הרהורי הבוקר שלי – כשהייתי רופא מתחיל, התמזל מזלי להכיר רופא מבוגר ומכובד. אנשים אהבו אותו בגלל פילוסופיית החיים שלו וגישתו לאדם –לעצמו כמו גם לאחרים. הוא היה אדם נוח לבריות, נחמד, מתעניין, לבבי ומעודד, אדם שאוהב אנשים. האמירה “אדם לאדם זאב” ממש לא התאימה לו. פרדוקס החיים היה ששמו היה “וילקס”, ובתרגום מלטבית לעברית – זאב.
ד”ר וילקס נהג להתעורר מוקדם מאוד בבוקר. תכונה זו שכיחה מאוד בקרב מבוגרים – להתעורר השכם בבוקר ללא שום צורך. אמנם יש כל הזמן שבעולם להתפנק עם שנת בוקר מתוקה, אין צורך לרוץ לשום מקום, אך לא – איזשהו שעון פנימי, מין שד פנימי – מקיץ אותך. את רוב האנשים זה מרגיז, והם מנסים לגרום לעצמם להמשיך לישון בשיטה כלשהי.
ד”ר וילקס לא עשה זאת. זה התאים לו, כי הוא קיבל את עובדות החיים כמות שהן, ראה אותן בחיוב וניסה להפיק מהן תועלת. הוא סיפר שאלה הן השעות היפות ביותר בחייו – שעות הבוקר, כאשר הכול עוד שקט, העולם רדום, רק הציפורים ואתה ערים, הראש צלול ואז, בזמן הזה – החשיבה זורמת, הרעיונות נולדים באופן חופשי, מתבהרים אירועי היומיום ומתגבשת התייחסות לנקודות שונות בראיית עולם רחבה. כל אלה באים מעצמם, כי אין זו חשיבה מחויבת, מאולצת על-ידי צורך לפתור בעיה מעשית כלשהי. מובן שחשיבה כזאת טומנת בתוכה גם מציאה של רעיונות מעשיים, גישות ופתרונות. חשיבה חופשית מולידה גם רעיונות מעניינים, ולעתים – מקוריים מאוד.
אלה היו רגעי האושר של ד”ר וילקס, מכיוון שאדם שאוהב להתבונן, שאוהב לחשוב – אין לו תענוג גדול יותר מהיכולות של חשיבה אקראית, כאילו מנותקת מן המציאות (אף שהיא לא מנותקת), מגיעה לפסגות.
נזכרתי בד”ר וילקס – שאני מתקרב לגילו דאז – מאחר שבוקר אחד התעוררתי שעתיים לפני שעת ההשכמה הרגילה שלי. על רקע הרעש העמום של המכוניות שחלפו בכביש מתחת לביתי ומעל לשקט הבוקר שמעתי ציפורים בגינה. הראש צלול, החשיבה קולחת מעצמה, רעיונות חולפים. המחשבות לא בדיוק מסודרות ומקושרות זו לזו – הרי הן חופשיות ואסוציאטיביות. למרות ההנאה הגדולה, אתה חש גם צער שחלקן הגדול יאבד, כי זה אופיין של אסוציאציות חופשיות –הן לא קשורות לנושא מסוים שאתה צריך לארגן ולזכור – וטבען להתפוגג ו”להיעלם”. אתה יודע זאת ומצטער שאי-אפשר לרשום או להקליט אותן, אך זה המחיר: הארגון יהרוס את הספונטניות ואי-התלות.
החלק הפילוסופי בחשיבתי בשעות אלה הוביל אותי גם לנושא קונקרטי ועכשווי מאוד – הקהל שלי ואני, או נכון יותר – התקשורת ביני ובין הקהל שלי.
הקשר ביני ובין קוראי העיתון “גפן” נוצר לפני שש שנים. ביום בהיר אחד ראיין אותי יואב שפרונג, שהיה בזמנו כתב המקומון האזורי “גפן”, המתפרסם בזכרון יעקב. בשיחה איתו נולד הרעיון להקים את המדור בעיתון, שיעסוק בשאלות ותשובות ובדיונים הקשורים למקצועי. התרשמתי מהתגובות בכתב וברחוב שהקשר הוא טוב ופורה. גם אני נהניתי מהקשר הווירטואלי עם קהל הקוראים שלי. הצורך שלי בקשר כזה נוצר שנים רבות קודם לכן.
למדתי במרוצת הזמן שכוחותיי לממש את ייעודי בחיים המקצועיים דלים מדי. הייעוד שלי הוא לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה בתחומי הרפואה שאני עוסק בהם. אלא ש”אין אדם היכול להציל את העולם לבדו”. רופאים, מטפלים, פסיכיאטרים – יש הרבה, אך כמות הנזקקים עולה בהרבה על יכולת המטפלים להכיל אותם.
בגלל היחס הזה כוחותיי כאחד המטפלים דלים מדי. לכן בחרתי להתמקד יותר בדרך של עזרה לרבים ככל האפשר במגע הלא ישיר. מסיבה זו, כנראה, לא סירבתי להזמנת הממונים עלי לפנות בשלב מסוים בחיי לניהול ולארגון. שם אתה משפיע על תהליכים כלליים יותר, רחבים יותר, הנוגעים למעגלים גדולים יותר של נזקקים, של מטופלים. זוהי אמנם דרך עקיפה, אך מקיפה עבורי הרבה יותר ומועילה לרבים יותר. לא הצטערתי לרגע, ואני גאה בדברים רבים ושונים, קטנים כגדולים, שעשיתי כמנהל ומארגן, מוביל דעות ומוביל רעיונות, יוזם מהלכים ומבצע אותם. לכל אלה הייתה, יש, וכנראה תהיה גם בעתיד – השפעה על רמת השירותים לבריאות הנפש שמקבלים אזרחי מדינת ישראל ועל איכותם.
איך מכל אלה הגעתי לעיתון?
ארגון הבריאות העולמי קבע בזמנו את יום ה-10 באוקטובר כ”יום בריאות הנפש העולמי”, ובכל שנה מוקדש היום הזה לנושא ברחבי העולם.
בהכנה לאחד מימי בריאות הנפש האלה, הגיתי רעיון לפתוח ביום זה קו טלפון לקהל. הייתי אז מנהל המרכז לבריאות הנפש “טירת כרמל”, וארגנו כמה קווי טלפון פתוחים לקהל הרחב. כלי תקשורת, כמו “רדיו חיפה” ועיתונים שונים, הודיעו לאזרחים על האפשרות לפנות לבעלי מקצוע בתחום בריאות הנפש בכל שאלה שירצו לשאול, בלי להזדהות. בצד השני של הקו ישבו בעלי מקצוע מנוסים: עובדים סוציאליים ואחיות – שקיבלו ומיינו את השאלות. על פי מיון זה והאפשרויות האישיות הם ענו לשאלות או העבירו אותן לבעלי מקצוע נוספים בבריאות הנפש, כולל פסיכיאטרים ופסיכולוגים. כל אלה נבחרו בקפידה, לא רק על פי רמת הידע והמיומנות המקצועית שלהם, אלא גם על פי יכולתם לנהל שיחה טלפונית – זוהי מיומנות לא פשוטה; למשל, אינך יכול לנהל שיחה דיסקרטית, כי אין לך מושג אם עוד מישהו מקשיב בצד השני.
כמות הפניות הייתה אדירה. הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. נאלצנו לאלתר ולהוסיף קווים ולצרף עוד בעלי מקצוע למאגר. גלשנו מהזמן המוקצב. אני עצמי הייתי אמור לענות לשאלות סבוכות יותר, אך מהר מאוד מצאתי את עצמי מזיז את עיסוקיי הצדה ועונה לפונים יחד עם כולם. מאז קיימנו את הקו הפתוח לקהל בכל שנה ביום בריאות הנפש העולמי.
מגוון השאלות היה רחב מאוד, אך סוג אחד של שאלות היה כזה שלא חשבנו עליו קודם לכן. מעבר לשאלות הצפויות היו גם שאלות מן החיים – לא באופן מובהק בנושאים פסיכיאטריים. שאלות על הרגשות, תחושות, חששות והתלבטויות – כאלה שרוב האנשים לא יפנו בגללן לפסיכיאטר או לבעל מקצוע אחר בתחום בריאות הנפש, ובצדק. הרי לרוב אלה שאלות שמבקשות עצה של מישהו מנוסה בבריאות הנפש, אך לאיש אין זמן – לא לשואל (ללכת לשם ולעבור את הנהלים), ולא למשיב פוטנציאלי במערכת בריאות הנפש הקיימת, כי הוא מוגבל בזמן ובכללים. אלה היו שאלות שאינן קשורות דווקא לבעיות בוערות או להפרעות הדורשות התערבות דחופה היום או אתמול. אלה היו שאלות שגורלן, בדרך כלל, הוא אחד מן השניים: האחד – שואלים אנשים בסביבה שהידע שלהם בנושא אינו אמין ולכן ההשלכות הן רבות ולא תמיד חיוביות, והשני – לא לשאול אף אחד ולקבל החלטה לא מבוססת ידע וניסיון, או אולי אף גרוע מכך, להמשיך להסס ואף להתייסר בשאלה. התנהגות זו עלולה להוביל להפרעות ולסבל.
אגב, ובלי קשר, יש גם שאלות שמתחשק לך לשאול, אך אתה פוחד שהפנייה תיראה טיפשית, ואיש אינו רוצה להעמיד את עצמו לצחוק.
מסתבר שלשאול שאלות באופן ישיר ודיסקרטי, ללא צורך בזיהוי וללא רישום כלשהו, ובעיקר ללא צורך בפרוצדורות כלשהן – מטלפנים ושואלים – זו הדרך. מתן האפשרות לדרך כזאת הוא לדעתי הרחבת המעגל של האנשים שיכולים להפיק ממנה עזרה, שיכולים לקבל מידע, לשנות התנהגויות ולמנוע הסתבכויות.
באמצעות העיתון, כאשר אין צורך להזדהות והפניות מגיעות למומחה – בתשובות נשמרת הפרטיות (לצורך שמירה זו השאלות לעתים מתפרסמות חלקית, לאחר “צנזורה” שלי, המכוונת לשמירת סודיות) – זוהי, בעצם, דרך נוספת קצרה ונוחה.
התועלת בקשר עם הקהל באמצעות העיתון היא לא רק בנגישות לקהל הרחב, אלא גם בכך שמתשובותיי הפומביות יכולים ללמוד גם, ובעיקר אולי, לא רק אלה ששאלו, ואפשר לומר – לא רק אלה שהעזו לשאול. כך אני מנסה לממש את ייעודי – לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה נפשית, ולעשות זאת במעגלים רחבים יותר מאשר בטיפולים פרטניים.
אתן עוד דוגמה לשאלה חכמה ומפתיעה, שאלה של ילד דווקא, שנשאלה במסגרת אחרת. בזמנו ניהלתי את השירות הפסיכיאטרי הקהילתי של המרכז לבריאות הנפש “שער-מנשה”, קרי, של אזור חדרה. יזמתי אז שירות של קו טלפון פתוח לנוער, כמו ער”ן – עזרה ראשונה נפשית. ארגון כזה קיים בארץ, ואנשים יכולים לפנות בשאלות בכל עת לאנשים מיומנים בבריאות הנפש, המשרתים את הקווים. ההבדל בינינו היה, שאצלנו נוער ענה לנוער, קרי, העונים לשאלות היו בני נוער אף הם. היכולת של נער להבין את הנער האחר גבוהה יותר, כי לפחות השפה מובנת להם היטב ויש להם יכולת לענות באותה שפה. תדרכנו את העונים בכל התחומים הרלוונטיים והצפויים. זאת לאחר שמורים בבתי הספר בחרו קבוצה איכותית מאוד של נערים ונערות, שהסכימו להשתתף בזמנם הפנוי בתדרוכים ובעבודה עצמה, ומובן שדבר לא היה קורם עור וגידים ללא עבודתם של מקצוענים בשירותי הקהילה המקומית ומוביליה. כדי לברר את הסוגיות החשובות לנוער, תחומי השאלות שהם מעוניינים לשאול, קיימנו סקר בקרב בני נוער בחדרה. ההיענות לסקר הייתה יפה מאוד וקיבלנו חומר רב להכנה.
בזיכרוני נחרת פתק אחד, מיוחד במינו. “אין לי בעיות. האם זאת בעיה?” רציתי לנשק את כותב השאלה האנונימית הזאת… אך כמובן, יכולתי רק לנשק את הפתק, כי לא היה לי מושג – וגם היום אין לי – מי כתב אותו.
זוהי הפעם הראשונה – עברו מאז יותר מעשרים שנים – שאני חושף את השאלה בפומבי, שאלה שהיא מדהימה בעיניי בעומקה, בדרך החשיבה המקורית ובעצם פשטות השאלה – האם זה טוב כאשר לאדם אין שום בעיות? האם זה נורמאלי? האם זה מעיד על משהו? מוליך למשהו? שאלה פילוסופית ביסודה, אך יש בה אספקטים מעשיים מאוד בחיים בכלל ובחיי הנפש בפרט.
גם שאלות אלה אני אוהב, גם כאלה לא תישאלנה בשום דרך אחרת מאשר בדרך וירטואלית, אך מבטיחה דיסקרטיות.
מאז שהחל להופיע המדור בעיתון, פורסמו יותר ממאה ועשרים כתבות – חלקן מוצגות בספר זה.
אין עדיין תגובות