דלתות מרום

"של מי זה?"

"בוב דילן."

"באמת?"

"כן."

"לא ידעתי."

"הקשבת פעם למילים?" שאל אותו ירום.

"לא ממש, זה על מישהו מסומם שהולך למות או משהו והוא כבר רואה ת’דלתות של גן עדן, לא?"

ירום צחק, "לא, לא. האמת היא שהוא מדבר על איש חוק שמרגיש שהוא כבר לא יכול לאכוף אותו." ירום לחץ על כפתור והשיר החל להתנגן שוב.

"אתה מבין? נהיה חשוך מכדי לראות. יש עננה שחורה שיורדת. אלה ייסורי מצפון על העוולות שמותר לו כביכול לעשות בשם החוק. הוא מרגיש שהוא חוטא מול המצפון האישי שלו למען מטרה נעלה ונשגב."

אודי מעולם לא התעמק במילות השיר של בוב דילן. הוא לא חשב על תג שהוסר או על ענן שחור וארוך. אודי גם לא התעניין בצבא ומפקדים או בסיכות וסמלים. הוא רק רצה לטוס ולהוכיח עד כמה הוא טוב.

ירום חשב הרבה על משמעויות חבויות שמסתתרות בין שורות של שירים, בין סעיפיו של תדריך מודיעין, בין הידיעות במהדורת חדשות. בין מילים של אנשים. הוא קיווה שאלה יעזרו לו לצלוח תקופה של המתנה וגעגועים.

אולם כשהערכות המודיעין הפכו למציאות של לחימה בוערת, שני החברים נדרשו לפעול ונקראו שוב ושוב לתא הטייס, נשלחו לפגוע ולהרוס על מנת להגן.

אודי וירום ביצעו את משימותיהם במלואן, הם תמרנו את מטוסיהם בין ירי טילים ופגיעה במטרות, אך במקביל, היה עליהם ללמוד לתמרן בין חברות לאהבה, בין פקודות להיגיון, בין מותר לאסור.

מקט: 4-800-1211019

1 – הדלת נסגרה ונועם נשאר לשבת. התריס מאחוריו היה פתוח לרווחה ואורה הכתום של שקיעת מדבר סתוית צבע את החלל הריק בעצבות אדמדמה. שני חברים, הוא חשב, ועכשיו שניהם כבר לא יחזרו לכאן.

הוא הביט בסיכה. היא הייתה מונחת על השולחן במקום שבו הושארה. לא נקייה או שמורה במיוחד, כמו חפץ חסר ערך שנזנח כלאחר יד במקום חסר חשיבות. אובייקט אקראי שהתמזג בתאורה הדועכת של רגעי שקיעה אחרונים.

נועם המשיך לבהות בסיכה. באנחה שקטה אחז בה ופתח את המגירה התחתונה בארונית.

עטיפת החטיף הריקה העלתה חיוך על פניו, ומיד לאחר מכן הרגיש בגל של צער השוטף אותו שוב. נועם הניח את הסיכה בעדינות ליד העטיפה הירוקה וסגר את המגירה.

בתנועה אוטומטית הזיז את עכבר המחשב ובדק את התצוגה על המסך. לא היה שום דבר חדש, הוא ידע, אבל ההרגל היה חזק ממנו. הוא התיישר, הסתכל שוב על המסך, על השולחן הנקי, על הכיסאות שמולו, על תמונות המפקדים התלויות על הקיר. אחר כך סגר את התריס וצעד באיטיות לעבר הדלת. ידו מיששה את כרטיס הזיכרון הקטן שבכיסו. הוא כיבה את האור ויצא מהמשרד.