קורא ספר זה ימצא עצמו שותף לאירועים המזכירים סרט הרפתקאות, יובל למקומות לא-שגרתיים, יכיר דמויות כמו נשיא צרפת לשעבר ז'אק […]
פרק 3
במחתרת – אור בקצה המנהרה
הפרק המשמעותי הראשון בשנותיי הצעירות החל רק בגיל 15 וחצי. עד אז, כאמור, הסתובבתי בישותי הקטנה, רחוק מן העולם הגדול, מנסה לא לחרוג ממה שקורה וממה שעושים האחרים, מעבר להתנהגותי הפרועה בבית הספר. ברור שהכרתי את המציאות סביבי: מאבק המחתרות נגד המנדט הבריטי, תחילת המודעות לשואה – שבה, למרבה המזל, לא היה למשפחתי שום חלק, בסבל, באסון ובאבל. עד שהכול השתנה והתעוררתי.
אני לא זוכר אם בהדרגה או במפתיע, חדרה למוחי וללבי התודעה על המאבק נגד הבריטים ששלטו בארץ. מצאתי עצמי מוטרד: איפה אני ואיפה מה שקורה? נכון שבאווירה שלטה התודעה של מאבק – רוב חבריי היו בתנועות נוער שהזכירו שאנחנו נשלטים בארצנו בידי שלטון זר, אך לא מעבר לכך. גם בתיכון, ברחבה הגדולה של "גימנסיה הרצליה", היו מסדרים סמליים ברוח ציונית. הייתי חלק מזה. אבל חשתי, רק באינטואיציה, שאני לא שלם עם הנינוחות הזו וכי צריך לעשות יותר. אולי זה היה שלב ההתבגרות שלי.
עד שהופיע לי האור בקצה המנהרה – ארגון המחתרת "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל). הצטרפתי לשורותיו בגיל 15 וחצי בערך. אמנם, כמו רוב חבריי בתיכון, המשכתי להתאמן במסגרת חג"מ ("חינוך גופני מוקדם"), שהיה מעין מהדורה מוקדמת של הגדנ"ע – אימוני קפ"פ ("קרב פנים אל פנים" באלות), א"ש (אימוני שדה), מסעות ובעיקר הרבה תיאוריה על המאבק במנדט הבריטי. חשתי שזה לא מספיק, לא לייעוד הכללי ולא לצורך האישי שלי ב"אקשן". אבל הייתי תוהה באפלה: איך מגיעים לשם? עד שנודע לי, במקרה לחלוטין ולא מפיו כמובן, כי אחי אדר הוא לוחם באצ"ל. הוא היה מפקד גונדה, עם השם המחתרתי "עתניאל".
על קצה המזלג על אדר, מנוחתו עדן: הוא היה מבוגר ממני בארבע וחצי שנים. למדנו יחד בתיכון, אך הוא נטש לפני הבגרות כדי להתנדב ל"משטרת היישובים העבריים", מה שנקרא "נוטרות". כשסיים להיות נוטר התנדב ל"בריגדה היהודית", שלחמה באירופה במסגרת הצבא הבריטי. בתום המלחמה חזר והצטרף לאצ"ל, כמובן ללא ידיעת איש במשפחה.
הוא השתתף בפעולות רבות נגד המנדט וגם נגד הערבים לפני הכרזת המדינה. הוא פיקד על יחידתו בקרבות קשים כגון וילהלמה, רמלה ויפו, ואיבד כמה מפקודיו, שחלקם היו חבריו. אני זוכר שהוא התקשה להתגבר על כך, אם כי זמן רב לא סיפר זאת לאיש.
על השתייכותו לאצ"ל נודע לי לגמרי במקרה. טיילתי ברחוב עם חבר כשאדר הופיע ממול, והבחנתי כי הוא וחברי מחליפים סימן סמוי. שאלתי את חברי מאיפה ההיכרות. תחילה סירב לענות, אך לבסוף גילה: "הוא מפקדי באצ"ל". הייתי נרגש וקינאתי הן בחברי והן באחי. די היה בכך ובאמצעות חברי הצטרפתי לאצ"ל.
אני לא שוכח את התרגשותי בטקס ההשבעה, במרתף שהאפלוליות בו לא אפשרה לראות היטב את פני הנוכחים. על השולחן היו מונחים ספר תנ"ך ואקדח, שעליהם נאמר לי להניח את ידי ולשנן את מילות השבועה. התקשיתי בכך מרוב התרגשות, אבל בצאתי, כשנרגעתי, חשתי כגיבור מסתורי ונתמלאתי גאווה.
לחבריי בתיכון לא גיליתי שהצטרפתי לאצ"ל והמשכתי בפעילות בחג"מ. עקב גילי צורפתי לגדודי הנוער של אצ"ל. מפקד הקבוצה שלנו היה יעקב פנץ, אחיו של נתן פנץ הידוע, כוכב הכדורגל של בית"ר, אשר נהרג בקרב על יפו.
לא יכולתי לתרום הרבה ללחימה מפאת גילי, לפיכך עסקתי בהדבקת כרוזים בלילה תוך התחמקות מהשוטרים והחיילים הבריטים, וכן בהעברת מסרים ונשק.
פעולות קרביות
בכל זאת זכיתי לפעילות משמעותית יותר בשני מקרים, שבזכותם חשתי שהחזה שלי מתרחב: החליטו לצרף אותי להתקפה על תחנת משטרה מנדטורית לשם תפיסת נשק. אחד מחבריי התפלא: "הוא עוד ילד", אבל המפקד החליט שזה "יעבוד", כי המראה שלי – בלונד ועור בהיר – מתאים לצעיר אנגלו־סקסי. במדים מתאימים נכנסנו לרחבת המשטרה. למעשה הייתי רק סטטיסט, כיוון שנשארתי במכונית שהביאה אותנו יחד עם צוות הכיסוי והאבטחה. לא שמענו יריות, ולבסוף חזרו החודרים עם כמות נשק שהחרימו (אקדחים, תת־מקלעים מדגם "סטן" וכמה רובי "לי אנפילד") ומיד הסתלקנו משם.
המקרה השני היה רציני ומשמעותי הרבה יותר ובו השתתפתי בפועל בקרב. היה זה הקרב על כיבוש שכונת מנשייה בדרך לכניעת יפו הערבית, בפסח 1948. אני זוכר שבאו לקרוא לאדר. ניחשתי לאיזו מטרה והייתי מתוסכל שלא קראו לי. כעבור זמן מה הוא חזר הביתה, אך שוב נקרא. לבסוף באו וקראו גם לי, לשמחתי. לא נלחמנו באותה גזרה, אבל במהלך הקרבות, כשהתקדמנו לאורך הסימטאות, הצטלבו לפתע דרכינו. כמובן שלא נפלנו איש לזרועות אחיו – בקושי הנפת יד לשלום.
היה עוד מקרה שביטא את השפעת אדר על פעילותי באצ"ל. כשהארגון התפרק עם הכרזת המדינה נותרו יחידות שלחמו עצמאית בירושלים המנותקת. נרשמתי כמתנדב להישלח ולהצטרף אליהן – אך יותר לא שמעתי דבר. שנים רבות מאוחר יותר גילה לי אדר כי הוא, באופן אישי, לחץ שלא יצרפו אותי, כי לא רצה שאסתכן.
כאמור, עם הכרזת המדינה התפרק האצ"ל ואנשיו גויסו לצה"ל. זה לא תמיד עבר חלק, עקב העוינות העמוקה בין הממסד המדיני־בטחוני – "ההגנה" והפלמ"ח – לבין ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י ("לוחמי חירות ישראל"). הרגשות האלה גרמו לא פעם למשברים בדעת הקהל והעיבו על אחוות הלוחמים, שאף הגיעו אל סף מלחמת אחים, שנמנעה תודות למפקד האצ"ל, מנחם בגין: מדובר, כמובן, בפרשת הספינה "אלטלנה" (שלא אפרט לגביה, גם משום שהיא מוכרת דיה).
הקמת המדינה בישרה לא רק את הבשורה הציונית ההיסטורית, אלא גם את כניסתי האישית לעולם האמיתי, הקשה והאכזרי, המעודד וגם מפחיד של מלחמת העצמאות. סוף סוף הייתה משמעות לשנותיי הצעירות. על כך בפרק "המלחמות שלי".
אין עדיין תגובות