"היא תרגמה עבורו את המילים שעוד לא הכיר, אך היו אלו המלודיות ומפלי הגיטרות שסחפו אותו וגרמו לו לרטוט ולשכוח. […]
1
נדמה היה לדוּלְדֶן שהבטן של המלצרית הראשית עומדת להתבקע. פיהַ נפער, ומתוכו השתחרר פרץ־צחוק מלוּוה ברוק שניתז לעבר אפהּ של אחת החדרניות, אשר נטתה לאחור. משם דילג נֶתז נוסף אל עבר פקיד־הקבלה, שניסה בכל כוחו לשמור על ארשת רצינית. הקניין כמעט נפל לרצפה, בעקבותיו געתה מנהלת מחלקת ההזמנות בצחוק מידבק, שככל שניסתה להסתירו, כך הדהד עוד יותר. מייד לאחר מכן היא נתקלה באחד המלצרים, וזה הפיל מנת צלי עמוסה שומן רוטט ושרופה בקצותיה.
דולדן הסיט את מבטו אל האריחים מוכתמי הירוקת בחדר האוכל של העובדים, אל החלונות שעליהם ניתכו טיפות גשם ולעבר שלושת שולחנות העץ הארוכים, אשר תחת רגליהם נתחבו קרעי עיתונים.
"נער המזוודות כזה עשיר שהוא יכול לבקש חופש, ועוד באמצע השבוע!" לגלגה המלצרית אחרי שבלעה את רוקהּ.
"תעזבו כבר את הילד!" צעק אַבָּאדוֹ מהאחזקה, וכולם החלו לגרור כיסאות ורגליים בשתיקה. אך דולדן כבר החליט לוותר על ארוחת הצוהריים. הוא חשש לגלות לעובדי המלון את הסיבה האמיתית שבגללה ביקש יום חופשה מסגן המנהל.
"אם תיקח חופש, מי יעבוד?" הִתריס נער המזוודות הבכיר.
"אתה מתכוון, מי ייקח לעצמו את דמי השירות שלי," סנט בו דולדן, ובלי לחכות לתשובה יצא מחדר האוכל הטחוב.
בדרך נזכר איך רצה להכות את נער המזוודות הבכיר כבר לפני שבוע, אחרי שזה החרים לו תיק שעליו התנוסס דגל בריטניה, מתנה מעיתונאית אנגלייה חביבה, שהגיעה לסַקר את אזור הבלקן שלאחר המלחמה ביוגוסלביה, והפעם ממדינה קרובה, שלא הייתה מעורבת ישירות במלחמה.
זה ארבע שנים נאבק לשמור על מקום עבודתו במלון היוקרה. בראשו עלה זיכרון היום שלאחר יום־ההולדת השלושה עשר שלו, היום שבו אביו ווֹלוֹדְיָה קרא לו לחדר המגורים, ובפּנים נפולות סיפר על קיצוץ משרתו.
גם עתה זכר את קמטי פניו של אביו, שהלכו והעמיקו לנגד עיניו בזמן שניסה לעכל את משמעות הבשורה. הוא נזכר איך נותר נטוע במקום בעודו מקשיב לזעם חסר האונים, ואיך לא הצליח להניע איבר בזמן שאביו קילל את כל מדינת פּוֹדָרַאבָה, את שירותי הרווחה שדחו שוב את בקשותיו לעזרה, את התאגיד הבריטי TOYS WE ARE שקנה את מפעל הצעצועים הממשלתי שלו נתן את מיטב שנותיו, ואת יאנוש צוּדקוֹל, הרודן שהוצא להורג בקללות נמרצות ומתפרצות. לפתע הנמיך את קולו וקילל את רוֹטְנוֹב, הנשיא החדש, שלא העניק חנינה לאשתו.
"אלך לעבוד!" הכריז אז דולדן.
״אתה צריך להיות בבית הספר," השיב אביו ולגם את הטיפה האחרונה מבקבוק הבירה סטומקוב שבידו.
"אז מה נעשה?"
"אולי כשחופשת הקיץ תתחיל, אני אמצא משהו שתוכל לעשות."
עוד לפני הקיץ מצא עבודה במלון נובוספר הניצב במרכז רצועת בתי־המלון של דָּרַאבָנה, בירת פודראבה שעל גדות נהר הדראבה. בין סחיבות מזוודות כבדות יכול היה למצוא שניות מעטות להביט בסירות השטות, בתיירים השאננים, בפנסים הגדולים המגושמים שהותקנו על הגשרים, ולעיתים, מקומה גבוהה, למקום שבו נשפך הנהר לדנובה. כך דילג בזריזות לאורכו ולרוחבו של המלון, כששאר העובדים נהגו לטרטרו. כל זאת תמורת מאה שמונים ניקס לשעה בלבד, ועליהם נוספו דמי־שירות זעומים שבהם נאלץ להתחלק עם פקידי הקבלה, נערי המזוודות האחרים והמלצרים. כל אותו זמן עדיין הוסיף לקוות שיום אחד יוכל לחזור ללמוד עם בני כיתתו.
כשהיה יכול לגנוב כמה דקות קריאה על דלפק הכניסה, דפדף בחיפזון בספרי ההיסטוריה והמתמטיקה. כשהבין שלא יצליח להדביק את הפער מכיתתו, החל לקרוא מכל הבא ליד, ביוגרפיות, רומנים, ספרות פנטזיה והרפתקאות, ספרי עיון, ספרי שירה, מחזות, שיחונים ומילונים פודראביים-אנגליים, מניפסטים, עלונים, ובמיוחד ספרי נסיעות שהזכירו לו שהוא חייב לנסות לברוח מהכול.
לאחר שקיבל את משכורתו הראשונה, ומעט כסף מזומן מילא את כיסי מכנסיו הבלויים, התביית מבטו על דוכן הלוטו. והוא, שעד אז ראה את המהמרים כרפֵי רצון וכחמדנים, וכמעט תמיד חלף אדיש על פני אותו דוכן, עמד קפוא מול שלט מסביר פנים ועליו אותיות דפוס ענקיות: "2 מיליארד ניקס". את הסכום שהיה מיועד לקניית מזון למשפחה הוציא על כרטיסי הגרלה. כל אותו הלילה ביקש תמיכה ממקור כלשהו שיעזור ויאפשר לו לחזור לבית הספר. בעיני רוחו ראה כיצד הוא משכן את בני־משפחתו באחוזת פאר באזור נקי ושקט, איפה שהוא באנגליה, במחוז חלומות עטור כרי דשא ירוקים ורכים.
על אנגליה שמע רבות עוד בילדותו המוקדמת. במיוחד זכר את ביקורה של מרגרט תאצ'ר, שהייתה אז ראש הממשלה. דגלי הממלכה המאוחדת התנופפו לאורך רחובות, חצוצרות ניגנו לכבוד הפמלייה ובטלוויזיה הוצגו תמונות מלונדון וממחוזות עם שמות מופלאים כמו יורקשייר ולנקשייר. הוא חש שהוא מוכרח לנסוע לשם יום אחד. יש מקום טוב יותר, חייב להיות, כך קיווה. כבר אז הרגיש שיש איזה קשר עוצמתי ומובהק למדינת האי הרחוקה שמעולם לא ביקר בה, וניסה ללמוד מהתיירים כמה שיותר ביטויים בשפה האנגלית.
באותו השבוע התרוקנו המזווה והמקרר. ליבו נכמר על אחיו הקטנים, שלהם נאלץ לבשר שלא זכה ואין כסף למצרכים. מבטו ננעץ בעיני השקד המבריקות של פּאדיוֹב, שהגיב ביבבות חרישיות, ואליהן הצטרפו קולות בכיה של אחותו הצעירה יותר, מִירקָה, שהתכרבלה במיטתה על מזרנה הבלוי, ידיה הדקיקות מושכות בבגדיה המטולאים של זִילָה בת השלוש. רק בזכות הלוואה שקיבל אביו מהשכן אכלו ארוחה אחת חמה. במשך תקופה היה הולך למלון וחוזר ברגל, וכשיותר לא היה יכול לשאת זאת, החל להגניב מוצרי מזון מהמלון.
"קרה משהו?" שאל סגן מנהל המלון, שתפס אותו בגרם המדרגות של העובדים. דולדן נרתע לאחור והניע את ראשו מצד לצד. "אז תחזור לעבודה ואל תחשוב אפילו לבקש ימי חופש. עוד מעט קיץ!" סגן המנהל חיסל את תקוותו שהפעם יוכל לבקר את אימו, יוג'ון, שכלואה שנים ללא משפט במתקן הישן למתנגדי המשטר.
הוא חלף על פני מנהל הקבלה שעמד מאחורי הדלפק המבריק וקרחתו רכונה לעבר אורח רחב מידות.
״אני מקווה שהשהות הייתה נעימה לאדוני.״
״בוודאי,״ השיב האורח, מלא בחשיבות עצמית.
״נשמח מאוד אם תחזור אלינו שוב בהקדם.״
דולדן דימה שמנהל הקבלה הופך לנוזל שמנוני המחליק אל הרצפה וזורם מתחת לדלפק, שפתיו נמתחות סביב נעליו המבריקות של האדון, לשונו נכרכת ומתעקלת סביב הסוליות וממרקת אותן ברוק של חנופה.
כשהקִיץ מהזייתו האורח נעלם. מנהל הקבלה העיר לו על קמט במדיו האדומים שמגיל שלוש עשרה גדל בתוכם, ועתה הם נראו פחות ופחות כמו יריעת בד שנמתחה סביב יתדות שהוצבו צמוד מדי. תכליתם האחת הייתה לסמן לאורחים שהוא מי שאמור לשאת את המזוודות לחדריהם.
אחרי שבויש קודם בחדר האוכל של העובדים, חזר במהירות לכניסה הראשית. ספר תרגילי מתמטיקה שהחביא שם במדף העמדה היה רטוב לגמרי מגשם זלעפות שאינו אופייני לעונה, כאילו השמיים עצמם מנסים לרפות את רוחו.
רצפת אולם הכניסה נשטפה כולה במֵי הגשם והרוח הצולפת איימה לעקור מכוניות ממקומן. נער המזוודות הבכיר עמד נבוך מול שתי משפחות דיפלומטים זרים שהגיעו למלון בלי שאיש יואיל לפתוח להן את הדלת. כשדולדן ראה שאף אחד לא עושה את עבודתו, ניגש אליהן. אב אחת המשפחות כבר החל להרים את מזוודותיו בכוחות עצמו וסימן בראשו לכל בני המשפחה לעשות כמוהו. דולדן דאג להכניס את שאר הציוד פנימה. הוא הרים את המזוודות והתיקים בעזרת אב המשפחה השנייה, ובעודו תוהה אם סגן המנהל יצעק עליו שוב, הוביל את המשפחה הראשונה במעלית, ומייד אחר כך חזר במהירות למשפחה השנייה.
אב המשפחה הראשונה עמד במרכז החדר ושאל את דולדן אם פודראבה היא מדינת עולם שלישי, כמו שמכנים אותה מכריו. וכשדולדן שב לחדר, מתנשף תחת כובד משאו, נתן לו שקית מלאה מרציפנים בעטיפות צבעוניות נוצצות.
דולדן ידע עד כמה התשורה תשמח את אחותו, הודה לאורח ותכנן דרך מילוט בטוחה להגיע לתאו במלתחות העובדים, בלי שנערי המזוודות האחרים ישגיחו בכך. למזלו, בשעת צוהריים מאוחרת זו חדר המלתחות היה ריק. הוא נשם לרווחה, הניח את השקית בתאו ונעל אותו. בשעה הקרובה לא היו צפויים אורחים חדשים להגיע, וזאת הייתה גם השעה שבה הנהלת המלון מתכנסת. אחיו פּאדיוֹב היה אמור כבר להגיע למקום המפגש, מאחורי הפחים ליד השער הצדדי.
דולדן הקיש על קיר הפח של המטבח, בדק שהשטח פנוי, אחר המתין רגע, כשהוא מייחל בליבו שהפעם פאדיוב יגיע בזמן. הוא הביט לצדדים והרים את מכסי הסירים שבהם התקררו מנות שנשארו מארוחת הצוהריים. המנות שהיו מיועדות לאורחים, לא היו דומות בכלל לשאריות השמנוניות והשרופות שהועברו לחדר האוכל של העובדים.
מתחת למכסי הסירים הכבדים נגלו תפוחי אדמה אפויים מתובלים ברוזמרין, צלי בקר ברוטב פטריות שמפיניון וסלט ירקות קצוץ דק עם צנוברים ולימון. הפעם היה שם גם מאפה השוחוק, עם עלי התרד העטופים בבצק עלים, שריחו העלה בזיכרונו ימים מאושרים.
בילדותו הלכו, כל פעם שהגיע יום ההולדת של אימו, למסעדה, והזמינו כל מנה בתפריט שמצאה חן בעיניהם. טעם השוחוק, הסלטים הטריים, הכרוב הסגול, הירקות המוחמצים והקינוחים המתוקים עלו בעיני רוחו. מעט ריר עלה בזווית פיו כשנזכר בעוף הטרי מהגריל.
באחד הארונות היו מונחות מגשיות אלומיניום. דולדן הוציא שתיים מהן, אחז במצקת והניח בהן בחופזה מכל הבא ליד.
ראשו היה רכון אל אחד הסירים שמהם מזג לתוך המגשיות. כשהרים את עיניו למשמע הצעדים הקרבים, נחרד לגלות מולו את סגן מנהל המלון, ידיו שלובות על כרסו ומבטו החד טלטל את דולדן, וליבו קפא בקרבו. לא מזמן פיטר סגן המנהל את אחת הטבחיות בגלל שהגניבה אוכל לחסר בית.
"לא! זה מלון חמישה כוכבים. כשאתה עושה שירות חדרים, אתה צריך שזה יהיה יותר ייצוגי מזה!" נזף הסגן.
"אני יודע. פשוט מישהו רצה את זה דחוף וכל הטבחים בהפסקה," גמגם.
"השירות מתבטא גם באסתטיקה!" הכריז הסגן, הוציא מאחת המגירות זוג צלחות פורצלן תואמות, מעוטרות באיורי פרחים, סידר עליהן מחדש את תכולת המגשיות, ולסיום הניח אותן כמנצח על מגש תכול, ומתחתן פרושה מפית רקומה בצבע אפרסק.
"תעלה לאורחים," הצביע על המגש, "אנשים אוכלים גם עם העיניים," הוסיף ומייד פנה לדרכו.
דולדן הביט במגשיות המרובבות שהושלכו לכיור, ושפך את תוכן צלחות הפורצלן לשקיות ניילון שאותן שלף מהמדף העליון. כשניגש ליציאה החל האוכל לנטוף. אחיו לא היה שם.
"עכשיו הגיע הזמן לשלם," שמע את אחד משוטפי הכלים.
"לשלם על מה?" שאל דולדן, וצעדיו של אחיו המתקרב נשמעו.
"זה עוד בידיים שלך ואתה שואל?" סינן שוטף הכלים והצביע על השקית הגדולה.
"אם תגלה למישהו, אני…"
"תצטרך לשלם."
"מה אתה רוצה?" דולדן הביט בשוטף גדול הגוף והמיוזע שהגיע לאחרונה מאלבניה.
"מה אתה חושב שאני רוצה?"
"אבל לא נשאר לי כמעט כלום…"
"דמי השירות שלך בחודשיים הבאים ואני אשתוק."
"לא!"
"ראיתי את הסגן פה…" איים השוטף.
"של חודש," הצהיר דולדן בהפגנתיות, ושוטף הכלים הניע ראשו לאות הסכמה.
"רק תסגור את השער אחריך, אחרת באים עכברים," הוסיף.
פאדיוב הופיע בבלייזר שמצא פעם ברחוב ואסף כל מה שהצליח. לפני דולדן התרברב שהבלייזר יעזור לו להיראות מכובד וכמי שטבעי לו שיגיע למלון מפואר.
דולדן סימן לאחיו להיות בשקט ומסר לו את האוכל.
פאדיוב פתח את אחת השקיות והסתכל עליהן באכזבה. דולדן סימן לו להסתלק. הוא הרים את ידו לאות שלום וחצה את הכביש.
כשחזר לעמדתו מצא עצמו רץ ממכונית למכונית כשאורחים ממשיכים להגיע. אחרי שעה וחצי פסק השטף, והוא נשכב על השטיח מאחורי העמדה של נערי המזוודות. כך הרגיש סוף סוף הקלה לכל הגוף. אם זה היה יכול רק להימשך עוד קצת, בבקשה, שוב התחנן למקור לא ידוע וביקש שכל זה ייגמר, וכשכולו היה שקוע בתפילה לא הבחין בסגן המנהל המתקרב.
"שוב אתה מתבטל?!" דולדן נדרך וקם מייד.
"לא אדוני."
"תעוף לעזור לחדרניות עכשיו!"
אין עדיין תגובות