל לאכול בשביל להיות בריאה, שמתי לב לתופעה מעניינת. הפסקתי להתעניין בנושא הרזון. ההרזיה בשביל אידאל היופי, מספר אחד פחות על המשקל, להצליח להיכנס לג’ינס או לקנות מידה קטנה יותר בחנויות – פשוט הפסיקו לעניין אותי. אין ספק שהבשורה שיש לך מחלה כרונית מכניסה הרבה דברים לפרופורציות. אבל לי זה גרם גם לחשוב אחרת על כל הנושא הזה שעסקתי בו כל חיי – דיאטות. עשיתי המון דיאטות, רזיתי ושמנתי עשרות ומאות ק”ג, ובסופה של כל אחת, אם תוך זמן קצר או זמן ארוך, חזרתי למשקלי הקודם ואפילו עם ריבית.
אז למה בכלל צריך דיאטה, אם בסוף כל המאמץ חוזרים לנקודת ההתחלה?
היסטוריית המשקל – פינה בשבילך
אילו תנודות במשקל חווית במשך חייך? נסי להיזכר באירועים משמעותיים סמוכים.
כלבים ובעליהם…
אומרים שככל שעובר הזמן, כלבים ובעליהם הופכים דומים זה לזה, לכן תמיד אימצתי כלבות בלונדיניות ורזות.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דיאטה?! הצחקת אותי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות