החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דייק

מאת:
מהולנדית: רחל ליברמן | הוצאה: | 2017 | 163 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

שני בחורים צעירים מתחילים את עבודתם במשרדי לשכת הכיול של הרשות למשקלות ומידות באמסטרדם. יותר מארבעים שנה לאחר מכן מחליטה מנהלת חדשה לפטר אחד מהם, את דייק – העובד המסור, הדבק בעיקשות בעקרונותיו המקצועיים. לקראת מסיבת הפרידה החגיגית היא מטילה על עמיתו משכבר הימים לכתוב בשבילה נאום פרידה. אז מסתבר לאותו עמית ותיק, כי אף שישב עם דייק באותו חדר יותר מארבעים שנה, אין הוא יודע דבר על חייו הפרטיים. לצורך כתיבת הנאום הוא מתחיל לחקור ולהעלות על הכתב את זיכרונותיו. בדרך זו הוא מכניס אותנו אל שגרת חיי העבודה בלשכת הכיול, הכוללת גם כיתות רגליים לצורך בדיקת כיול מאזניים בחנויות נידחות, ותוך כך מתחילה אט־אט להיחשף ולהיבנות דמותו החידתית והמסקרנת של דייק.

דייק הוא סיפור חכם, מדוד ופיוטי על עולם המשקלות והמדידות המרתק והלא מוכר, סיפור על שמירה על עקרונות באקלים של שינויים ומסחור, סיפור על מוכרי גבינות, קצבים וחנוונים קשי יום, על גוש קילוגרם הפלטינה והאירידיום אשר שמור בכספת ליד פריז, ועל סודות שמורים מן העבר.

ה"מ ון דן ברינק הוא עיתונאי וסופר הולנדי, יליד 1956, חתן פרסים ספרותיים. דייק הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית.

מקט: 4-31-6308
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

החלום חזר על עצמו מדי לילה, ובמבט ראשון לא היה בו שום דבר יוצא דופן.

גשם יורד. אני עושה את דרכי על רציף לאורך תעלה אפלה. התעלה מוארת בצמצום בפנסי רחוב שניצבים במרחקים קבועים זה מזה.

גבר הולך לפניי. בכל פעם שרגליו דורכות על עיגול מואר, אני רואה את דמותו לרגע קט ביתר בהירות. את כתפיו המכווצות. את מעילו הכהה. את פניו החיוורות מבעד למסך האור והגשם. הוא צועד לפניי בשוויון נפש, במרחק של שני פנסים.

אני מכיר את האיש.

אני גם מכיר את התעלה.

אבל…

כשאני מאיץ את צעדיי כדי להדביק אותו, המרחק בינינו לא קטן. אני רואה אותו צועד בקצב קבוע מעיגול מואר אחד למשנהו, ולמרות כל מאמציי הפער בינינו נותר בעינו.

שני פנסים, גשם, חושך. ואין סוף גם לתעלה.

וכך זה נמשך עד שאני מתעורר, ואני עדיין עייף, אבל גם מרוגז על עצמי ועל חוסר היכולת שלי לשים לזה קץ.

והרי מה לי ולמטרד הזה, למסתורין האלה? אני כבר בן שישים ושש, ותמיד התברכתי בשינה ערבה. לא זכור לי שפקדו אותי אי־פעם חלומות.

חוץ מזה, ככל הידוע לי, לא ניחנתי בדמיון מפותח יתר על המידה.

ובאורחים מאזור הדמדומים המכונה "תת־מודע", אני לא רוצה כלל ועיקר.

לא ספרתי כמה פעמים החלום חזר על עצמו, ואני גם לא יכול לטעון שהעיק עליי. ועם זאת תפסתי את עצמי מייחל לרגע שבו חוקי הטבע ייכנסו לתלם בחלומי, כדי שצעדיי המואצים יאפשרו לי להשיג את דמות הרפאים ולטפוח על שכמה.

ואז אוכל לומר: "דֶייק!"

וכשיסב את ראשו: "די עם זה, קַארְל. תפסיק כבר."

וזה ייפסק, כך נדמה לי.

ידעתי שאין כל יסוד למשאלה שלי, שכן היא לכאורה הניחה שעמיתי לעבודה משכבר הימים, קַארְל דֶייק, הופיע בסצנה המוזרה הזאת לא רק כשחקן אלא גם כבמאי. והרי בחלומות לא כן הוא, כמדומני: האדם עצמו יוצר את חלומותיו, או משהו בתוכו יוצר אותם, והעולם החיצון רק מספק תפאורה וניצבים.

אשקר אם אומר שהתביישתי בחלום שחלמתי. הוא גם לא עורר בי דאגה אלא רק, כאמור, תחושה קלה של תרעומת. ואף־על־פי־כן לא סיפרתי לאשתי כלום על מה שהתחולל בלילה במיטה שלנו, ליד הגוף הגדול והחם שלה העטוי כותונת לילה דקה עם סרטים קטנים. הגוף הרך שפשוט הוסיף לנשום בשלווה בשעה שאני, בעלה זה למעלה מארבעים וחמש שנה, צועד יחד עם הטיפוס המשונה הזה דֶייק בגשם על רציף, ללא כל סיבה או מטרה.

אבל אמש התחלתי לדאוג.

1.1

האם אפשר לחלום בתוך חלום? ואם כן, האם יודעים מהו חלום 1 ומהו חלום 2, והיכן סופו של זה ותחילתו של זה?

העניין הוא שאמש אירעה תפנית פתאומית בסיפור שלי, והיא התממשה באופן כה מציאותי, כולל בגדים רטובים ושחזור מדויק של הסלון שלנו כתפאורה, עד שלא יכולתי למצוא אפילו רמז למצב שבו אני שרוי. ערנות, שינה או חלום?

אלא שעדיין שמרתי על יכולת התגובה האינסטינקטיבית, שעבודתי רבת השנים במוסד גדול לימדה אותי: היכולת להחנות בעיה, להעמיד אותה בהילוך סרק ולהמתין לבואה של תובנה חדשה, או לחלופין לרגע שבו הבעיה תיעלם מאליה. פשוט להימנע מלחוות דעה ומלהסיק מסקנה. זה אמנם לא נראה מספק במיוחד, אבל לפעמים אין פתרון טוב מזה.

ובכן, נניח שבאמת היה לילה, החודש היה נובמבר, מזג האוויר היה גשום מאוד, והפעמון של כנסיית ויטוּס הקדוש השמיע אחד־עשר צלצולים. ידעתי אפוא שהשעה בדיוק אחת־עשרה ודקה ושלוש שניות. הצלצולים הדהדו מעל הגגות הרטובים של הפרוור השלו. אני תושב ותיק כל־כך של הפרוור הזה שאני יכול לזכור את התקופה שבה עדיין הייתה משמעות לכנסייה.

שעון הכנסייה לא מדייק זה שנים רבות, אבל איש לא מוטרד מזה. לא הרשות המקומית, לא נציגי הכנסייה, ואפילו לא הכומר התורן שעולה בימי ראשון לדוכן, ממש מתחת למגדל הפעמון, כדי לדקלם את דרשתו בפני קהל מידלדל והולך.

אישית לא אכפת לי שהבריות כבר לא מתעניינות בהנפת כלי קטורת ובהטפות דתיות. אבל אני מוטרד כפליים מהעדר ההתעניינות בשעון. שימו לב: מתוך אינספור השעונים הפזורים היום ברחבי העיר – לא רק על גבי צריחי כנסיות אלא גם בחזיתות של חנויות, בתחנות חשמלית, בבניינים ציבוריים – אין שני שעונים שמראים אותה שעה. זאת ועוד, כששעון החורף מתחלף בשעון הקיץ, השעונים במקומות המרכזיים בעיר מוסיפים עוד חודשים רבים להציג את השעה הלא־נכונה במחוגיהם השחורים העבים הנעים בראוותנות על גבי עיגול לבן גדול. איש לא נוטל אחריות לדבר. נדמה כאילו הזמן חדל להיות רכוש משותף של הכלל, כאילו הופרט והיה למשהו שטומנים בתיק או שמחזיקים בכיס פנימי צמוד לגוף. כאילו כל אדם מנהל קשר אישי עם השעון האטומי של הרשת הסלולרית שהוא מחובר אליה.

אני אדם נינוח מטבעי, ולרוב אני לא מניח לדברים מטרידים להציק לי. אבל הצלצולים המהדהדים של פעמון הכנסייה נוטים להשתלט על האדם וקשה להתרגל אליהם, על כל פנים לי קשה. וחוץ מזה, ככל שהפעמון מצלצל פעמים רבות יותר, כן גדל אי־הדיוק שלו, שהרי הצלצולים עצמם אורכים זמן. ולכן לקראת הצהריים ובשעות הערב המאוחרות אני הכי מעוצבן.

בערים העתיקות של ימי הביניים היה תמיד מגדל פעמונים אחד מושל בכיפה, זה של הקתדרלה או של הכנסייה הגדולה. פשוט כי ייחסו לו את הסמכות העליונה, כשם שייחסו סמכות עליונה לחלקי גוף נבחרים של המלך – כף היד, הרגל, האמה, האגודל – כשהיה צורך למדוד גודל כלשהו.

אני סוטה מהעיקר. אני יודע. כל המחשבות האלה מן הסתם לא תפסו יותר משבריר של שנייה. אלא שבאותו רגע נפל דבר. וזה מה שאני בא לספר עכשיו.

ישבתי בכורסה שלי, הפעמון השמיע את צלצוליו המרגיזים, הרמתי מבט מהעיתון וראיתי אדם עומד באמצע הסלון. ידעתי מייד מי הוא.

לא נשמע כל צלצול בדלת הכניסה. הדלת לא נפתחה. והוא בכל זאת עמד שם.

דֶייק. הישרתי אליו מבט. עדיין אותן פני סוס, אותו פרצוף זעוף.

דֶייק. לבוש במעיל הגשם שלו, מעיל נטול צבע עם כתמי גשם כהים בגב ובכתפיים.

דֶייק. האיש שלא הופיע במסיבת הפרדה שלו.

הוא ולא אחר, עד הפרט האחרון: ותיק העמיתים שלי לעבודה, קארל דֶייק.

טיפות מים ניגרו על השטיח מסביב לרגליו הגדולות, הנעולות כבעבר בנעליים שקשה להגדיר את צבען, מעין בז' כהה או צבע בוץ, על כל פנים גוון המצוי היכן שהוא על הספקטרום שבין חום לאפור. ולנעליים סוליות גומי עבות.

הוא עמד שם ושתק. זה כשלעצמו לא היה דבר חריג. כשלא נשא את אחד הנאומים המתלהמים שלו, היה דֶייק מסוגל לשתוק במשך שעות, גם אם ישב מולו אדם אחר. דֶייק לא נהג לקיים שיחות נימוס. כשסבר שאין בפיו דברים שראויים להישמע, היה מבטו פשוט חודר מבעד לאדם שמולו, וניכר היה שמחשבותיו נודדות למחוזות אחרים.

כך גם עכשיו. דומה היה כאילו מבטו מתמקד במשהו שמצוי הרחק מעבר לטפט, לטיח וללבנים של קירות הסלון.

מצמצתי בעיניים. דבר לא השתנה. השינוי היחיד אירע בתנור הגז, שהשמיע פתאום ציוץ מוגבר. הלהבות ריצדו לרגע והטילו זוהר חם על השולחנות, הכיסאות, השידה שעליה מתנוססות תמונות המשפחה שלנו במסגרות מוזהבות ומוכספות ממורקות. הצללים התארכו ושבו והתקצרו לממדיהם המקוריים. התנור השמיע נקישה חדה והאש נרגעה.

דֶייק הוסיף לעמוד באמצע הסלון, שותק ונוטף מים, נעליו המגושמות מעוגנות היטב בדוגמת השטיח הפרסי, שערו הרטוב מסורק לאחור מתחילת המצח הגרמי ולאורך הקדקוד. בידו החזיק תיק מסמכים, שהיה מוכר לי.

האומנם ארז בתיק כריך בתוך קופסה סגורה בגומייה? מחשבה זו חלפה במוחי, ומייד אחריה באו יתר התהיות.

איך נכנס דֶייק לביתי? מה הייתה מטרת ביקורו? איפה הסתתר כל אותן שנים? למה לא מלמל אפילו רמז של התנצלות, או לכל הפחות הסבר להופעתו הלא־קרואה?

ולמה לא הצלחתי, נוכח כל התהיות האלה, להעלות אפילו מילה אחת על דל שפתיי?

אבל, רגע… האומנם הבחנתי בחיוך קטן מרחף על פניו, בשעה שהוא עדיין לא מיישיר אליי מבט?

הרגשתי שהכעס גואה ומתפשט בקרבי, כמו עקצוץ שעובר מאצבעותיי המכווצות וכתפיי המתוחות דרך כל הגוף ועד לבהונות הרגליים וללסתות.

יכולתי להפר את השתיקה בכל מיני דרכים. יכולתי לקדם את פניו בברכה נדושה, כדי לסמן לו שאני לא מתרגש כלל מהופעתו המפתיעה. משהו בסגנון "כמה זמן לא התראינו", או "במה זכיתי לכבוד הזה?"

אבל האם היה עליי להתייחס לנוכחות של דֶייק בטבעיות? נכון שהיינו מיודעים ותיקים, עמיתים לעבודה במשך עשרות שנים, אבל עצם הימצאותו בסלון שלי הפכה אותו למסיג גבול. למפר שלווה. לאדם ששם ללעג ולקלס לא רק את חוקי הטבע, אלא גם את כללי הנימוס הבסיסיים.

מה שדֶייק עשה כאן היה לא רק בלתי אפשרי, אלא גם בלתי מקובל.

1.2

בלעתי רוק, עצמתי עיניים, פקחתי עיניים ושוב עצמתי אותן.

פעמון הכנסייה צלצל פעם אחת. השעה הייתה אחת־עשרה וחצי. בערך.

הייתכן שישבתי חצי שעה בכורסה שלי וכל אותו זמן בהיתי בחיוך עמום?

כשצלצול הפעמון חדל להדהד חזר השקט לסלון. תנור הגז חדל אף הוא לצייץ. כל החפצים היו מונחים במקומם, דוממים. היכן שדֶייק עמד היה רק אוויר. ריק ואפלולית.

קמתי מהכורסה וכרעתי על ברכיי כדי לאתר את עקבות נעליו על השטיח. העברתי את כפות ידיי על הצמר המחוספס, אבל לא חשתי כל רטיבות. הייתכן שמגע המים בלולאות הצמר העבות גרם לטיפות להתפקע ולהיספג תוך שלושים דקות? האם צמר לא דוחה מים? שמא באור יום הייתי רואה דברים שנעלמו מעיניי בשעה זו? ואולי דֶייק כלל לא היה כאן?

כדי לומר דברים של טעם על תופעה חריגה, מן הראוי שהמתבונן יימצא בעמדה יציבה. ולכן שוב התיישבתי בכורסה שמאחוריי, ובתוך כך עלה בדעתי שהיציבות שלי אולי לוקה בחסר בזמן האחרון.

נתחיל בכך שהחלום שחזר על עצמו זה ימים אחדים הסב לי תחושה מתמשכת של חוסר שינה.

חוץ מזה, לא מזמן הצטננתי כהוגן והחום שלי עלה מעט, אם כי לא ידוע לי בכמה בדיוק, שכן לא מדדתי אותו במדחום. עם זאת לא אוכל לשלול את האפשרות שהקביעה "מעט" הושפעה מעצם החום.

דבר אחרון, אתמול כשנברתי במזווה שלנו כדי למצוא פיסת נייר עטיפה, הרמתי את הראש ונתקלתי בחזקה באחד המדפים. המכה הייתה קשה. למכה כזאת בראש יכולה להיות השפעה מאוחרת. זעזוע ברקמות או בחיבורים של המוח עשוי לפגוע ביכולת הקוגניטיבית.

התאמצתי למצוא הסברים, אבל אף הסבר לא שכנע אותי. ולכן התחלתי לדאוג. ראשית כול בגללי, ובסופו של דבר גם בגללו. או ליתר דיוק, בגלל הופעתו. כי גם אם דֶייק לא היה פה במציאות, איכשהו לא היה לי ספק שראיתי אותו.

עצמתי עיניים וניסיתי לשחזר בדמיוני, בדיוק מרבי, את המראה שראיתי זה עתה. את מבנה הגוף. את הלבוש. את הרטיבות. את תווי הפנים שלו. אבל ככל שהתבררו לי הפרטים והמאפיינים, כן גברה בי התחושה שאני לא מרכיב את הדמות שהתגלתה לי זה עתה, אלא נשען על אלפי הפעמים שראיתי את דֶייק במשך למעלה מארבעים וחמש שנה. כל הפרטים והמאפיינים האלה השתלבו באופן בלתי נמנע והתחברו לכדי תמונה מורכבת, כשם שמרכיבים קלסתרון. תמונה זו כללה הן את הצעיר שפגשתי לראשונה בבוקר חורפי לפני שנים רבות, והן את הקשיש הזקוף והנוקשה שהיה לאחרונה בטרם נעלם כלא היה.

זה היה כמובן בלתי אפשרי. לא ייתכן שפנים יהיו חיוורות וחלקות ובה בעת סמוקות וחרושות קמטים. לא יעלה על הדעת שראיתי קרקפת ששיער דליל מסורק עליה לאחור, ובו־זמנית הבחנתי בתנועה המוכרת שבה היה דֶייק מסיט את הבלורית השחורה שלו מעל מצחו הצעיר. זה היה מופרך, אלא אם כן יכולתי לטעון לקיומו של דֶייק קמאי, שעל פי רוב לא התגלה, אלא שכל גילוייו המוכרים נגזרו ממנו. אם כן, יוצא שזכיתי לראות זה עתה לא רק את אחת מצורות ההתגלות של דֶייק, אלא את דֶייק האמִתי.

מה לי ולדבר הזה?

קלסתרון הוא לא דיוקן. במציאות אין בני אדם כאלה.

בתודעתי קילפתי את כל הגרסאות של דֶייק שעלו בזיכרוני. ביטלתי אותן אחת אחת עד שלבסוף נותר רק החיוך ההוא, שאפילו לא היה אופייני לו: לדֶייק לא היה כל קושי למתוח את זוויות פיו מטה, אבל הרמתן לכדי חיוך לא נראתה אצלו מעולם. ואף־על־פי־כן, בסיומה של חשיבה מאומצת, נותר עכשיו אותו חיוך, חיוך ללא פנים, כמו זה של החתול מ"עליזה בארץ הפלאות". את הסיפור הזה קראתי באוזני בני ובתי כאן, בבית הזה, כשבחוץ היה קר ואפל כמו עכשיו, אבל בפנים היה חם ובטוח. ישבתי על שפת מיטותיהם, ועל ברכיי הספר, ומנורת הלילה הטילה את אורה על איורי חתול, ילדה עם צמות בלונדיות, ארנב ושעון. הקירות מסביב לעיגול האור היו מכוסים טפט ססגוני. הטפט עדיין קיים, למעלה בחדריהם, אף שהילדים כבר עזבו את הבית. גם הספר ובו האיורים מן הסתם עדיין מונח שם.

קמתי מתוך דחף פתאומי ויצאתי אל המסדרון, לכיוון דלת הכניסה. סמוך לדלת הזאת יש חדרון ובו שולחן כתיבה. אשתי מכנה אותו "חדר העבודה". כל עיסוקי בחדר הזה מצטמצם לתשלום חשבונות. אני שומר בו את טופסי הדיווח לרשויות המס, את תעודות הביטוח, את הדרכונים ואת פנקס הנישואין, או בקיצור, כל מה שנועד למנוע הפתעות. אשתי נוהגת לאחסן בו סל קניות מלא בקבוקים ריקים. כלומר, גם היא מתייחסת אל חדר העבודה בעיקר כאל רעיון.

הדלקתי את מנורת השולחן.

עלה בדעתי שמחר באור יום, אם אמנם יתבהרו השמים, יעלה בידי למצוא רמז למה שהתחולל כאן הלילה. משהו מוחשי, אולי לא הוכחה אבל בכל זאת נקודת אחיזה, סימן שיוכיח שלא הכול היה חלום.

אבל זה לא כל־כך פשוט. התיישבתי ליד שולחן הכתיבה. מילאתי דיו בעט הנובע שלי שהתייבש. קירבתי את הכיסא אל השולחן. ועכשיו ידי מרחפת בחוסר החלטיות מעל הנייר.

זה לא משום שאין לי מה לכתוב. נכון יותר לומר שדברים רבים מדי צצים במוחי בו־זמנית, ואני תוהה לפי איזה סדר עליי לארגן את מה שזכור לי על קארל דֶייק, וגם על עצמי.

גם החתול ההוא מתוך ספר הילדים אהב לזרוע בלבול. והאם לא מקובל לומר שבני אדם, רגע לפני מותם, רואים את כל חייהם חולפים מול עיניהם כמו בסרט?

המחשבה האחרונה היא כמובן מחוץ לכל הקשר. אני לא נוטה למות כלל וכלל. אני יושב בחדר העבודה שלי על כיסא מעט חורק אבל נוח מאוד, והגוף שלי, גם אם נשחק במקצת והתמלא, עדיין משרת אותי לשביעות רצוני. אני זוקף את עיניי אל החלון, שמעברו האחר הגשם והרוח מוסיפים להשתולל בחושך ולהצליף בשיחים, ואני רואה את השתקפותי. גבר מזדקן ששערו מדובלל וראשו מלא זיכרונות לא־ממוינים.

סרט הוא קו ישר, רצף של תמונות שיש להן התחלה וסוף. האם התודעה שלנו מקרינה בשעת הגסיסה רצף כזה של תמונות, החל מפעימת הלב הראשונה ועד לנשימה האחרונה, תוך השמעת רעש כשל צרור יריות, אבל במהירות גבוהה לאין ערוך מזו של מכונת ירייה? או שמא האדם הגוסס רואה את כל התמונות בבת אחת, כשם שזה עתה הרכבתי את דמותו של דֶייק בתודעתי?

ענף של עץ מקיש בחלון חדר העבודה. הזיכרון שלי נדמה לי ככרטסת שהתהפכה וכל תכולתה נשפכה. כל הכרטיסים שעליהם מתועדים תאריכים, התרחשויות, ממצאים ומסקנות מפוזרים על הרצפה, ולחלקם עדיין מוצמד מהדק ממתכת צבועה, המסמן שהמידע שהם נושאים חשוב במיוחד – אלא שאין לי מושג מדוע. כעת עליי לסדר את כל הכרטיסים, אבל לפי איזה סדר? האלף־בית שרירותי לא פחות מאשר הכרונולוגיה.

אני יכול להחליט שאתחיל בחורף של שנת 1961, אבל אולי עדיף להתמקד דווקא בקיץ של שנת 2007? אני מתקשה להחליט. האחד הוא ההתחלה, והאחר היה אמור להיות הסוף, אלמלא העובדה שדֶייק שמט את הקרקע מתחת לסוף הזה – ומכאן גם מתחת להתחלה.

בעוד ארבעים וחמש שנה כבר לא יֵדע איש מהי כרטסת.

1.3

משרדיה החדשים של הרשות, שכבר מזמן חדלה להיקרא "רשות", שכנו בפרוור שהיה פעם כפר, על קרקע תעשייתית שהייתה פעם שדה מרעה ושרוב שטחה הוסב לחניון. חניון רחב ידיים. הכניסה לבניין, דרך מבואה אדירת ממדים, נועדה בבירור להרשים. המבנה החדש זכה בפרס בניין המשרדים המוצלח ביותר של השנה.

תקרת המבואה התנשאה לגובה של שלושים מטרים לכל הפחות. דופן עשויה זכוכית מחזירת אור הפרידה בין המבואה לעולם החיצון. רצפת המבואה הייתה בנויה מרצועות רחבות של שיש ורוד, ובמרכזה דוגמה בצורת כוכב עשויה מקוביות שחורות ולבנות, שהזכירה מטרה במשחק הטלת חצים – אף שזו בוודאי לא הייתה כוונת המעצבים.

המבקר בבניין, לאחר שהתאושש מעצמת החוויה הראשונית, היה מבחין בדלפק שמוצב רחוק מאוד, בקצה המבואה, ומאחוריו שתיים או שלוש פקידות קבלה. ראשיהן היו מצוידים באוזניות ובמיקרופון, שכן הן שימשו גם כטלפניות.

הן היו אלות הגורל שלנו. הקשר שלנו עם העולם החיצון. בחיוכן שלא מש מפניהן, בציפורניהן המשוחות בלק ובשפתותיהן המרוחות באודם, הן משכו בחוטים של הרשת שלנו. בכוחן היה לסבך הכול. הן יכלו ליצור קשרים שפתחו אופקים חדשים, אבל גם לקטוע קשרים בעודם באבם.

היה משהו מרתיע ביופי שלהן. גם לאחר שנים לא מעטות היה עליי להתגבר על היסוס קל, על מיאוס כלשהו בכל פעם שהתכוננתי לחצות את המשטח הוורוד כדי להגיע אל המעלית, הממוקמת אלכסונית מאחוריהן. הן לא היו תמיד אותן נשים, את זה ראיתי לפי צבע שערן, ולפעמים גם לפי צבע עורן. אבל הן נראו כאילו עוצבו באותה שבלונה: אותן שפתיים, אותן ציפורניים, אותם ריסים. אני משער שהן הגיעו אלינו מחברת השׂמה, שכן במפגשי הסגל מעולם לא נתקלנו בהן.

בכל אותן שנים שחלפתי על פניהן בבואי בבוקר ובצאתי אחר הצהריים, לא נוצר עם אף אחת מהן קשר אישי כלשהו. לא התפתחה שיחת חולין, לא הוחלפו מבטי הזדהות, לא התקבל ולו רמז לטיב חייהן מאחורי הקלעים. יתר על כן: לא פעם יצאתי מהדלת המסתובבת אל המבואה בהרגשה שאני עובר מבחן במה, ואילו הן, מעל הדוכן שלהן, משמשות חבר שופטים שכל עיסוקו הוא לפסול מועמדים. בעל כורחי, עם כניסתי לדלת המסתובבת, הייתי מיטיב את הלבוש שלי, שולח יד לבדוק את קשר העניבה – הגם שחדלתי לענוד עניבות זה שנים – ומעביר את ידי בשערותיי. באותם רגעים אחזה בי תחושה של חוסר שלמות, של אי־עמידה בציפיות.

אם אני הרגשתי אי־נוחות במעמד הזה, איך הרגיש דֶייק, שכה היטיב להתרעם, בשעה שעשה את ארבעים או חמישים הצעדים האלה מדי בוקר? ביציאה מהבניין עוד אפשר היה להפנות עורף לנשים שבדלפק הקבלה, אבל בכניסה לא היה מנוס מהליכה לכיוונן. אני משער שדֶייק צעד במרץ ודווקא הישיר מבט, ומבטו פשוט חדר מבעד לאלות הגורל. הוא לא היטיב להיכנע, אפילו לא לגורל ולנציגותיו.

אותו גורל התגלם, בתקופה שאני נזכר בה עכשיו, בדמותה השופעת של המנהלת החדשה שלנו, שקבעה כי הגיעה העת לסיים את העסקתו של קארל דֶייק. וכי יש לחגוג את פרישתו בטקס צנוע באותה מבואה גדולה.

פרישה זו נכפתה על דֶייק, שכן נותרו עוד שנים אחדות עד למועד יציאתו לגמלאות. אבל למיטב ידיעתי, ולהפתעתי, דֶייק לא מחה על ההחלטה.

מסיבת הפרדה נקבעה ליום חמישי בשעה חמש אחר הצהריים, כלומר מייד לאחר שמכשירי הטלפון בבניין חוברו למשיבון ושלוש הנשים נטשו את עמדותיהן תוך השלמת ריטואל של יישור חצאיות ואיסוף תיקי יד. מרגע זה נותרו עובדי הבניין מנותקים מהעולם החיצון, כמו בתוך כיפת זכוכית המשמשת לבדיקות בתנאים הרמטיים.

בשעה שירדתי מהקומה העליונה במעלית הזכוכית העוברת לאִטהּ דרך חלל המבואה, ראיתי מתחתיי שולחן מכוסה נייר, ועליו ערוכות צלחות וכוסות. השולחן הוצב בפינה אחת של המבואה, ובפינה אחרת הוצבו כיסאות אחדים, מתוך התחשבות בגמלאי הרשות שהוזמנו לאירוע. רבים מהם לא הגיעו. לדֶייק היו אמנם עמיתים, אבל הוא לא רכש לו ידידים.

למרבה המזל התאספה קבוצה קטנה של עובדים שניאותו להקריב כשלושת רבעי שעה מזמנם כדי להרים כוסית ולהתכבד בחטיפים מלוחים. זו הייתה בעצם הפסקה נעימה, שקטעה את שגרת נסיעתם הביתה. כל הנוכחים נעמדו בשולי המשטח הוורוד. מרכז המבואה נותר פנוי, כמו בימה לקראת הצגה, או זירה לקראת קרב.

1.4

לפני שאני ממשיך, יש משהו שעליי לספר על חלל המבואה. חלל זה מתנשא כאמור לגובה רב, שלושים מטרים לכל הפחות, וגובה זה עוד מודגש על ידי הגג, הבנוי מלוחות זכוכית משובצים בין קורות מתכת צבועות בלבן. מבעד לגג הזה אפשר לראות את השמים, את השמש, את חילופי מזג האוויר, את העננים. העולם החיצון מציץ פנימה, אבל לא מורגש בפנים.

במרומי החלל יש קורת תמך גדולה ועליה מותקן כבש צר. מהקורה הזאת יורד כבל מתכת עבה, ובקצהו קשור מבנה מפלצתי שמרחף במרכז החלל.

זוהי קונסטרוקציה שמורכבת מקשתות מתכת אופקיות וכבלים דקים אנכיים, שאליהם מחוברים גופים הנדסיים צבועים בצבעים ראשוניים: חפצים שמאזנים זה את זה, קוביות, פירמידות, כדורים. כל החלקים האלה יחד מרכיבים מעין מובייל שמשקלו מאות קילוגרמים ורוחבו מטרים רבים. אכן, האובייקט הזה דומה למובייל שמקובל לתלות מעל עריסה של תינוק, כדי להראות לו בדרך של שעשוע שהעולם נע ושאפשר להניע אותו. אלא שהמובייל הזה לא נע כלל וכלל. הוא גם לא נראה משעשע, אלא מאיים דווקא.

חוששני שהאובייקט הזה הוא יצירת אמנות, ושהוא בא לומר משהו על אופי העבודה שלנו. נדמה לי שהוא הסיבה לכך שעובדים רבים כל־כך נמנעים מלחצות את המבואה בקו ישר, ומעדיפים לעקוף את מרכזה בעיקול קל.

המעלית ירדה לאִטהּ וחלפה על פני האובייקט, לאורך הקומות שבהן עדיין עמלו עובדים אחדים בנוף המשרדי ההולך ומתרוקן. כולם נראו בבירור מבעד למחיצות הזכוכית הרבות. מי שעדיין לא הלך הביתה כבר לא יוכל לצאת מהבניין בלי להיקלע למסיבת הפרדה של האיש שעוד מעט יחדל להיות עמית לעבודה. החלופה: להמתין במשרד לפחות שעה, הגם שהשכר בגין שעות נוספות נעשה מביש במיוחד מאז ההפרטה. האפשרות של מעבר בין הנוכחים בלבוש מעיל, כדי להתגנב החוצה בעיצומו של האירוע, לא באה בחשבון.

הסתכלתי מטה מהצד האחר של המעלית היורדת, וראיתי אישה לבושה בסינר כחול בהיר מוזגת בזהירות מיץ תפוזים, יין אדום ויין לבן לתוך שורות של כוסות. היא גם סידרה את צלחות הנקניק והגבינה ואת צלוחיות הבוטנים בשורות מדויקות להפליא.

לא הרחק משם ראיתי את המנהלת עומדת לבדה. היא לא נראתה כלל נבוכה מהעובדה שאיש לא הצטרף אליה. היא הייתה לבושה בחליפה מחויטת שצבעה אדום ראוותני, והחצאית הצמודה שלה הבליטה את ירכיה הבשרניות. בידה החזיקה חבילת דפים. נאום הפרדה.

המעלית השמיעה אנחה עמומה בהגיעה לקומת הקרקע, והדלת נפתחה חרישית.

איש מהנוכחים עדיין לא העז להפר את הסימטרייה של הכוסות והצלוחיות. כולם המתינו. לדֶייק. ולנאום, שאני חיברתי לבקשת המנהלת.

1.5

מייד עם כניסתה לתפקיד דאגה המנהלת לקשט את חדרה באי־אלו אבזרים בעלי צביון אישי. מפה על שולחן הישיבות ועליה דוגמה של בעלי חיים טובלים בים של פרחים. קקטוס על ארון הקלסרים ומתחת לעציץ מפית ססגונית. תצלום מוגדל של שני ילדים וגבר כרסתן, שמוקם על שולחן הכתיבה באופן שהאורחים לא יכלו לחמוק ממבטיהם המחויכים. על הקירות ציורים ממוסגרים ועליהם מריחות עבות של צבעי ידיים, שהיו ללא ספק פרי יצירתם של אותם ילדים.

החדר הזה נבדל משאר החללים בבניין, שעוצבו בעיקר באפור ולבן וקושטו פה ושם בצמחים ששורשיהם נקברו בארגזים מלאי טוף ועליהם העבים לא זכו לראות אור שמש.

המנהלת הייתה כולה נופת צופים בשעה שהסבירה לי מדוע הקדמת פרישתו של דֶייק מועילה לכולם. בתוך כך מזגה תה והצביעה על קערת כעכים מתוקים ועוגיות מרנג שקצותיהן טבולים בשוקולד.

התאגיד שלנו נכנס לעידן חדש. לשם שינוי, אמרתי בלבי.

אשר לנקודות החוזק של דֶייק, ואין לה ספק שהן רבות, הן שייכות בעיקר לעבר.

אנחנו מחויבים, עכשיו יותר מאי־פעם, לחשוב על העתיד.

והעתיד הזה טומן בחובו שינוי מתמיד. תנועה בלתי פוסקת. תחשוב על זה: שום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. המומחיות של היום היא המוצג המוזיאוני של מחר. יש שרואים בזה אבדן, או איום. אבל עלינו לקבל את המציאות החדשה בעיקר כאתגר, כהזדמנות.

עד אותו רגע הקשבתי לה במידה רבה של הזדהות. את מה שאמרה יצא לי לראות בכתובים, ולא פעם עלה הנושא הזה גם בשיחות בין עמיתים. ולמען האמת, היה היגיון בצורת החשיבה הזאת. עד שהגיעה לשלב הביצוע. למציאות. משדובר בסיטואציה אמִתית נתקפתי ספקות. למותר לציין שמעולם לא התיימרתי לנהל דבר מורכב כל־כך כמו קבוצה של עמיתים לעבודה.

בשעה שהמנהלת אחזה בעוגיית המרנג השנייה שלה וקירבה את הקצה העטוף בשוקולד אל שפתיה הרעבתניות, ניסיתי להעלות על הדעת איזו "הזדמנות" היא מציעה לדֶייק. על "אתגר" לא יכולתי כלל לחשוב בהקשר אליו מחוץ לעבודתו הנוכחית. העתיד שציירה לא נשמע כמו הבטחה, אלא כמו חריקה צורמת של גיר על לוח. אבל נמנעתי מלהגיב, פניי לא הסגירו דבר, והוספתי לשבת בזרועות שלובות על חזי.

תהיתי אם המנהלת מיטיבה את לבה גם ביחידות בדברי המתיקה האלה. שמא היא נועצת את שיניה החדות לסירוגין בכעך מתוק ובעוגיית מרנג בעודה מתעמקת בגיליון אלקטרוני ובו נתונים עדכניים לגבי רווחיות התאגיד, או בשעה שהיא משנה מבנה ארגוני ומותחת קווים על שמות.

ניסיתי לדמיין כיצד דֶייק ישב פה לא מזמן על אותו כיסא ומול אותו מראה, כיצד מבטו נתקל במבטים העולצים של בני משפחת המנהלת כל אימת שזקף את עיניו. אבל לא הצלחתי להעלות את התמונה בדמיוני.

על שולחן הכתיבה, ליד תצלום השלישייה מדושנת העונג, היו מונחים שתי קלמנטינות, יומן עב כרס בעטיפת עור, וערמות ערמות של ניירות. ניירות מוכלבים, ניירות בתיקיות, ניירות יחידים וניירות קשורים במהדק. המנהלת נודעה בתמיכתה הנלהבת במחשוב תהליכי העבודה, אבל היא עצמה כנראה עדיין אהבה לקרוא מסמכי נייר. זה דווקא חיבב אותה עליי.

"אנחנו נקיים את המסיבה במבואה, ולא בקפטריה," אמרה, "כדי שזה יהיה יותר חגיגי. ונזמין גם עובדים לשעבר. ברוחב לב. אנשים שהכירו אותו ושחשובים לו. והעיקר, אני רוצה לשאת נאום אישי, שיזכיר את כל נקודות השיא בקריירה שלו. נכון, אתה תעזור לי בזה?"

דממה נפלה. היא הביטה בי במבט של תקווה, כמעט של תחינה, בפה פעור במקצת, שבו פירורי העוגייה האחרונים הלכו ונדחקו לאחור. היא תחבה את לשונה בין הלחי לטוחנות.

מן הסתם נראיתי חסר אונים. זה נבע מהבקשה שלה, שלא יכולתי לסרב לה, הגם שהתקשיתי להגדיר את עבודתו של קארל דֶייק כקריירה, לא כל שכן קריירה עם נקודות שיא.

אבל המבוכה שלי נבעה בעיקר מהעובדה שבאותו רגע ממש נדד מבטי בחדר המנהלת, ושורה של חפצים זעירים, שהיו מונחים בקצה שולחן הכתיבה שלה, הסיחה את דעתי. בפיסת השטח ללא השימוש שמאחורי מכשיר הטלפון ניצבו שמונה משקולות, ועל כל אחת מהן חרוטה יחידת משקל, מעשרה קילוגרם ועד עשרה גרם. זו הייתה גרסה מיניאטורית של מערכת משקולות, שהגדולה בהן שקלה אולי מאה גרם, אם אמנם תוכנן משקלה ביחידת משקל עגולה, והקטנה בהן לא שקלה כמעט כלום. ליד המשקולות ניצבו מאזניים זערוריים צבועים בצבעים עליזים. מכשיר זה בבירור לא יכול לשמש לשקילה, שכן הזרועות היו מולחמות אל נקודת הסמך שלהן.

המנהלת מן הסתם סברה שתצוגת החפצים הזעירים האלה מוכיחה את מעורבותה בעבודה שלנו. אבל לא היה לי ספק שדֶייק התפלץ מהם, כשם שהתפלץ מהאובייקט הענקי התלוי בחלל המבואה.

פתאום ראיתי אותו בעיני רוחי יושב מול המנהלת בחליפתו האפורה המקומטת. לא היה לי כל קושי לדמיין את ארשת פניו, לנחש מה חשב ומה הרגיש בעודו יושב שם.

הוא ראה את החפצים הזעירים המיותרים.

הוא בחן אותם וזיהה בהם אמצעי שמטרתו להגחיך אותו ואת עבודתו.

ייתכן שהמראה הזה הכריע את הכף בהחלטתו שלא לערער על פיטוריו.

הוא עצמו היה למוצג מוזיאוני, או חמור אף מזה: למזכרת מחנות המוזיאון. ההווה שלו כבר היה לעבר. בחדר הזה, הגדוש חפצים שטיבם להסיח את הדעת, הוא מצא את עצמו מכותר בידי מציאות המחר.

"אני מבינה שזאת אחריות כבדה, ושאתה מאוד עסוק," שמעתי את המנהלת אומרת. "אבל אני אדאג לכך שישחררו אותך לכמה ימים מהמטלות שלך. אני אבקש שיעבירו לך את התיק האישי של ידידנו קארֶל עוד היום. סביר להניח שתמצא בו את כל המידע שנחוץ לך. ואל תהסס לפנות אליי אם חסר לך משהו. הדלת שלי תמיד פתוחה!"

ובמילים האלה קמה מהכיסא כדי לסמן לי שהשיחה הסתיימה.

לא הספקתי להשיב לה, וגם לא להסכים לבקשתה. אלא שזו כמובן לא הייתה בקשה, כי אם פקודה.

המילה הברורה הזאת, פקודה, בעצם כבר לא הייתה בשימוש.

המנהלת ליוותה אותי אל דלת חדרה. לא נותר לי אלא לקבל עליי את המטלה הלא־נעימה. מאחוריי שמעתי את הדלת נסגרת.

כעבור שבועות אחדים עמדתי אפוא במבואה, לא הרחק מהשורות המוקפדות של כוסות יין ומיץ תפוזים. מסביבי התקבצו קבוצות קטנות של עמיתים ששוחחו בקולות עמומים.

בינתיים כבר חלפה השעה חמש, השעון הראה כמעט חמש ורבע.

מי שנשא עיניו אל המובייל העשוי ברזל יצוק ושלח מבט מבעד לגג הזכוכית, ראה שמים סוערים, עננים כהים שועטים קדימה ומטילים צללים מאיימים. מפעם לפעם נפער פתח בעננים, ודרכו חדר אור חד ומרושע שהזכוכית לא יכלה למתן. דומה היה כאילו כל מה שהפריד בינינו לשמים היה אותו מבנה מפלצתי בוהק ודומם, שאיש לא הביט אליו ועם זאת כולנו הרגשנו בנוכחותו האדירה מעל ראשינו.

המנהלת הפנתה אליי מבט.

ניגשתי אליה.

חיוך רחב ונלבב ריחף על פניה, כמו תמיד. "הוא יודע להשאיר אותנו במתח, הא?"

משכתי בכתפיים.

"עוד מעט הוא ירביץ פה כניסה מלכותית. כמו שמתאים לו, נכון?"

מה פתאום. היא לא ידעה כלל מה מתאים לו לעשות. היא לא ידעה עליו מאומה. כמו גם יתר הנוכחים, או על כל פנים רובם. בשלב זה התאספו כעשרים אנשים במבואה. מבחינתם לא היה דֶייק אלא מוניטין עמום, אדם שנכנס לבניין מדי בוקר במעיל גשם, עובד שכבר כמעט לא נתקלו בו בישיבות או ליד מכונת הקפה, ושמעולם לא ביקר בקפטריה.

כעת הפנתה המנהלת את מבטה אל הנוכחים המפוזרים במבואה, תהתה באיזו פינה עליה להתמקד, ולבסוף החוותה חצי מעגל בראשה ודיברה בהרמת קול.

"גבירותיי ורבותיי! אנחנו עדיין ממתינים לאורח הכבוד שלנו, אבל המזנון כבר פתוח!" קראה בקול צפצפני אבל חזק.

1.6

עוד ביום שהתקיימה השיחה עם המנהלת הועבר אליי התיק האישי של דֶייק. או ליתר דיוק: הופיעו אי־אלו קישורים על גבי מסך המחשב שלי. לחצתי על מקש העכבר מתוך שילוב של סקרנות ומבוכה.

שתי התחושות האלה התבררו כמשוללות יסוד. התיק האישי הממוחשב לא הכיל אלא את הנתונים האישיים של דֶייק וכן ציון כי התקיימו שיחות בעניין הקדמת סיום העסקתו. אבל בשום מקום לא מצאתי תיעוד של אותן שיחות. בסופו של דבר גובש הסדר פרישה, כך התחוור לי, וזה אפילו היטיב עם קארל דֶייק.

לא מצאתי דבר ולא חצי דבר בנוגע לקבלתו לעבודה ולהמשך ה"קריירה" שלו. רוב חיי העבודה שלו התחוללו בתקופה שבה הכול תועד על גבי נייר. והמידע הזה לא עבר תהליך מחשוב.

היה עליי להמתין שלושה ימים עד שקיבלתי לידיי את הניירת האמורה. שלושה ימים של אנחות תשושות וגילויי זלזול מצד נציגי הגוף שנקרא בעבר "מחלקת כוח אדם" ועתה מילא את ייעודו כ"אגף משאבי אנוש". כשהודיע לי בסופו של דבר עובד האגף שהמסמכים שביקשתי נמצאו, הוא עשה רושם כאילו נאלץ לחפור בשכבות העמוקות ביותר, כאילו התוצר שהעלה מאובק ומרופש וכל נגיעה בו עלולה לטנף את הידיים והבגדים.

ואולם מה שקיבלתי לידיי היו בסך הכול שלוש תיקיות קרטון. הן הונחו לפניי על שולחן פנוי במרתף הבניין. מעולם לא הזדמן לי לרדת למרתף. היו בו דלתות אפורות ללא סימון או תווית. נראו בו צינורות וחוטים שנמתחו לאורך התקרה. נשמעו בו רחשים עמומים ותקתוק של מערכת החימום. המקום לא נראה כמו מנהרה של מכרה, אלא כמו אזור קרנטינה בבית חולים, או ירכתיים של ספינת חלל.

שלוש התיקיות היו מאוגדות בגומייה שנטתה להתפורר מרוב יושן. חומר התיקיות עצמו היה רך ומהוה בשוליים וצבעו ורוד דהוי. מחיתי שכבה דקה של אבק מעל הקרטון, ועלה בדעתי שגם לגביי קיימות תיקיות דומות במחבוא נסתר.

אף שהייתי לבדי בחדרון שבמרתף, לא יכולתי להימנע מלהעיף מבט לצדדים בטרם קירבתי את הקרטון אל אפי כדי לבדוק אם עדיין דבק בו ריח מן העבר.

באחת התיקיות מצאתי את הפנייה להגשת מועמדות למשרה, וגם את המבחנים שהיה עלינו לעבור כחלק מההכשרה המקצועית.

היכן היו מונחות התיקיות כל אותן שנים, מאז 1960? האם הן באו במגע עם רטיבות, וזו חלחלה לתוך הקרטון? אולי זה קרה מזמן, במעוננו הקודם שעל גדת הבְּרַאוּאֶרְס־חְרַאכְט? או שמא רק דמיינתי זאת, ובעצם לא הרחתי אלא ריח של נייר ישן? ריח שיש בו מן התוגה, מן העזובה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דייק”