מצעד הגמדים של דני

דני הוא ילד שמאוד אוהב סיפורים, ובמיוחד את אלה שסבתו מספרת לו.

כאשר דני מגלה בדרך לבית סבתו גינה מיוחדת ובה שישה גמדים שאוחזים בידם כלי נגינה, נוצר קשר מיוחד בינו לבין איש זקן בשם דניאל, שמספר לדני על האירועים בחייו שהביאו אותו ליצור את הגמדים ושולח אותו למשימה מיוחדת במינה – למצוא את הגמד השביעי, שחסר לששת הגמדים כדי שיוכלו לצאת למצעד שלמענו נוצרו.

אבל כדי למצוא את הגמד השביעי דני יצטרך להצליח להתחבר לרגשות הפחות נעימים שהוא חש – לעצב, לפחד ולכאב – ולהיות מסוגל לספר עליהם לגמדים.

האם דני יצליח להתמודד עם הרגשות שלו כדי שמצעד הגמדים יוכל לצאת לדרכו? ומה הוא ילמד על עצמו בדרכו למצוא את הגמד השביעי?

"מצעד הגמדים של דני" הוא ספרו השביעי של עידן שפר, והראשון שכתב עבור ילדים – ועבור מבוגרים שעוד זוכרים את עצמם בתור ילדים.

מקט: 978-965-571-713-6

דני הוא ילד שמאוד אוהב סיפורים, ובמיוחד את אלה שסבתו מספרת לו. כאשר דני מגלה בדרך לבית סבתו גינה מיוחדת […]

---

ה אתם עושים כשאתם עצובים? כשאני מרגיש שהעצב מתחיל להתעורר בי, אני תמיד נזכר בשבוע הראשון שלי בכיתה א’ ובהיכרות שלי עם הגמדים של דניאל, שמלווים אותי בדרכי ומעודדים את רוחי ברגעים קשים עד עצם היום הזה.

הזיכרון הראשון שלי מהשבוע הראשון בבית הספר הוא של פעמון שמצלצל בחוזקה. עמדתי ליד שער בית הספר ונפרדתי בקושי רב מאימי, שחיבקה אותי חזק ולחשה באוזני מילות עידוד לקראת יום הלימודים הראשון.

'אל תשכח להישאר הילד המיוחד שאתה,' היא אמרה והביטה בי במבט אוהב ששייך רק לה.

הדבר הבא שאני זוכר הוא המחנכת שלנו עומדת לפנינו וחיוך רחב על פניה. קיוויתי שהיא תפתח את השיעור בסיפור מצחיק או מרגש שיקל את החששות הרבים שהיו לי, והתאכזבתי כשבמקום זה בחרה ללמד אותנו כיצד מחברים שני מספרים זה לזה, רק בשביל לקבל מספר אחר. לא הייתי צריך יותר מכמה דקות בכיתה א’ בשביל להבין שאני כבר לא בגן. כשהסתכלתי סביבי ובחנתי את כל הילדים שישבו איתי בכיתה, בזמן שהם הביטו בריכוז במורה הכותבת על הלוח במקום לבקש ממנה שתספר לנו סיפור, הבנתי את עומק הבעיה שלי.

אבל ברגע שהבטתי לכיוונה של מאיה, שכחתי מהכול. קרני השמש
שחדרו מבעד לחלון שלידו ישבה האירו את פניה והבזיקו בשערה
הזהוב שגלש על גבה, ובשמלתה הלבנה היא נראתה לי ממש כמו אותן
נסיכות יפות ומסתוריות, שהופיעו באגדות שסבתי הייתה מקריאה לי.
מאיה הייתה היחידה בכיתה מלבדי שלא נעצה את מבטה במורה, ובמקום זה בחרה להביט מבעד לחלון בציפור שישבה על ענף העץ שניצב בחצר בית הספר. כך הוספתי להביט בה מביטה על הציפור, עד לרגע שבו מאיה סובבה את ראשה, הבחינה בי מסתכל עליה ועפעפה לעברי בעיניה, כשחיוך מבויש עולה על פניה.

'דני…' יכולתי לשמוע אותה קוראת אליי בקולה הרך והמלטף, בלי להניע כלל את שפתיה. 'דני,' שב קולה להתנגן באוזניי, אלא שהפעם הוא נשמע חזק ונרגז יותר. לאחר שהקול השתתק, הפנתה מאיה את מבטה ממני אל המחנכת.

'דני!' צעקה המחנכת לעברי, וכל הכיתה החלה לצחוק. כלומר, כל הכיתה מלבד מאיה.

'למה אני צריכה לקרוא לך שלוש פעמים כדי שתענה לי? יש משהו יותר מעניין ממני בכיתה?'

'אולי מאיה יכולה לענות על זה!' צעק שמוליק והביט לכיוונה של מאיה, שמייד השפילה את מבטה המבויש, בזמן ששמוליק צחק בקול רם וסחף אחריו את שאר הכיתה.

הרגשתי מושפל, אבל כאב לי יותר על ההשפלה של מאיה. נדרשו לי הרבה שנים כדי להבין שהרגש הזה שאנחנו מרגישים כשאכפת לנו מאדם אחר יותר מאשר מעצמנו נקרא אהבה. היום אני מבין שהרגע ההוא בשיעור הראשון בכיתה א’ היה למעשה הפעם הראשונה שבאמת אהבתי מישהי.

'אני לא צריכה את העזרה שלך, שמוליק,' העירה לו המורה ושבה להביט לעברי. 'כשאתה בכיתה אתה לא יכול להיעלם לעולם משלך, דני. כאן אתה צריך להיות מרוכז במה שאני מלמדת. אתה כבר לא ילד בגן, אתה יודע.'

'אבל אני עדיין ילד!' השבתי בכעס. 'למה בכלל צריך ללמוד את כל הדברים המשעממים האלה? אני רוצה ללמוד דברים שמעניינים אותי!'

'זה לא עובד ככה, דני. אתה לא יכול לעשות תמיד רק מה שמעניין אותך. בבית הספר אתה חייב לעשות את מה שהמורים מבקשים ממך. אפילו כשזה לא מוצא חן בעיניך.'

'אם ככה,' השבתי בנחישות וקמתי על רגליי, 'בית הספר זה לא המקום בשבילי!'

בשלב זה החלו להישמע לחשושים בין התלמידים, מה שהרגיז מאוד את המורה.

'זה מספיק, דני!' היא צעקה והכתה בשולחן. כל הכיתה השתתקה מייד. 'גש מייד לחדר המנהלת וחכה לי שם עד ההפסקה.'

כשהגעתי לחדר המנהלת, המזכירה שלה אמרה לי שהיא עסוקה כרגע וביקשה ממני לשבת על הספסל ולהמתין לה. 'לגננת שלי תמיד היה זמן בשבילי,' חשבתי לעצמי בזמן שישבתי על הספסל ליד המזכירה.

מהר מאוד עברתי לחשוב על מאיה ועד כמה מה ששמוליק עשה לא היה הוגן כלפיה, אבל לאחר שפעמון בית הספר צלצל ובישר על ההפסקה הראשונה, הבטתי מבעד לחלון שבחדר המזכירה וראיתי את שמוליק ומאיה יושבים זה לצד זה על אחד הספסלים בחצר בית הספר עם חמישה ילדים נוספים מהכיתה. עוד לפני שהספקתי לחשוב מה גרם למאיה לסלוח לשמוליק כל כך מהר ולהחליט אם אני שמח בשבילה או לא, הגיעה המחנכת שלי למשרד המנהלת ונכנסה איתי לחדרה.

'מה יש לך להגיד על זה, דני?' שאלה אותי המנהלת לאחר ששמעה מפי המחנכת את מה שקרה בכיתה.

'אני פשוט לא חושב שהמקום הזה מתאים לי. נראה לי שעדיף שאחזור לגן.'

'אתה יודע שזה בלתי–אפשרי, נכון?' השיבה המנהלת, וחיוך קטן עלה על פניה. 'שינויים הם אף פעם לא קלים, אבל אתה צריך לנסות לעשות כל מה שאתה יכול כדי להיות כמו כולם.'

'ומה אם אני לא רוצה להיות כמו כולם?'

שאֵלָתי מחקה את החיוך מפניה כמעט באותה המהירות שבה הוא עלה עליהן.

'אם כך, אני חוששת שיהיה לך מאוד קשה להשתלב בבית הספר. במוקדם או במאוחר כל ילד צריך למצוא דרך להסתדר עם שאר הילדים.'

'אני מעדיף שזה יקרה במאוחר,' השבתי. 'בינתיים, אני מעדיף שאימא שלי תבוא ותיקח אותי מכאן. אולי נלך לבקר את סבתא שלי, ואוכל לשמוע את הסיפורים המעניינים שלה במקום לפתור תרגילים משעממים בחשבון.'

'בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה,' סיננה המנהלת והביטה בי בכעס. 'אנחנו נתקשר לאימא שלך ונראה מה היא תחליט.'

בזמן שהמתנתי לאימי, הפעמון צלצל ובישר על תום ההפסקה ועל תחילת השיעור השני. הדברים היחידים שהפרו את השקט סביבי היו נקישת האצבעות של המזכירה על המקלדת ושיחות הטלפון שביצעה אחת לכמה דקות.

'אתה יודע שאימא שלך תכעס מאוד על זה שקראנו לה לכאן באמצע יום עבודה,' פנתה אליי המזכירה לאחר שסיימה את אחת משיחות הטלפון שלה, אבל כשאימי הגיעה סוף־סוף לקחת אותי, היא הוכיחה מייד שהמזכירה טעתה.

'הוא בסך הכול ילד ביום הראשון של כיתה אל'ף,' אמרה אימי למנהלת בקולה האוהב. 'את בוודאי יודעת עד כמה היום הראשון קשה לילדים מסוימים, ושעלול לקחת להם קצת יותר זמן מאשר לאחרים להתרגל למקום חדש. אני מכירה את דני שלי ויודעת שהוא יודע מה טוב בשבילו. אני בטוחה שאחרי שהוא יצליח להביא לכאן את היכולות ואת היצירתיות שלו, אתם תגלו איזה ילד מיוחד הוא, ואז בית הספר יהיה כמו בית עבורו.'

המבט הטוב של אימי ליווה אותי כל הדרך אל שער בית הספר, ובמשך כל הנסיעה לביתה של סבתא היא ניסתה לעודד אותי ולומר לי שהיא מבינה לליבי.

'אתה לא צריך להרגיש רע עם עצמך, דני,' היא אמרה לאחר שהחנתה את הרכב ברחוב המקביל לבית סבתי, וכבר התחלנו לצעוד לעברו. 'אתה פשוט קצת יותר רגיש משאר הילדים — ורגישות זו תכונה נפלאה. הרגישות הופכת את החיים למעניינים יותר, גם אם היא קצת מקשה עלינו לקבל שינויים. מה שחשוב לזכור הוא שכל אחד מתרגל לדברים חדשים בקצב שלו, ושזה לגמרי בסדר.'

המילים המנחמות הללו של אימי עזרו לי באותם רגעים לשכוח מבית הספר ולחשוב על הכיף שהולך להיות אצל סבתא, עד שהגענו לבית האחרון לפני הכביש שאותו יש לחצות אל הבית שלה. אז ראו עיניי משהו שמעולם לא הבחנתי בו בעבר. משמאלנו ניצב מעקה ברזל שרשת ירוקה נמתחה בינו לבין המדרכה, ומבעד למעקה ראיתי גינה עמוק מתחת לגובה המדרכה, ובה ניצבו, סמוך לעץ עשוי מאבן, שישה פסלים של גמדים שאחזו בידיהם כלי נגינה שונים.

'אנחנו לא יכולים להסתכל עכשיו על הגמדים, דני,' אמרה לי אימי. 'אנחנו חייבים להגיע מהר לסבתא כדי שאוכל לחזור לעבודה. אני מבטיחה לך שנסתכל עליהם בפעם אחרת.'