1

בּרוֹנְווין

יום שני, 24 בספטמבר, 14:55

קלטת סקס. בהלת היריון. שתי בגידות שערורייתיות. וכל זה רק בעדכון של השבוע הזה. אילו מקור המידע היחיד שלכם על תיכון בֵּייבְיוּ היה אפליקציית הרכילות של סיימון קֶלֶהֵר, לא הייתם מבינים איך יש בכלל למישהו זמן ללימודים.

‘אלה חדשות ישנות, ברונווין,’ קול אומר מעבר לכתף שלי. ‘חכי עד שתראי את העדכון מחר.’

אוף. אני שונאת שתופסים אותי קוראת את ‘תשמעו קטע’, בעיקר היוצר שלה. אני מורידה את הטלפון וטורקת את דלת הלוקר שלי. ‘למי תהרוס את החיים הפעם, סיימון?’

סיימון מתחיל ללוות אותי כנגד זרם התלמידים ההולכים בכיוון היציאה. ‘זה שירות למען הציבור,’ הוא אומר בנפנוף יד מבטל. ‘את מעבירה שיעורים פרטיים לרֶג’י קראולי, נכון? את לא מעדיפה לדעת שמוסתרת לו מצלמה בחדר השינה?’

אני לא טורחת לענות. הסיכוי שאפילו אתקרב לחדר השינה של המסטול התמידי רג’י קראולי דומה לסיכוי שסיימון יפתֵח מצפון.

‘ובכל מקרה, הם מביאים את זה על עצמם. אילו אנשים לא היו משקרים ובוגדים, לי לא היתה עבודה.’ העיניים הכחולות הצוננות של סיימון מבחינות שהגברתי את קצב ההליכה. ‘לאן את ממהרת? הולכת להוסיף עוד חוג לרשימה?’

הלוואי. כאילו כדי להקניט אותי, מופיעה לי תזכורת בטלפון: אימון ספורטיקה, 15:00, קפה אפּוֹק. רגע אחר כך מגיעה הודעה מאחת החברות בקבוצה: אוואן כאן.

ברור שהוא שם. נדמה שהספורטיקאי החמוד — זאת לא סתירה גדולה כמו שהייתם חושבים — מופיע רק כשאני לא יכולה להגיע.

‘לא בדיוק,’ אני אומרת. בגדול, ובעיקר בזמן האחרון, אני משתדלת לחלוק עם סיימון כמה שפחות מידע. אנחנו עוברים בדלתות המתכת הירוקות אל המדרגות האחוריות, קו פרשת המים בין הבניין העלוב המקורי של תיכון בייביו לבין האגף החדש שלו, המואר והמאוורר. כל שנה משפחות אמידות נוספות בורחות מיוקר המִחיה של סן דייגו עשרים וחמישה קילומטרים מזרחה אל בייביו, בציפייה שהמיסים שהם משלמים יאפשרו להם חוויית לימוד תיכונית שלא כוללת תקרות שפריץ ולינוליאום שרוט.

סיימון עדיין צמוד מאחורַי כשאני מגיעה למעבדה של מר אֵייברי בקומה השלישית, ואני חצי מסתובבת אליו בזרועות משולבות. ‘אתה לא אמור להיות איפשהו?’

‘כן. בריתוק,’ הוא עונה ומחכה שאמשיך ללכת. כשאני תופסת במקום זה בידית הדלת, הוא פורץ בצחוק. ‘את לא רצינית. גם את? מה עשית?’

‘זאת האשמת שווא,’ אני רוטנת ופותחת את הדלת במשיכה. שלושה תלמידים אחרים כבר יושבים בפנים, ואני עוצרת רגע לראות מי אלה. לא החבורה שהייתי מצפה למצוא שם. מלבד אחד.

נֵייט מֶקוֹלי מטה את הכיסא שלו לאחור ומגחך אליי. ‘נכנסת לחדר הלא נכון? זה הריתוק כאן, לא מועצת התלמידים.’

מי כמוהו יודע. נייט מסתבך בצרות מאז כיתה ה’, בערך הפעם האחרונה שדיברנו. השמועות אומרות שהוא על־תנאי בבייביו בגלל… משהו. אולי נהיגה בשִכרות; אולי סחר בסמים. הוא דילֶר ידוע לשמצה, אבל הידע שלי תיאורטי בלבד.

‘תחסכו לנו את ההערות.’ מר אייברי מסמן משהו על לוח וסוגר את הדלת מאחורי סיימון. החלונות המקושתים הגבוהים שלאורך הקיר האחורי מטילים משולשים של שמש־אחר־צהריים על פני הרצפה, וקולות קלושים של אימון פוטבול מסתננים מהמגרש שמאחורי החניון למטה.

בזמן שאני מתיישבת קוּפֶּר קְלֵיי, שמחזיק בחתיכת נייר מכודררת כאילו היא כדור בייסבול, לוחש ‘אָדי, תתפסי’ וזורק את הכדור אל הנערה שיושבת מולו. אָדי פְּרֶנְטיס ממצמצת, מחייכת בהיסוס ומניחה לכדור ליפול לרצפה.

השעון על הקיר זוחל לעבר השעה שלוש, ואני עוקבת אחר התקדמותו בתחושת אי־צדק חסרת אונים. אני בכלל לא אמורה להיות כאן. אני אמורה להיות בקפה אפוק ולפלרטט מגושמות עם אֶוואן נֵיימן על משוואות דיפרנציאליות.

מר אייברי הוא טיפוס של ‘ריתוק בלי ויכוחים’, אבל אולי עדיין יש זמן לשנות את דעתו. אני מכחכחת בגרון ומתחילה להרים יד, אבל מבחינה שהגיחוך של נייט רק מתרחב. ‘מר אייברי, הטלפון שמצאת לא שלי. אני לא יודעת איך הוא הגיע לתיק שלי. זה הטלפון שלי,’ אני אומרת ומנופפת באייפון שלי עם הכיסוי בדוגמת קליפת אבטיח.

ברצינות, רק טמבל גמור יביא טלפון למעבדה של מר אייברי. יש לו מדיניות קשוחה של איסור טלפונים, ובעשר הדקות הראשונות של כל שיעור הוא מחטט בתיקים כמו ראש צוות האבטחה של חברת תעופה שאנחנו מופיעים ברשימה השחורה שלו. הטלפון שלי נשאר בלוקר, כמו תמיד.

‘גם את?’ אדי מסתובבת אליי במהירות כזאת שהשיער הבלונדיני שלה, שכאילו יצא מפרסומת לשמפו, מצליף סביב כתפיה. כנראה הסירו אותה כירורגית מהחבר שלה, אם היא הגיעה לכאן לבדה. ‘זה גם לא היה הטלפון שלי.’

‘גם לא שלי,’ קופר אומר, והמבטא הדרומי שלו מורגש פתאום. הוא ואדי מחליפים מבטים מופתעים, ואני תוהה איך הם לא ידעו את זה, הרי הם חלק מאותה קליקה. אולי לאנשים סוּפּר־מקובלים יש נושאי שיחה מעניינים יותר מריתוק לא מוצדק.

‘מישהו עבד עלינו!’ סיימון רוכן קדימה עם המרפקים על השולחן ונראה דרוך כמו קפיץ להסתער על פיסת הרכילות הטרייה. המבט שלו מבזיק על ארבעתנו, שהתאספנו במרכז הכיתה הריקה, ובסופו של דבר עוצר בנייט. ‘למה שמישהו ירצה לתקוע בריתוק קבוצת תלמידים שלרובם רקע התנהגותי מושלם? נראה כמו משהו, לא יודע, שמישהו שנמצא כאן כל הזמן יעשה אולי בשביל הצחוקים.’

אני מסתכלת על נייט, אבל לא מסוגלת לדמיין דבר כזה. לזייף עבירה שמצדיקה ריתוק נשמע כמו עבודה קשה, וכל דבר בנייט — מהשיער הכהה הפרוע שלו ועד מעיל העור הבלוי — זועק אדישות. או מפהק אדישות, אולי. הוא מחזיר לי מבט אבל לא אומר מילה, רק מטה את הכיסא שלו עוד קצת לאחור. עוד מילימטר והוא יתהפך.

קופר מזדקף, ופני קפטן אמריקה שלו קודרות לרגע. ‘רגע אחד. חשבתי שסתם קרתה טעות, אבל אם אותו דבר קרה לכולנו, מישהו החליט לעשות איזו מתיחה מטומטמת. ואני מפסיד בגלל זה אימון בייסבול.’ הוא אומר את זה כמו מנתח לב שמונעים ממנו להגיע לניתוח מציל חיים.

מר אייברי מגלגל עיניים. ‘תשמרו את תיאוריות הקונספירציה למורה אחר. אני לא קונה את זה. כולכם יודעים שאסור להביא טלפונים לשיעור, והפרתם את הכלל.’ הוא מעיף בסיימון מבט חמוץ במיוחד. המורים יודעים על ‘תשמעו קטע’, אבל לא יכולים לעשות שום דבר. סיימון מתאר את האנשים בראשי תיבות ולעולם לא מתייחס במפורש לבית הספר. ‘עכשיו תקשיבו. אנחנו כאן עד ארבע. אני רוצה שכל אחד מכם יכתוב חיבור של חמש מאות מילה על האופן שבו הטכנולוגיה הורסת את לימודי התיכון באמריקה. כל מי שלא מסוגל לציית לכללים יחטוף עוד ריתוק מחר.’

‘במה לכתוב?’ אדי שואלת. ‘אין כאן מחשבים.’ ברוב הכיתות יש מחשבי כרום־בוק, אבל מר אייברי, שנראה כמו מי שהיה צריך לצאת לגמלאות לפני עשור, מסרב להכניס אותם למעבדה שלו.

מר אייברי ניגש לשולחן של אדי וטופח על הפינה של דפדפת שורות צהובה. על השולחנות של כולנו יש דפדפות. ‘גלו את הקסם שבכתיבה ביד. אמנות שְכוּחה מן העבר.’

פני הלב היפות של אדי הופכות למסכה של בלבול. ‘אבל איך נדע שהגענו לחמש מאות מילה?’

‘תִספרו,’ מר אייברי עונה. העיניים שלו ננעצות בטלפון שאני עדיין מחזיקה ביד. ‘ותני לי את זה, מיס רוֹחָס.’

‘וזה שאתה מחרים לי את הטלפון פעמיים לא מוזר בעיניך? מי מסתובב עם שני טלפונים?’ אני שואלת. נייט מגחך במהירות כזאת שאני כמעט מפספסת את זה. ‘ברצינות, מר אייברי, מישהו עבד עלינו.’

השפם הלבן של מר אייברי זע ברוגז, והוא מושיט את היד בתנועת זימון. ‘הטלפון, מיס רוחס. אלא אם את מעוניינת בביקור חוזר.’ אני מרימה ידיים באנחה, והוא מסתכל במורת רוח על כל האחרים. ‘הטלפונים שלקחתי מכם נמצאים במגירת השולחן שלי. תקבלו אותם בחזרה אחרי הריתוק.’ אדי וקופר מחליפים מבטים משועשעים, כנראה כי הטלפונים האמיתיים שלהם נמצאים בתיקים שלהם.

מר אייברי זורק את הטלפון שלי למגירה ומתיישב מאחורי שולחן המורה. הוא פותח ספר בכוונה להתעלם מאיתנו למשך השעה הקרובה. אני מוציאה עט, נוקשת בו על הדפדפת הצהובה שלי ומהרהרת במשימה. מר אייברי באמת מאמין שהטכנולוגיה הורסת את בתי הספר? הצהרה גורפת למדי בגלל כמה טלפונים אסורים. אולי זאת מלכודת, והוא רוצה שנסתור את דבריו.

אני מעיפה מבט בנייט, שרכון מעל לדפדפת שלו וכותב ‘כל המחשבים דפוקים’ שוב ושוב ושוב באותיות גדולות.

יש מצב שאני מקדישה לזה יותר מדי מחשבה רצינית.

קופר

יום שני, 24 בספטמבר, 15:05

בתוך כמה דקות היד שלי מתחילה לכאוב. זה אולי פתטי, אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה כתבתי משהו בכתב יד. ואני כותב ביד ימין, מה שלא טבעי לי, ולא חשוב כמה שנים אני עושה את זה. אבא שלי התעקש שאלמד לכתוב ביד ימין כשהייתי בכיתה ב’, אחרי הפעם הראשונה שראה אותי מגיש. יד שמאל שלך שווה זהב, הוא אמר לי. אל תבזבז אותה על שטויות לא חשובות. מבחינתו זה כולל כל דבר מלבד הגשה.

זה השלב שבו הוא התחיל לקרוא לי ‘קופרסטאון’, כמו היכל התהילה לבייסבול. אין כמו לחץ קל על ילד בן שמונה.

סיימון מכניס יד לתיק שלו ומחטט בפנים, פותח את כל הרוכסנים. הוא מרים אותו על הברכיים ומציץ פנימה. ‘איפה לעזאזל בקבוק המים שלי?’

‘בלי דיבורים, מר קלהר,’ מר אייברי אומר בלי להרים מבט.

‘אני יודע, אבל — אני לא מוצא את בקבוק המים שלי. ואני צמא.’

מר אייברי מצביע על הכיור בקצה החדר. השיש עמוס מבחנות וצלחות פטרי. ‘לך תשתה. בשקט.’

סיימון קם ולוקח כוס מערימה על השיש, ממלא אותה במים מהברז. הוא חוזר למושב שלו ומניח את הכוס על השולחן, אבל נראה שנייט שכותב בחריצות מסיח את דעתו. ‘בן אדם,’ הוא אומר ובועט בנעל הספורט שלו ברגל השולחן של נייט. ‘ברצינות עכשיו. אתה שמת את הטלפונים בתיקים שלנו בתור מתיחה?’

עכשיו מר אייברי כן מרים מבט, ומצחו מתקמט. ‘אמרתי בשקט, מר קלהר.’

נייט נשען לאחור ומשלב זרועות. ‘למה שאני אעשה דבר כזה?’

סיימון מושך בכתפיים. ‘למה אתה עושה כל דבר? כדי שלא תצטרך לשבת לבד אחרי פשלה כזאת או אחרת שעשית?’

‘עוד מילה אחת ממישהו מכם, ותגיעו לריתוק גם מחר,’ מר אייברי מזהיר.

סיימון פותח את הפה בכל זאת, אבל לפני שהוא מספיק לומר משהו נשמעת חריקת צמיגים והתנגשות של שני כלי רכב. אדי מתנשפת, ואני תופס בשולחן כאילו מישהו נכנס בי מאחור. נייט, שנראה שמח על הסחת הדעת, הוא הראשון שקם וניגש לחלון. ‘מי הגאון שמצליח לעשות תאונה במגרש החניה של בית הספר?’ הוא שואל.

ברונווין מסתכלת על מר אייברי כאילו בבקשת רשות, וכשהוא קם מהשולחן שלו, גם היא ניגשת לחלון. אדי הולכת אחריה, וגם אני קם סוף־סוף מהכיסא. למה לא ללכת לראות מה קורה? אני נשען על אדן החלון להסתכל החוצה, וסיימון נעמד לצדי וצוחק בזלזול למראה מה שקורה למטה.

שתי מכוניות, אחת אדומה ישנה ואחת בצבע אפור לא ברור, התנגשו בזווית ישרה. כולנו בוהים בהן בשתיקה עד שמר אייברי נאנח אנחה חסרת סבלנות. ‘כדאי שאבדוק שאף אחד לא נפגע.’ המבט שלו עובר על כולנו ועוצר על ברונווין כדמות האחראית בחבורה. ‘מיס רוחס, תפַקחי על החדר עד שאחזור.’

‘בסדר,’ ברונווין אומרת ומעיפה מבט לחוץ בנייט. אנחנו נשארים ליד החלון וצופים במה שקורה למטה, אבל לפני שמר אייברי או מורה אחר מספיקים לצאת, שתי המכוניות מתניעות ויוצאות ממגרש החניה.

‘טוב, זה היה מאכזב,’ סיימון אומר. הוא חוזר לשולחן שלו ולוקח את הכוס, אבל במקום להתיישב הוא משוטט לחזית החדר ובוחן כרזה של הטבלה המחזורית. הוא מציץ החוצה למסדרון כאילו הוא עומד להסתלק, אבל אז מסתובב ומרים את הכוס כאילו בברכה. ‘עוד מישהו רוצה מים?’

‘כן,’ אדי אומרת בזמן שהיא מתיישבת בכיסא שלה.

‘אז לכי קחי לך, נסיכה.’ סיימון מגחך. אדי מגלגלת עיניים ולא זזה, וסיימון נשען על השולחן של מר אייברי. ‘באמת התכוונת לזה, מה? מה תעשי עם עצמך עכשיו, כשנשף הבוגרים מאחורינו? נשאר הרבה זמן עד נשף השמיניסטים.’

אדי מסתכלת עליי ולא עונה. קשה להאשים אותה. בכל מה שקשור בחברים שלנו, סיימון אף פעם לא הולך בכיוונים טובים. הוא מתנהג כאילו לא אכפת לו מי מקובל, אבל היה די זחוח כשנבחר בהצבעה של נשף השביעיסטים באביב שעבר. אני עדיין לא בטוח איך הוא עשה את זה, אלא אם הוא קנה הצבעות בסתר.

בשבוע שעבר הוא לא נבחר בהצבעה לנשף. אני נבחרתי למלך הנשף, אז אולי אני הבא בתור ההצקות שלו, או מה שזה לא יהיה שהוא עושה.

‘מה אתה רומז, סיימון?’ אני שואל ומתיישב ליד אדי. אדי ואני לא בדיוק קרובים, אבל אני מרגיש צורך לגונן עליה. מאז כיתה ט’ היא יוצאת עם החבר הכי טוב שלי, והיא ממש מתוקה. היא גם לא מסוג האנשים שיודעים איך להתמודד עם מישהו כמו סיימון, שפשוט לא יודע מתי להפסיק.

‘היא הנסיכה ואתה הספורטאי,’ הוא אומר. הוא מחווה בסנטרו אל ברונווין, ואז אל נייט. ‘אַת הגאונה. ואתה הפושע. כולכם סטריאוטיפים מהלכים מתוך סרט התבגרות.’

‘ומה איתך?’ ברונווין שואלת. היא נשארה ליד החלון, אבל עכשיו הולכת לשולחן שלה ומתיישבת עליו. היא משלבת רגליים ומעבירה את הקוקו הכהה שלה מעבר לכתף. איכשהו היא יותר חמודה השנה. משקפיים חדשים, אולי? שיער ארוך יותר? כאילו פתאום היא יודעת להפעיל את הקטע הזה של החנונית הסקסית.

‘אני המְסַפֵּר הכול־יודע,’ סיימון אומר.

הגבות של ברונווין מתרוממות מעל למסגרת המשקפיים השחורה. ‘אין דבר כזה בסרטי התבגרות.’

‘אוי, ברונווין.’ סיימון קורץ ושותה את המים שלו בלגימה אחת ארוכה. ‘אבל יש דבר כזה בחיים.’

הוא אומר את זה כמו אִיוּם, ואני תוהה אם יש לו משהו על ברונווין באפליקציה המטופשת שלו. אני שונא את האפליקציה הזאת. כמעט כל החברים שלי כיכבו שם בהזדמנות כזאת או אחרת, ולפעמים היא עושה לאנשים בעיות רציניות. חבר טוב שלי, לואיס, והחברה שלו נפרדו בגלל משהו שסיימון כתב. נכון שהוא כתב אמת, ללואיס באמת היה קטע עם הבת דודה של החברה שלו. ועדיין. לא חייבים לפרסם דברים כאלה. הרכילות במסדרון מספיק גרועה.

ואם להודות בכנות, די מלחיץ אותי לחשוב מה סיימון עלול לכתוב עליי אם יתחשק לו.

סיימון מרים את הכוס שלו ועושה פרצוף. ‘איזה טעם מחורבן.’ הוא שומט את הכוס, ואני מגלגל עיניים על ההצגות שלו. גם כשהוא נופל לרצפה, אני עדיין חושב שהוא סתם משתטה. אבל אז הוא מתחיל להתנשף.

ברונווין הראשונה שקמה. היא ניגשת אליו וכורעת לצדו. ‘סיימון,’ היא אומרת ומנענעת את כתפו. ‘אתה בסדר? מה קרה? אתה יכול לדבר?’ קולה הופך ממודאג למבוהל, וזה מספיק כדי להקים אותי. אבל נייט מהיר ממני, הוא נדחף על פני ומשתופף לצד ברונווין.

‘מזרק,’ הוא אומר, ועיניו סורקות את הפנים של סיימון שאדומות כמו עגבנייה. ‘אין לו אוויר.’ סיימון מהנהן בפראות, וידו שורטת את הצוואר שלו. אני הולך לחלון. נייט רק בוהה בי כאילו יש לי שני ראשים. ‘מזרק אֶפּיפּן,’ הוא אומר ומחפש את התיק של סיימון. ‘יש לו תגובה אלרגית.’

אדי קמה ומחבקת את הגוף שלה בידיה בלי לומר מילה. ברונווין מסתובבת אליי בפנים סמוקות. ‘אני הולכת למצוא מורה ולהזמין אמבולנס. תישאר איתו, טוב?’ היא חוטפת את הטלפון שלה מהמגירה של מר אייברי ויוצאת בריצה למסדרון.

אני כורע לצד סיימון. העיניים שלו בולטות, השפתיים שלו כחולות, והוא משמיע קולות חנק מזעזעים. נייט שופך את כל תכולת התיק של סיימון על הרצפה ומחטט בערימת הספרים, הניירות והבגדים. ‘סיימון, איפה אתה מחזיק אותו?’ הוא שואל. הוא פותח במהירות את התא הקדמי הקטן ומוציא שני עטים וצרור מפתחות.

אבל סיימון כבר לא מסוגל לדבר. אני מניח יד מיוזעת על הכתף שלו, כאילו זה יעזור. ‘אתה בסדר, אתה תהיה בסדר. אנחנו קוראים לעזרה.’ אני שומע את קולי מאט, נעשה סמיך כמו דבש. המבטא שלי תמיד הכי מודגש כשאני לחוץ. אני מסתובב לנייט ושואל, ‘אתה בטוח שהוא לא נחנק ממשהו?’ אולי הוא צריך תמרון היימליך או משהו, לא זריקה.

נייט מתעלם ממני וזורק את התיק הריק של סיימון הצדה. ‘פאק!’ הוא צועק ודופק אגרוף ברצפה. ‘המזרק עליך, סיימון? סיימון!’ העיניים של סיימון מתגלגלות בזמן שנייט מחטט בכיסים שלו. אבל הוא לא מוצא שום דבר מלבד טישו מקומט.

סירנה מייללת מרחוק בזמן שמר אייברי ושני מורים נוספים נכנסים בריצה. ברונווין מאחוריהם, מדברת בטלפון שלה. ‘אנחנו לא מוצאים את המזרק שלו,’ נייט אומר קצרות ומסמן אל ערימת החפצים של סיימון.

מר אייברי בוהה לרגע בסיימון בפה פעור מאימה ואז מסתובב אליי. ‘קופר, בחדר האחות יש מזרקי אפיפן. הם אמורים להיות מסומנים בבירור. מהר!‘

אני יוצא בריצה למסדרון ושומע צעדים מאחורַי שמתעמעמים כשאני מגיע למדרגות האחוריות ופותח במשיכה את הדלת. אני מזגזג בין כמה תלמידים אחרונים עד שאני מגיע לחדר האחות. הדלת פתוחה אבל אין שם אף אחד.

זה חלל קטן וצפוף. מתחת לחלון עומדת מיטת הבדיקות, וארון אחסון גדול ואפור מיתמר משמאלי. אני סורק את החדר, ועיניי נתקלות בשתי קופסאות שתלויות על הקיר, לבנות עם כיתוב גדול באדום. על אחת כתוב ‘דפיברילטור חירום’ ועל אחת ‘אפיפן חירום’. אני ממשש במגושם את הבריח של השנייה ופותח את המכסה במשיכה.

הקופסה ריקה.

אני פותח את הקופסה השנייה. יש בתוכה מכשיר פלסטיק עם ציור של לב. אני די בטוח שזה לא זה, אז אני מתחיל לחטט בארון האחסון האפור, מוציא קופסאות של תחבושות ואספירין. אני לא מוצא שום דבר שנראה כמו אפיפן.

‘קופר, מצאת אותם?’ מיז גרייסון, אחת המורות שנכנסו למעבדה עם מר אייברי וברונווין, פורצת לחדר. היא מתנשפת ומחזיקה את צד הגוף.

אני מסמן אל הקופסה הריקה על הקיר. ‘הם אמורים להיות שם, נכון? אין שם כלום.’

‘תבדוק בארון האספקה,’ מיז גרייסון אומרת, מתעלמת מקופסאות הפלסטרים המפוזרות על הרצפה לאות שכבר בדקתי. עוד מורה מצטרף אלינו, ואנחנו הופכים את כל החדר בזמן שקול הסירנות מתחזק. אחרי שאנחנו פותחים את המגירה האחרונה, מיז גרייסון מנגבת את הזיעה מהמצח בגב היד. ‘קופר, לך תגיד למר אייברי שעוד לא מצאנו שום דבר. מר קוֹנְטוֹס ואני נמשיך לחפש.’

אני מגיע למעבדה של מר אייברי יחד עם הפרמדיקים. הם שלושה, לבושים מדים כחולים כהים, שניים מגלגלים אלונקה לבנה ארוכה, ואחד ממהר לפניהם להרחיק את הקהל הקטן שהתאסף סביב הדלת. אני מחכה עד שכולם בפנים וחומק מאחוריהם. מר אייברי יושב בכבדות ליד הלוח, וחולצת הכפתורים הצהובה שלו מחוץ למכנסיים. ‘לא הצלחנו למצוא אפיפן,’ אני אומר לו.

הוא מעביר יד רועדת בשיער הלבן הדליל שלו בזמן שאחד הפרמדיקים נועץ בסיימון מזרק, ושני האחרים מרימים אותו אל האלונקה. ‘שאלוהים יעזור לילד הזה,’ הוא לוחש. יותר לעצמו מאשר לי, אני חושב.

אדי עומדת לבדה בצד, ודמעות זולגות על פניה. אני ניגש אליה ומחבק את כתפיה כשהפרמדיקים מגלגלים את האלונקה של סיימון למסדרון. ‘אתה יכול לבוא איתנו?’ אחד מהם שואל את מר אייברי. הוא מהנהן ויוצא אחריהם, משאיר את החדר ריק מלבד כמה מורים המומים וארבעתנו שהיינו בריתוק עם סיימון.

עברו פחות מחמש־עשרה דקות, לדעתי, אבל נדמה שעברו שעות.

‘הוא בסדר עכשיו?’ אדי שואלת בקול חנוק. ברונווין מחזיקה בטלפון שלה בין כפות הידיים כאילו מתפללת איתו. נייט עומד עם הידיים על המותניים ולוטש מבט בדלת בזמן שמורים ותלמידים נוספים מתחילים להיכנס פנימה.

‘לפי ההימור שלי, לא,’ הוא אומר.