בספר "דמעות בגודל החידקל", יפה מפיחה חיים ברמת גן של שנות החמישים, על שלל דמויותיה הצבעוניות והייחודיות: האיש הספק משוגע […]
פתיחה
"הצדיק לא הגיע היום…" פתחה סביחה והקיפה בידיה את הרחוב, כדי להראות היכן מצוי המקום שממנו הוא נעדר.
"כן, אני יודעת. גם אני לא ראיתי אותו." השיבה לה חתון חברתה והוסיפה, "דווקא התעוררתי מוקדם היום וחיכיתי לו. רציתי לצאת אליו ולבקש ברכה."
אף על פי שלא ראתה את האיש הקדוש, הילדה ידעה במי מדובר. מעולם לא פגשה בו. בכל בוקר היו מקדימי קום רואים אותו פוסע במעלֵה רחוב הרב קוק אל כיווּּן רחוב ירושלים ובכל יום כאשר הגיעו אל ביתה המבקרות הקבועות של אחר הצהריים וגלגלו את השכנים בין לשונותיהן, השיחה נקלעה לבסוף אליו, אף על פי שגם הרכלניות לא ידעו את שמו. בדרך כלל ישבה בצד ולא הצטרפה אל הדוברות, כדי שאִמהּ לא תגרש אותה מן המרפסת, אבל באותו הבוקר קרעה, בין הדיבורים שלהן, פתח לסקרנותה.
"איפה הוא גר?" שאלה.
"אף אחד לא יודע." השיבה ברטה והורידה את ראשה אל לבה, כאילו חוסר הידיעה הוא משהו שיש להצטער עליו.
אל השכונה הגיע מאי שם, מחוץ למגורים המשותפים, ומן הרחוב הראשי יצא אל אי שם, אל מעֵבר ליַחד השכונתי. היו שאמרו שהוא גר בבני ברק. היו שאמרו שהוא בא ממקום רחוק עוד יותר, כמה רחוק? איש לא יכול היה להסביר. אולי פתח תקוָה ואולי אפילו הרצליה. בכל בוקר אפשר היה לראותו פוסע פסיעות קטנות ועקשניות אל יעדוׂ.
"לאן הוא הולך?" שאלה.
"אני חושבת שהוא הולך לבית חולים!" פסקה חתון את תשובתה.
"אבל אין שום בית חולים בכיווּּן שהוא הולך אליו." ברטה הביטה באחותה.
"אז בטח למרפאה. אפילו אַת יכולה לראות כמה נורא הוא נראה."
הפסיעות האטיות שלו העירו אדווׂת של ניחושים. היו שאמרו שהוא חולה מאוד והיו שאמרו שהוא עצוב מאוד. גם אלה וגם אלה לא יכלו לדעת דבר מעולמו, אבל הסקרנות אכלה בכול. גברת לב, בעלת המכולת השכונתית, סיפרה שהוא הולך בכל יום אל הרופא לבדיקות. יש לו מום בלב, לחשה אל הקונות והן הִנְהַנו תשובה אילמת בראשן, אף על פי שלחלק מן הנשים נראה היה ששום מרפאה לא המתינה לו בסוף ההליכה. שכנים הפסיקו את פעילותם המשכימה והביטו אחריו מתמיד בעלייה שנראה היה שהיא למעלה מכוחו, אבל הוא גבר עליה צעד אחר צעד. מאחר שהעיניים של הילדה לא ראו את האיש, דמיונה יכול היה ללכת רחוק יחד אתו. היא ראתה אותו פוסע לאט נוגע לא נוגע במדרכה ופרפרים צהובים ולבנים עוטפים את ראשו כמו כתר.
"בן כמה הוא?" שאלה.
"אולי שבעים אולי שמונים." נדמה היה שסביחה דיברה אל עצמה ולא אל הילדה.
"אני חושבת שיש לו אפילו תשעים." כמו תמיד, חתון סירבה להעניק לחברתה לרכילות את המספר האחרון.
כל אנשי השכונה ניסו להתקרב אל האיש. גם גברת לב, שניקתה בכל בוקר את הרחבה שלפני חנותה, הפסיקה את הטאטוּא, נשענה על המקל ושלחה אחריו את געגועיה. השכנים, כאשר ראו אותו מושך את צעדיו, יצאו מבתיהם, עקפו אותו, ישבו על גדר האבן שחיבקה את הבתים שעמדו בקצה העלייה והמתינו. הוא בא אליהם וישב לנוח לצדם כשהוא שולח אל עבר השכונה את נשימותיו העמוקות. לאחר כמה רגעים, כאשר נרגע גופו, בירכו אותו היושבים לצדו לשלום. בתשובה העניק להם את חיוכי פניו והם הביטו בו שוקקים. היו לו עיניים נקיות. ניכר היה בהן שהן אהבו לראות את מה שהן ראו ותושבי השכונה, שלא היו להם עיניים לראות את המובן מאליו, לא שֺבעו מלהביט בעיניים האלה. תמיד חייך אל המברכים אותו ושלח אליהם את ליטופי עיניו. משום שהחיוך שלו היה בהיר, הדעה הכללית בשכונה הייתה שגם המחשבות שלו מאירות כמו עיניו ואת הבהירוּת הזאת השתוקקו להכניס אל תוך הצער שהם קראו לו בית.
מעולם לא דיבר עם השכנים. גם כאשר בירכו אותו, השיב בשחוק פעוט, אבל לאיש לא היה אכפת. כל שרצו היה לשבת לרגע לצדו, להקשיב לחיוכיו ולקחת ממנו צֵידה של אהבה שתשביע את ימיהם. גברים מחוסרי עבודה באו לשבת לצדו כדי שייתן להם ברכת פרנסה. נשים הביאו אל הגדר את התינוקות החולים כדי שיעניק להם ברכּת החלמה. הוא לא אמר דבר, רק ליטף את ראשי הפעוטות וחייך אל האִמהות שהיו בטוחות שאת התפילה נשא בלבו והעביר אותה ללא מילים אל אלוהים.
הילדה, שדמיינה אותו יושב בקצה הרחוב ומלאכים לצדו, שאלה:
"למה הוא לא מדבר?"
"אולי הוא לא מכיר את העברית?" אִמהּ יצאה אל המרפסת עם כוסות התה המסורתיות.
"לכי תביאי את הבְּעַבֵּע." שלחה אותה להביא מן המטבח את עוגיות התמרים שבלעדיהן התה נותר בודד במרירותו.
"אולי הוא אילם?" הוסיפה להקשות.
"אילם צריך להיות גם חירש," סביחה העבירה את מבטה על הרחוב כדי לראות אם התרחש שם דבר מה הראוי לתשומת לבה, "בטוח שהזקן שומע את מה שאומרים לו."
הישיש יצר תעלומה גדולה לתושָׁבי השכונה הקטנה. חידה שלא יכלו להכיל. בכל בוקר ראו אותו משיק לחייהם ולאחר שעה קלה נעלם ואיש לא ראה אותו שב בדרך שהלך בה. המסתורין שאפף את דמותו העניק לו הילה של קדוּשה. כולם אמרו שיש בו משהו שלא מן העולם הזה. לא ייתכן שבגיל מופלג שכזה האיש עדיין ייהֶנה מעקשנות המאבק. היו שאמרו שהוא ניחן בכישְׁרון של להיות בו זמנית באתרים רבים, חלקם גם נשבעו שראו אותו בעת ובעונה אחת בשני מקומות ברחוב. נהג מונית שגר בשכונה הסמוכה סיפר שיום אחד כאשר הסיע נוסעים במעלה הרב קוק, ראה את האיש יושב עם עדת מעריציו וכאשר הגיע אל רחוב נגבה ראה אותו לפניו, מוליך קדימה את עקשנותו. כששמעה את הסיפורים, הילדה ראתה אותו יושב בזקן לבן בין המסובים סביבו כמו היה אליהו הנביא שבא לשתות את כוס היין ונעלם. אנשי השכונה תהו על מעשיו. מדוע הוא נראה הולך רק בכיוון אחד ולא שב? זה בלתי אפשרי ללכת רק לאותו כיוון ולעולם לא לשוב.
"אולי הוא חוזר באוטובוס?" הציעה ליושבות במרפסת.
"לא…" ברטה ליטפה את בטנה שתפחה ועלתה על גדותיה, "מישהו מהשכנים היה פוגש אותו שם."
"הוא לא חוזר באוטובוס. זה בטוח, וגם לא ברגל," חתון הביטה באחותה ההרה בשביעות רצון, "אני ובעלי יושבים בכל ערב במרפסת עד שעה מאוחרת ואף פעם לא ראינו אותו חוזר!"
"אז איך הוא חוזר למקום שהוא שלו?"
"אף אחד לא יודע… אולי יש לו קפיצת הדרך."
"מה זה קפיצת דרך?"
"זה דבר שיש רק לצדיקים גדולים. הם יכולים להיות ברגע אחד בתל אביב וברגע הבא להיות בשכונה שלנו." גומות החן בלחייה של ברטה העמיקו אליה את חיוכה.
הזקן ההוא מעולם לא הביט לאחור. נדמה היה שמה שהשאיר מאחוריו מת בכל יום ונותר לו רק מה שהיה מונח לפניו. ואף על פי שההרגשה של כולם הייתה שהדרך הולכת ואוזלת לו, הוא לא מיהר. בהליכה אטית המשיך לצעוד, כאילו אלוהים עצמו ציווה עליו את ההליכה. לאנשים נדמה היה שהוא הולך וגדל אל תוך האדמה. בכל פעם היה כפוף יותר, כאילו נטל את משא הסביבה על כתפיו הצרות מנשוא, ובכל זאת המשיך לעלות אל הבלתי נודע. כששמעה בפעם הראשונה שהוא גדל פנימה, דמיונותיה של הילדה הלכו הרחק מן הדיבור הציבורי. היא ראתה אותו מרחף רחוק מן השכונה, אל המקום בו החופש גר, שולח שורשים אל תוך העננים ומשאיר עליהם כמה פיסות אדמה.
"אולי הוא עושה סיבוב וחוזר הביתה בדרך אחרת?" המרפסת שלחה שתיקה אל עקשנותה ואִמהּ הביטה בה בחוסר שביעות רצון.
"סיבוב?" לבסוף גלגלה סביחה בפיה את המילה יחד עם נתח מן הבעבע, "מה פתאום סיבוב? רק משוגעים מסתובבים ככה סתם בכל יום בלי כיוון!" אמרה כאילו ציטטה חוק שנכתב על לוחות הברית שמשה הוריד מהר סיני. הילדה ישבה ותהתה אם הדין הזה חל רק על מבוגרים, או גם על ילדים, כי היא בהחלט הסתובבה בעולם לבד וללא מטרה ואולי חשבה, גם אני קצת משוגעת כמו אותו זקן.
"איפה המשפחה שלו?" שאלה.
"את שואלת איפה המשפחה שלו ואני שואלת איזו משפחה מרשה לזקן כזה ללכת ככה בעצמו?"
"אולי אין לו משפחה? אולי הוא חי לבד?"
"אין דבר כזה!" סביחה הביטה בה כאילו הוציאה קללה מהפה.
"אין דבר כזה שמישהו חי לבד בלי משפחה! אף אחד לא חי לבד!"
לתושבי השיכונים בסביבה שהביטו בו מן הבלקונים, היה נדמה שהזמן פורט אותו למעות קטנות. מדי יום הפכו הפסיעות שלו לדקות יותר ויותר. צעדיו היו של אדם המרגיש שההליכה שלו היא אולי ההליכה האחרונה ויחד עמו הרגישה כל הסביבה שאכן בזאת הפעם לא יצליח לגבּוֹר על המעלֵה, אבל למחרת ראו אותו שב ומעניק לזמן את קיומו. הילדה דמיינה את הישיש הולך דרומה מן הקיום, אל מקומות שהיא עצמה לא העֵזה להגיע.
סביחה הביטה ביושבות במרפסת ולחשה, "השכן מלמטה אמר לי ששלשום, שהיה ערפל, הוא ראה אותו עולה לאט. כשהוא הגיע למעלה התפזר פתאום הערפל והוא ראה שגבר צעיר עומד במקום הזקן!"
"זה לא יכול להיות! איזה שכן סיפר לך את זה?" ביטלה חתון את דבריה בהינף יד.
"בזמנים שונים אנחנו חיים חיים שונים." זאת הייתה האם שהביטה החוצה מן השיחה.
הילדה נעצה באִמהּ עיניים מבוהלות. גם שאר הנשים במרפסת נראו כאילו לא הבינו את מה שהיא אמרה ואז נזכרה הילדה בחוברת שמצאה בספרייה של בית הספר.
בכל יום שישי החליפה ספרים. הספרנית לא הניחה לתלמידים להגיע אל המדפים. הם היו צריכים לעמוד מאחורי פשפָּש ולהושיט לה את הספר שלקחו בשבוע שעבר. הילדה קיבלה ממנה ספרים על חלוצים. היו הרבה מחלות ובִיצות בספרים האלה וגם הרבה תאריכים. כאשר שאלה למה היא לא מקבלת ספרים שאפשר ליהנות מהקריאה בהם, ענתה הספרנית, "כולכם צריכים ללמוד בזכות מי אתם נמצאים פה ולא בגולה!"
לפעמים ביקשה המורה מתלמיד שילך ויביא לה ספר לכיתה. לילדה זאת הייתה הזדמנות לגעת בספרים שלא הייתה לה אפשרות להגיע אליהם. לכן, בכל הזדמנות, התנדבה לקחת את הספר שהמורה רצתה להקריא ממנו. הספרנית הלכה לחפש את מה שהיא הייתה אמורה לחפש והשאירה אותה עומדת לבדה. על השולחן ראתה חוברת, היא הושיטה יד ומשכה אותה אליה. הילדה לא הבינה הרבה. היו שם תמונות ודיבורים על התמונות. משכה את לבה תמונה אחת של הרים ונשרים. היה כתוב למטה שצריך להפוך את התמונה, כי לפעמים צריך להסתכל על הדברים מנקודת מבט שונה. לאחר שסובבה את החוברת, הילדה ראתה אישה יפה עם כובע ונוצה. אולי, חשבה, אולי צריך להסתכל על הזקן הזה ממקום אחר? אולי הוא ייראה אחרת?
"מה זה משנה, העיקר שהיום הוא לא בא ואני רציתי לקחת אליו את ברטה שיברך אותה לבן." מחקה חתון מראשה את התמונה.
"אולי קרה לו משהו!" נחרדה, "אולי הוא לא רוצה יותר לחזור אלינו."
אִמהּ תפסה אותה בידה.
"את מדברת יותר מדי! לכי להכין שעורים!"
שלוש האורחות הניחו את השיחה בצד והביטו בה כאילו ראו אותה בפעם הראשונה. האם המשיכה ללגום מן התה.
אין עדיין תגובות