"הוראה מותאמת אינה 'מתקנת' משום שאיש אינו מקולקל. מטרתה להנגיש את הלמידה לכלל התלמידים ולהתאים אותה להם, בכפוף למטרות, לצרכים […]
פרק א
הוראה מותאמת לכול – לא קסם, אלא תבונה
המונח "הוראה מותאמת" אינו מונח חדש בהיסטוריה של ההוראה ושל החינוך, אך הוא מתחדש ומתחדד במגוון הקשרים הנובעים מתהליכים חברתיים, מגמות בתרבות וחידושים פדגוגיים.
הצורך לתת מענה מותאם לתלמיד הינו תפיסה מובילה בפדגוגיה של החינוך המיוחד, אך ככל שהמודעות החינוכית והחברתית ביחס לסוגיית השונות בין לומדים עולה, כך נושבות רוחות של התחדשות ביחס להיענות פדגוגית לכול. גישה זו מקבלת ביטוי גם ב"מודל האוניברסלי ללמידה", UDL (משרד החינוך, 2013), מודל המהווה מעין תפיסה אדריכלית היוצאת מנקודת הנחה כי העולם אינו מתאים לכל אדם בעיצובו. כל אדם נתקל לעיתים בבעיות עם המרחב שבו הוא חי ועם המוצרים שבהם הוא משתמש. אף־על־פי־כן, מעצבים מקבלים לרוב הכשרה לתכנן עבור ה"ממוצע" המצופה, גם אם בפועל לא קיימת "קבוצה ממוצעת", כי כל אדם הוא ייחודי.
גישת העיצוב האוניברסלי עוסקת בעיצוב מוצרים או סביבות, שיתאימו לטווח רחב של משתמשים, בכללם ילדים, קשישים, אנשים עם מוגבלות, אנשים עם ממדים לא שגרתיים, אנשים חולים או פצועים. עיצוב אוניברסלי מכבד את הגיוון האנושי ומקדם הכלה של כל האנשים, בכל פעילויות החיים, תוך ניסיון להסיר חסמי נגישות.
אם כך, הוראה מותאמת אינה "מתקנת", משום שאיש אינו מקולקל. מטרתה להנגיש ולהתאים את הלמידה לכלל התלמידים, כפוף למטרות, לצרכים ולאפיונים. עליה להיות רלוונטית עבור התלמיד במציאות קיימת ובסביבה מאפשרת, והיא מהווה תפיסת עולם, שממנה נגזרות דרכים ושיטות. היא אינה מונעת ממחסומים של שונות או של מוטיבציה, אלא מחשיבה, התנהגות והתנהלות של מורה, המלמד באקלים חינוכי מאפשר, שמונהג "מלמעלה" באמצעות ה"אני מאמין" הבית ספרי.
החשיבה של המורה קשורה בתחושת המסוגלות שלו לייצר וליצור למידה משמעותית וחוויות הצלחה עבור תלמידיו. הצלחה זו היא המחוללת של המוטיבציה הפנימית שלו ללמוד ולהתפתח, להמציא, להתאים, לשאול ולהגשים. סקרנות של מורה מעוררת סקרנות של תלמידים.
ההתנהגות של המורה מושתתת על האמון ההדדי בינו לבין תלמידיו, על האהבה שאינה תלויה בדבר ועל הכוונה האמיתית שלו ללמוד את צורכיהם, את מאפייניהם, את תחומי העניין שלהם ואת הסוגיות הרלוונטיות לעולמם, לגילם ולנורמות התרבותיות שמהן הם מגיעים. תפיסת ההתנהגות המורית מבוססת על חקר מתמיד, ביטול הנחות מוקדמות ו"מובן מאליו", תוך אמונה בשאיפה ההתפתחותית הטבעית של תלמיד להצליח, לקבל משוב חיובי ולהתקדם למקום שנתפס עבורו כמשמעותי. זו דורשת ענווה לצד מנהיגות, דעת לצד למידה מתמשכת ומתמדת לאורך החיים, קשב לצד הקשבה, הלכה לצד הצבת גבולות ברורים, והמון אמונה בתהליכים מתמשכים, משום שזוהי התנהגות תבונית, לא קסם.
אישית, אני מאמינה כי החודש הראשון בכל שנת לימודים נועד כדי לבסס אמון ותקשורת. תלמיד "מחוזר" ייענה לניסיונות להכירו ויעריך אותם. אם ניתן לתלמידינו תחושה שהם מוערכים, וכי אנחנו מחפשים את החוזקות שלהם, כבר בתחילת השנה, ונהיה עקביים ביחס למגמה זו, הרי שבמשך השנה, גם בעיתות משבר, נהיה הכתובת לפנייה ולפתרונות.
ההתנהלות, אם כך, קשורה ביכולת של המורה לחבר את החשיבה ואת ההתנהגות שלו לתרגום מעשי של "ארגז כלים" מושכל ורב־ממדי, המאפשר לו לשלוף, על־פי צורך, את ההיענות לצרכים ולתפקודים מגוונים, מתוך גמישות מחשבתית, ביטחון בהתנסות והצבת יעדים להוראה וללמידה מותאמות.
התפקודים המגוונים שאליהם מכוונת ההוראה המותאמת, נגזרים מן הטבע של התלמיד ומצרכיו, שהרי כל אשר ייעשה מהווה למידה, אך מצפן ההוראה שואף לנתב ללמידה שהיא חיובית ומקדמת. הרקמה העדינה הנשזרת ממיפוי התפקודים של כל תלמיד היא זו הנותנת למורה את הכוח ואת האמונה להתכוונן אליו.
