החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דברים שלחש לי לו

מאת:
הוצאה: | 2016-12 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

לוּ — כך אני פונה אל מה שנוגע בי במעמקיי, מציף אותי בקדושתו, מעלה בי ערגה, התפעמות, יראה. זוהי מילה ללא תיאוריות, ללא הסברים של אנשי דת מלומדים, ללא מצוות עתיקות ונוסחי תפילה ופולחנים, רק פנייה טהורה אל המרחבים. לוּ הוא הממשות הגדולה לפני שהאדם מתחיל להתחכם ולהתיימר ללכוד אותה בהסבריו." (מתוך הספר, עמוד 103)

 

דברים שלחש לי לוּ הוא קובץ של הרהורים רוחניים שצפו ברוחו של המחבר בעת שיטוטיו ביערות, בתקופות ההתבודדות הארוכות שעבר, ובשהויותיו במנזרים שתקניים. לוּ מעלה השראה באדם, כך מסביר המחבר, ומעלה בו דברי חוכמה והשראה, לא מפני שהאדם הוא מלאך מואר אלא מפני שהוא אדם — כלומר ערימה גדולה של בוץ פסיכולוגי ובתוכו כמה בועות זעירות של אור. ודווקא מפני שאני אדם בוצי כזה, לוּ לוחש בי את דברו.

 

ספר זה נכתב על ידי אדם עבור הקורא שהוא אדם, כלומר בוץ המשתוקק להכיל כמה בועות של אור. הקטעים הפואטים הקצרים מסודרים בסדר אלפביתי כאילו היו ערכים בלקסיקון של רוחניות, אולם למעשה אלו הם קטעי הגות והשראה לעיון רוחני.

 

"רן להב כותב ברגישות ובתבונה על מה שקשה כל כך לדבר עליו, בוודאי לכתוב אותו. הוא מצליח לגעת במסתורין באינטימיות השמורה למחפשי קרבתו הכנים ביותר."

ד"ר תומר פרסיקו, חוקר ומרצה בתחומי הדת והרוחניות העכשווית במכון שלום הרטמן ואוניברסיטת תל אביב

 

רן להב הוא סופר, מרצה לפילוסופיה ולפסיכולוגיה, ומחלוצי הייעוץ הפילוסופי בארץ ובעולם. פרסומיו הקודמים כוללים את לו — יומן פנימי (אסטרולוג 2004), היכלות בשמיים (כרמל 2010), וכן ספרים ומאמרים רבים בשפות שונות בתחום הפילוסופיה והייעוץ הפילוסופי. מאז שנטש את חיי האוניברסיטה הוא חי

באזור כפרי מיוער בצפון ארה"ב, מלמד באמצעות האינטרנט, מרבה להתבודד, ומגיח לתקופות קצרות להעברת פעילויות פילוסופיות והגותיות ברחבי העולם.אשקלון. מחקריו עוסקים בתחומי המנהל והמדיניות הציבורית, הצרכנות והפוליטיקה.

מחקריה עוסקים בהיסטוריה של נשים, במגדר ובמיניות במזרח התיכון המודרני.

מקט: 978-1-61838-670-0
מסת"ב: 978-1-61838-670-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

אין זה לקסיקון של ממש, אלא הרהורים מגששים שסודרו בדיעבד בסדר אלפביתי. לקסיקון רוחני הוא עניין יומרני — הוא מתיימר להציב הגדרות מוצקות, סמכותיות, אוניברסליות. ואילו אני, אין לי עקרונות כלליים על הרוח או תורות שניתנו משמים, רק נצנוצי השראה והתפעמות. בחרתי במבנה המדומה של לקסיקון כדי לפצל את הכתוב לקטעי הבנות, חלקיות ואף סותרות לפעמים, אולם נאמנוֹת לאופן דיבורה של הרוח, שהוא הבהובים הבהובים יותר משהוא גוף ידע מאורגן ועקבי. כאשר אני בדרכיה של הרוח, לעולם אינני יודע, תמיד אני מוסיף לגשש ולהתפעם ולתמוה.

 

א'

א' היא כביכול נקודת ההתחלה, אבל רק כביכול, שהרי א' היא כבר אות, ו"נקודת התחלה" הן מילים, ומילים הן כבר התפתחות מאוחרת, ומי יודע מה קודם לנקודה שבה מתנסחים הניסוחים המילוליים.

אפשר להשיב: בריאת עולם, אלוהים, אנרגיה, מדע — אבל גם אלו הן מילים, ובעניינים של התחלה, של שורש, של ממשות, אין ביכולתן לעשות הרבה. הן יכולות להצביע על חפץ זה או זה, לכוון את המבט שיביט כך או כך מבעד לדימוי כזה או כזה, להזכיר חוויות שהיו ורגעים מן העבר, אולם לעולם הן נשארות מילים בלבד. אין הן מסוגלות להקיף את הממשות העוטפת אותן מכל הכיוונים, את הרֶחֶם המאפשר את הולדתן. לעולם לא תוכלנה להצביע על מה שקודם להיווצרותן, כפי שאצבע לא תצביע על היום שחלף.

ובכל זאת, על אף שמילים הן רק מילים, הן גם הרבה מאוד. הן יכולות לעורר כמיהות מתרדמתן, להעיר חדרי לב נשכחים ולפתוח מחיצות, לכוון את הקשב אל עומקים פנימיים, להעלות הבנות חדשות, להציף ביראה ובהשתאות.

כך שכאשר אני שוזר כאן מילים, דומה כאילו אני נושא דברי הרצאה, כביכול מציג איזו דוקטרינה על הנפש והאדם והשמים, אולם לאמִתו של דבר המילים הללו אינן מכריזות דבר. אין הן מצהירות שכך הם פני הדברים ולא אחרת. רק מכוח כללי השפה הן נאלצות לדבר במשפטי חיווי והצהרה, אבל לא זו כוונתן. הן מבקשות רק לשיר הלל, לקרוא בהתפעמות, לגנוח במבוכה, לכמוה.

 

אדם

מה לעשות ואני רק אדם, כלומר חיה המשתדלת להיות יותר מחיה, מנגנון ביולוגי בעל כמיהות, עֶבֶד בתפקיד של מלך, חומר שנושבת בו רוח, גוף שאוכל ומגהק ומשתין ומכריז על עצמו שהוא בכול זאת כמעט מלאך.

כמה מעייף להיות אדם, כלומר להיות תמיד יותר מעובדה ביולוגית. לפעמים נמאס ואני משתוקק להתכרבל בתוך מידותיי, להיות אני בלבד וזה הכול, עובדה סגורה ומוגמרת, לא מין תערובת של כאן ואי־שם שעדיין לא החליטה מה תהיה, לא הבטחה הממתינה תמיד להתגשם. כן, לפעמים מתחשק להיות גוש חומר המסתפק בעצמו; או להפך אולי, להיות מלאך — נשגב לא בזכות ההגבהה העצמית, לא בזכות ההשתוקקות או ההתאמצות, לא בזכות ולא בחסד, אלא פשוט משום שהוא נברא מלאך.

מצד שני, איזה כבוד גדול הוא לשמש נקודת מפגש בין האור לחומר, לעמוד במקום שבו נושקת הרוח למנגנוני הפסיכולוגיה, היכן שהרוח מצליחה לעתים לפרוט על תאי המוח ולעורר בהם איזה הד של הבנה קדושה, איזה משב התפעמות, ואולי גם כמה מילים של השראה שתתגלגלנה הלאה, אל הזולת שישמע אותן באקראי ושתעוררנה גם בו צימאון לטיפה של שפע.

זהו כבוד גדול, אבל גם מגוחך, מגוחך כמו איש הלובש חליפה הדורה גדולה ממידותיו, כמו כלב קרקס היודע לומר דברי שירה צובטי לב ולהתגעגע — וגם להתפעל מעצמו עד כמה הוא רגיש. אבל אין ברֵרה, כדי להיות אדם ממש, צריך להיות קצת מגוחך, צריך ללבוש בגדים גדולים מן המידה המדויקת, ואם לא כן, לא יוותר שום מרווח בין ממדי הגוף לבין ממדיה של התקווה, שום חריגה מן העובדות הנתונות, שום יציאה מעצמי, כלומר כמיהה ויומרה ושאיפה ואמונה והשתוקקות, וגם העמדת פנים ודמיון וכזב וכל היתר.

 

אהבה

ולפעמים גואה פה אצלי אהבה אחרת, לא מן הסוג השכיח, לא של רגש. רגש, כמו מצב רוח או צורך, הוא תופעה פסיכולוגית, כלומר תבנית פעולה נחושה ומוצקה, ואילו זו אהבה שונה — נוזלית, מפעפעת אל תוכי ממעמקים נעלמים, מציפה בי את החללים הפנימיים ושוהה אצלי מעט וזורמת הלאה. אין היא דומה לאותה הלפיתה הפסיכולוגית הקרויה גם היא אהבה אלא שהיא זקוקה וחושקת ודורשת סיפוקים. אהבה נוזלית אינה מבקשת דבר לעצמה, רק לגאות לכל עבר ולהספיג בטובה את העולם. אני צינור עבורה — אם אני נענה לה ומסכים להעמיד עצמי לרשותה. היא עוברת דרכי אבל אין היא שלי. אהבה כזו היא סוג של שפע.

כך שאהבה היא שני עניינים שונים, כמו כל אותם עניינים העשויים הן להצטמצם והן להתרחב, הן להתמצק והן לשפוע. על אף הניגוד מקורם מאותו השורש, כמו קרח ומים היוצאים מאותה מולקולה, כמו שתי תמורות של יסוד משותף, האחת תבנית והשנייה גאות, זו של חשק וזו של אור, זו לופתת וזו פורשת ידיים, קיר אטום מול חלון פתוח, אני מול שפע.

אולם על אף שאלו הם שני זנים שונים של אהבה, לא ניתן להפריד ביניהם משום שהם ספוגים אצלי זה בזה כמו מים ואדמה. רק בתיאוריות מופשטות קיימים יסודות טהורים, ובספרי שירה, ואולי גם בלבותיהם של קדושים, אם בכלל קיימים אנשים כאלו. אבל אצלי, אצל יצור אנושי שכמוני, אין יסודות טהורים, כל דבר מעורב בהיפוכו. רגעי התעלות מוכתמים אצלי בכתמים של סיפוק עצמי, ובעיסוקיי הפעוטים מהבהבים רסיסים נסתרים של אור. גם בבוץ הבוצי ביותר טמונים זרעים של מים שופעים.

זה מול זה הם פועלים בי — מוצק לופת ונוזל שופע — אבל גם זה מתוך זה. מים מולידים בוץ ובוץ מזיל מים — לפחות במקרה שלי, לפחות בעיסה הפסיכולוגית הקרויה אני. כאן בתוכי דרושה מידה של אני — איזה קמצוץ של חשיבות עצמית, עקשנות, יוהרה, חשק — כדי שימציא לי את התעוזה והנחישות הדרושות כדי לפרוץ בעצמי סדק, כדי שיטפטפו ממני כמה טיפות של אהבה נוזלית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דברים שלחש לי לו”