המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד

ליל ירח עולה על לונדון הויקטוריאנית. ערפילים עוטפים את רוברט ל. סטיבנסון סמטאותיה האפלות של שכונת סוהו, כשמעבר לפינה מגיחה דמותו מעוררת החלחלה של מר הייד ומחפשת את קורבנה הבא. למחרת בבוקר, ממשיך דוקטור ג'קיל את מחקריו הרפואיים. סם מסתורי שרקח במסגרת ניסוייו, הסיט את מסלול חייו לנתיב בלתי צפוי. ידידיו ומכריו של דוקטור ג'קיל עוקבים בדאגה אחר התנהגותו המשונה, התבודדותו והעלמויותיו הפתאומיות. ככל שעובר הזמן, מתקשה ג'קיל יותר ויותר להתגבר על יצרו. פעם אחר פעם הוא נכנע לדחף ומערה אל קרבו את הנוזל הירוק והעכור, ובמקום בו עמדה דמותו התמירה והמכובדת של ג'נטלמן בריטי, נחשפת דמותו המעוותת והמרושעת של מר הייד. הטוב והרע בנפשו של דוקטור ג'קיל נאבקים זה בזה מאבק איתנים, עד לסוף הבלתי נמנע.

מקט: 978-965-9-253-814

ליל ירח עולה על לונדון הויקטוריאנית. ערפילים עוטפים את רוברט ל. סטיבנסון סמטאותיה האפלות של שכונת סוהו, כשמעבר לפינה מגיחה […]

---

פרק ראשון
המעשה בדלת

מר אטרסון, עורך הדין, היה אדם בעל ארשת פנים נוקשה, שחיוך לא האיר אותה מעולם. הוא היה צונן ומכונס בעצמו ומיעט בדיבור. גופו היה צנום וארוך, חזותו דהויה ואופיו משעמם מעט, אבל בכל זאת, איכשהו, חביב. במפגשי רעים, בשעה שהיין ערב לחכו, משהו חמים ואנושי שהסתתר בתוכו בצבץ מתוך עיניו. משהו שלא הורגש בדיבורו, אבל היה קיים אצלו בכל זאת, ולא רק בסימנים שקטים שניכרו בפניו תמיד אחרי הארוחה, אלא גם, וביתר שאת, בדרך חייו.

הוא החמיר עם עצמו. שתה ג’ין בהיותו לבד כדי להמית בתוכו כל חיבה ליין טוב, ועל אף שנהנה מתיאטרון, לא חצה את סף דלתו של אחד מזה 20 שנה. כלפי אחרים הייתה בו סבלנות ותרנית. לעתים היה תוהה, כמעט בקנאה, על התשוקה שהניעה אותם למעשיהם הרעים. כאשר נזקקו לו, נטה לעזור ולא להטיף מוסר. “אני תומך בכפירה מסוגו של קין”, הוא נהג לומר. “אני מאפשר לאחי ללכת לגיהינום כראות עיניו.” בזכות הרוגע הזה הזדמן לו תכופות להיות המפלט האחרון וההשפעה האחרונה לטובה בחייהם של אנשים שהידרדרו מטה. וכל עוד אלה היו בחזקת אורחיו, הוא לא שינה את יחסו כלפיהם לרעה כהוא זה. אין ספק, מעשי גבורה מעין אלו היו קלים בשביל מר אטרסון. מאחר שהיה אדם עצור בדרך כלל, גם הידידות שהפגין הייתה מבוססת בעיקרה על מזגו הטוב ולא על מאמצים מיוחדים מצדו. אות הוא לאדם צנוע, שהוא מקבל את חוג חבריו מן המוכן מידי הגורל – וזו הייתה גם דרכו של עורך הדין. חבריו היו מקרב בני משפחתו, או שהיו מכריו משכבר הימים. רגשי החיבה שלו, כמו שיח מטפס, התפתחו להם עם הזמן, וכאילו בלא השתדלות יתרה.

כזה היה, ללא עוררין, גם הקשר בינו לבין מר ריצ’רד אנפילד, קרוב-רחוק שלו, אדם מוכר בעיר. הייתה זו תעלומה בעיני רבים, מה מצאו השניים האלה זה בזה, או מה היה להם במשותף. מי שפגשו אותם כשטיילו בצוותא בימי ראשון, סיפרו שהשניים לא שוחחו, נראו חסרי עניין, וצהלו בהקלה גלויה כשהבחינו בפניו של אדם מוכר אחר בשעה שצעדו. ואף על פי כן, שני הגברים ציפו ציפייה עמוקה עד מאוד לטיולים האלה וראו בהם את היהלום שבכתרו של השבוע כולו. לא רק שהם פינו להם זמן ודחו תענוגות אחרים, אלא אפילו השעו את מחויבויותיהם השונות בענייני עסקים, כדי שיוכלו ליהנות ממפגשיהם באין מפריע.

באחד מהטיולים האלה לקחה אותם הדרך אל מורד רחוב צדדי ברובע הומה אדם בלונדון. הרחוב היה קטן ושקט, אך במהלך השבוע שקק בו מסחר ענף. התושבים התפרנסו יפה, כך נראה, ושאפו להצליח אף יותר, ולכן השקיעו את רווחיהם בפרכוס חזיתות החנויות, שניצבו בסך זו לצד זו, מפתות, באוויר הפתוח, כמו דיילות מכירות מזמינות. גם בימי ראשון, כשהווילונות המוגפים כיסו על הפיתויים, וכשהיה פנוי יותר למעבר, הרחוב הזדהר מתוך השכונה העלובה כמו דליקה ביער. התריסים הצבועים זה לא כבר, הנחושת הממורקת היטב, הניקיון הכללי והעליזות בכול נעמו למבקר וצדו את עינו מיד.

אבל במרחק של שתי דלתות שמאלה לכיוון מזרח הופרעה אחידותה של שורת החנויות על ידי כניסה לסמטה, ובנקודה זו בדיוק דחק בניין חורש רע את שיפוע הגג שלו אל תוך הרחוב. לבניין היו שתי קומות. לא נראו בו חלונות, רק דלת בקומה התחתונה וקיר אפור בעליונה. סימני עזובה פשטו בכול. בדלת, שלא הייתה מצוידת לא בידית ולא במקוש, פשו שלפוחיות וכתמים. חסרי בית חסו תחתיה והבעירו גפרורים על משקופיה. ילדים הציעו את מרכולתם על המדרגות, תלמיד בית ספר ניסה את אולרו על כרכוב הדלת, ובמשך קרוב לדור לא היה מי שיניס את דיירי האקראי הללו ויתקן את נזקיהם.

מר אנפילד ועורך הדין עמדו בצדו השני של הרחוב. כשהיו ליד הכניסה, הרים האחרון את מקל ההליכה שלו והצביע.

“שמת לב לדלת הזו?” הוא שאל, וכשרעו השיב בחיוב הוסיף: “היא מעלה בדעתי סיפור משונה ביותר”.

“באמת?” אמר מר אטרסון, בשינוי קל של נימת קולו. “ספר בבקשה”.

“ובכן, היה זה כך”, המשיך מר אנפילד: “שבתי לביתי ממקום כלשהו בצד השני של העיר בערך בשעה שלוש בבוקר ביום חורף קר, ודרכי עברה בחלק של העיר שבו אין מה לראות מלבד פנסים. רחוב אחר רחוב. וכל האנשים ישנים. רחוב אחרי רחוב. הכול מואר, והכול ריק כמו בכנסייה – עד שלבסוף שקעתי במין הלוך רוח של מישהו שרק מקשיב ומקשיב, ומתחיל לייחל לראות שוטר. לפתע פתאום, ראיתי שתי דמויות: אחת של גבר נמוך, שצעד מזרחה בקצב מהיר, והשנייה של ילדה בת שמונה או עשר כמדומה, שרצה מהר ככל שביכולתה במורד הרחוב החוצֶה. ואז, ידידי, השניים נתקלו זה בזה, מטבע הדברים, בקרן הרחוב. וכאן קרה החלק האיום של הסיפור: הגבר רמס בשלווה את גופה השרוע של הילדה, שנפלה כתוצאה מההתנגשות, ועבר מעליה, בעוד שהיא צועקת וזועקת! זה אולי לא נשמע נורא, אבל היה נורא לראות זאת. זה היה כאילו הוא אינו בן אדם, אלא שטן ארור! רצתי אחריו, תפסתי אותו בצווארון וגררתי אותו בחזרה למקום, שם כבר קמה מהומה קטנה סביב הילדה הבוכייה. הוא היה רגוע לחלוטין ולא התנגד כלל, אבל נתן בי מבט נבזי כל כך, שהתחלתי להזיע כאילו חזרתי ממרוץ. מי שהופיעו שם היו בני משפחתה של הילדה, ותוך זמן קצר בא גם רופא שנקרא למקום. הילדה לא באמת נפגעה, רק נבהלה, לדברי הרופא, ויכולת לחשוב שבזה נגמר העניין. אבל דבר מה מוזר קרה. אני מהרגע הראשון לא אהבתי את הטיפוס הזה, וכך גם המשפחה של הילדה, מן הסתם. אבל הרופא הפליא אותי לחלוטין. הוא היה איש מקצוע יבש וענייני, בן-בלי-גיל וחסר צבע, בעל מבטא סקוטי כבד ורגשן ביותר, כמעט כמו חמת חלילים. הרופא, כמו כולנו, כל אימת שהסתכל באסיר שלי, החוויר מרצון חולני להורגו נפש. ידעתי שזה מה שהוא חשב בלבו, כפי שהוא ידע מה אני חשבתי. וכיוון שלא היינו הורגים אותו, עשינו את הדבר הבא בתור. אמרנו לאיש, שנחולל סקנדל כזה מהעניין, עד ששמו יוכפש מקצה לונדון ועד קצהה. שאם היו לו חברים כלשהם או כבוד כלשהו מצד שותפים עסקיים, נדאג לכך שיאבדם.

בכל הזמן הזה שהיינו מורחים אותו בזפת רותחת, הרחקנו ממנו את הנשים ככל שיכולנו. הן היו פראיות כדובות שכולות. מעודי לא ראיתי אוסף כזה של פנים מפיקות משטמה, והגבר באמצען, קר מבע באורח אפל ולעגני. מפוחד, יכולתי להבחין בזאת, אבל עומד בכך, באמת כמו השטן. “אם תבחרו לנצל את התקרית הזו לתועלתכם”, הוא אמר, “אהיה חסר אונים, אין להכחיש. כל ג’נטלמן חפץ כמובן להימנע משערוריות. ניקבו במחירכם”. דרשנו מאה לירות לטובת המשפחה של הילדה. הוא, מן הסתם, ביקש להשיב מלחמה שערה, אבל משהו בהמון הזועם שהיינו גרם לו להיכנע לבסוף. הצעד הבא היה להשיג את הכסף. ולאן אתה חושב שהוא לקח אותנו, אם לא למקום הזה עם הדלת? הוציא מפתח, נכנס, ומיד יצא עם בערך עשר לירות בזהב והיתר בהמחאה של בנק קוט. המחאה פתוחה וחתומה על שם שאסור לי להגיד, על אף שזו אחת מנקודות המפתח של סיפורי. אבל זה שם מוכר מאוד, שאפילו נזכר בעיתונים לעתים מזומנות. הסכום היה גבוה, אבל את החתימה על הצ’ק היו מכבדים גם בסכום גבוה יותר, אם הייתה אמתית. הרשיתי לעצמי להעיר לאדון הנכבד, שכל הסיפור נראה מעט מפוקפק, ושאדם לא נכנס סתם כך בארבע בבוקר, כמו כלום, לתוך חורבה, ויוצא משם עם המחאה של מישהו אחר על סך של כמעט מאה לירות. אולם הוא ענה לי במין לעג: “אל דאגה, אני אשאר איתכם עד שהבנק ייפתח, ואפדה את ההמחאה בעצמי.” הלכנו כולנו: הדוקטור, אביה של הילדה, הטיפוס המוזר הזה ואנוכי, ובילינו את שארית הלילה בביתי. למחרת אכלנו ארוחת בוקר וניגשנו כולנו לבנק. אני מסרתי את ההמחאה בעצמי, ואמרתי שיש לי חשד שהיא מזויפת. ובכן, כלל וכלל לא. ההמחאה הייתה מהימנה.”

“מה אתה אומר…” אמר מר אטרסון.

“אני רואה, שאתה מרגיש כמוני”, אמר מר אנפילד. “כן, זה סיפור מזעזע. הבחור הזה היה אדם שאף אחד אינו רוצה להתעסק איתו, טיפוס ממש מקולל. בעל ההמחאה, לעומת זאת, הוא מהחברה הגבוהה ביותר, ממש השאור שבעיסה, ומה שגרוע יותר, ברנש שעושה מעשי חסד. הייתה שם סחיטה, לדעתי. אני מניח שמדובר באדם הגון שנאלץ לשלם בלית ברירה על משוגות שעשה בצעירותו. בית הסחיטה אני קורא למקום הזה עם הדלת, בגלל זה. אבל בכל זאת, אתה יודע, זה לא מסביר הכול…” הוא הוסיף ושקע במחשבות. הוא ניעור מהרהוריו כשמר אטרסון שאל פתאום: “ואתה לא יודע, אם בעל ההמחאה מתגורר שם?”

“זה היה מתקבל על הדעת, הלוא כן?” השיב מר אנפילד. “אבל הזדמן לי לראות את כתובתו, הוא גר ברובע אחר כלשהו.”

“ולא שאלת אף פעם על המקום עם הדלת?” שאל מר אטרסון.

“לא, אדוני. נמנעתי מכך.” הייתה התשובה. “אני מרגיש לא בנוח לשאול שאלות ישירות, זה מזכיר לי יותר מדי את יום הדין. אתה פותח בשאלה, וזה כמו להתחיל בסקילה. אתה יושב לך בנחת על ראש הגבעה, האבן מושלכת לה, ובעקבותיה מידרדרות אחרות. ואז, איזה קשיש תמים, האחרון שהיית חושב עליו, עוד יכול איכשהו להיפגע בראשו, והמשפחה כולה נאלצת לעקור מביתה. לא אדוני, קבעתי לי כלל: ככל שהעניין תמוה יותר, כך אני שואל פחות.”

“זה כלל ראוי בהחלט”, אמר עורך הדין.

“אם כי חקרתי את המקום בעצמי,” המשיך מר אנפילד. “קשה לכנותו בית. אין דלת נוספת, ואין יוצא ואין בא מהדלת הזו, למעט, לעתים נדירות מאוד, האיש ההוא מהסיפור שלי. ישנם שלושה חלונות המשקיפים לחצר בקומה הראשונה, ואף לא אחד בקומת הקרקע. החלונות מוגפים תמיד, אבל הם נקיים. ויש גם ארובה, שבדרך כלל מעלה עשן, מה שאומר שמישהו בלי ספק חי בפנים. עם זאת, אי אפשר לדעת את הדבר בוודאות, כי המבנים כה צפופים זה בצד זה סביב החצר, עד שקשה לדעת היכן מסתיים האחד ומתחיל משנהו.”

השניים פסעו בשקט עוד זמן מה, ואז אמר מר אטרסון: “אנפילד, חוק ראוי לשמו יש לך.”

“כן, גם אני חושב”, אמר אנפילד.

“ובכל זאת,” המשיך עורך הדין, “יש דבר אחד שברצוני לשאול: מה שמו של האיש שדרך על הילדה”.

“טוב,” אמר מר אנפילד, “אינני רואה כיצד זה יזיק למישהו. זה היה ברנש בשם הייד.”

“הממם.” אמר מר אטרסון. “ואיך הוא נראה?”

“הוא לא קל לתיאור. יש משהו שאינו כשורה בהופעתו, דבר מה בלתי-נעים. דוחה. מעולם לא נקרה לי אדם שחשתי כלפיו כזו דחייה, ואפילו אינני יודע מדוע. הוא לבטח מעוות בדרך כלשהי, הוא יוצר בך תחושה חזקה של עיוות, אף על פי שלא הצלחתי להצביע על סיבה מסוימת לכך. הוא אדם בעל חזות יוצאת דופן, אבל אין ביכולתי להסביר זאת. אינני מבין את הדבר. לא אוכל לתארו, ולא מפאת בעיית זיכרון, שכן דמותו ניצבת לנגד עיניי גם עתה.”

מר אטרסון צעד עוד כברת דרך בשקט, וניכר בו שהוא נתון במחשבות עמוקות.

“אתה בטוח, שהוא השתמש במפתח?” הוא שאל לבסוף.

“ידידי היקר…” התחיל אנפילד, מופתע עד עמקי נשמתו מפקפוקו של עורך הדין.

“כן, אני יודע”, אמר אטרסון, “שאלתי נשמעת לך מוזרה. וכך גם העובדה שאינני שואל אותך מה שם האיש השני, כי הוא ידוע לי זה מכבר. ראה, ריצ’רד, הסיפור שלך נהיר לי לחלוטין. אז אם לא דייקת בפרט מסוים, מוטב היה לו היית מתקן זאת.”

“היית יכול להזהיר אותי מלכתחילה,” השיב אנפילד, זועף מעט. “אבל דייקתי לעילא במה שתיארתי לך. לאיש היה מפתח. ועוד דבר, הוא עדיין בחזקתו. ראיתיו משתמש בו רק לפני שבוע.”

מר אטרסון נאנח עמוקות, אך לא אמר מילה. רעו הצעיר הוסיף ואמר: “שוב למדתי, עד כמה כדאי לא לדבר יתר על המידה. אני בוש בלשוני הקלה. הבה נסכים לעולם לא לדבר על כך עוד.”

“בכל לב”, אמר עורך הדין, “נלחץ על זה יד, ריצ’רד.”