על תיאורי המקרים של פרויד נאמר שקוראים אותם כמו רומנים; על הנובלות הפסיכואנליטיות הכלולות בספר זה אפשר לומר שקוראים אותן […]
לורליי ולֵרוּאה
ז’וֹזיאן לָאוֹן הייתה פסיכואנליטיקאית מן הידועות בפריז. היא עשתה קריירה מטאורית: בת 20 סיימה תואר שני בפסיכולוגיה, בת 22 – דבר שלא היה כדוגמתו – התקבלה כ”קנדידטית” לחברה הפסיכואנליטית של פריז (SPP), בת 29 הפכה לחבֵרה מלאה בה. כעבור שנים אחדות, והיא עוד לא בת 40 וכבר חברה מן המניין ואנליטיקאית מנחה, הייתה האנליטיקאית המבוקשת ביותר ב־SPP. הקנדידטים המעטים שלא רצו בה כאנליטיקאית רצו בה כמדריכה. יומנה היה מלא לשנים הקרובות. כמה מעמיתיה ראו בעין רעה את הקריירה המבריקה מדי: היא הרבתה לכתוב ולפרסם בצרפת ומחוצה לה, ומחשבתה המקורית והמדוקדקת העמידה אותה בשורה אחת עם מיטב אנשי התאוריה בעולם הפרוידיאני. לשונות רעות נטפלו לרווקותה: היא גלמודה ומיניותה לוקה בהחלט בחסר, אולי היא מקדישה את חייה אך ורק לפסיכואנליזה, אך אין ספק שהדבר מעיד על חוסר איזון כלשהו או על חוסר איזון מובהק, ומכל מקום, על נרקיסיזם בולעני שאינו משאיר מקום לבן זוג או לילדים. כשטענו כנגדן שז’וזיאן נעימת הליכות ושמחה לעזור למי שפונה אליה, ושהנרקיסיזם הבולעני לכאורה מעולם לא התבטא בקשריה החברתיים, ושבשנים האחרונות – כדי להקדיש את זמנה למטופלים ולמודרכים שלה – היא דוחה הזמנות להרצות מחוץ לצרפת יותר משהיא נענית להן, היו הלשונות הרעות מוכנות להודות שהיא נבונה ומתוחכמת ויודעת להסוות את הנרקיסיזם שלה בקפידה. אך אפילו הקנאים נאלצו להכיר בכך שז’וזיאן גם יפה וגם מבריקה, בעלת מחשבה מקורית ויצירתית, ולא זו בלבד, אלא שמטופליה יוצאים מהאנליזה אחרים. היא אשת תאוריה ופרקטיקה, ואיתה הפסיכואנליזה מרפאת!
היא גרה בדירה דו־מפלסית גדולה ליד כיכר קוֹנטרסקַרְפּ, בבניין ישן מאוד בן שלוש קומות שהוטלא ושופץ פעמים רבות. הארכיטקטורה המקורית נעלמה כמעט לגמרי, אך זקני רחוב מופטאר טוענים שלפני עידן ועידנים היו אורוות בקומת הקרקע ובחצר הסמוכה, ומעליהן מגורי השומרים של טוּרגוֹ בימי מלכותו של לואי ה־16. מסורת בעל פה? רכילות? כיום בקומה הראשונה התנהלו חייה המקצועיים של ז’וזיאן ובקומה השנייה חייה הפרטיים. במפלס התחתון, מימין למסדרון הכניסה, נמצא חדר ההמתנה, חדר קטן אך נעים שקירותיו מעוטרים ליתוגרפיות, ובו כוננית קטנה המציעה את אוצרותיה למטופלים המקדימים לבוא. כדי להעביר את הזמן – אם לא רצו להתייחד עם הפנטזיות, החלומות או הרגשות שלהם – יכלו לבחור בין חוברות של טינטין, אסטריקס, פילֵמוֹן, Rubrique-à-brac או Les Frustrés. הייתה גם הסדרה השלמה והמצהיבה של Les Pieds Nickelés. פעמים רבות שמעה ז’וזיאן את המטופלים, בעיקר את הקנדידטים, מעלים אסוציאציות על חוברות הקומיקס האלה ומאשימים אותה בגרימת רגרסיה כבר בחדר ההמתנה: היא מחפשת את הילדותי, היא רומזת אל הילדותי, היא מפתה בקומיקס שלה, איפה הניטרליות הקדושה? דלת מקשרת העבירה את המטופל לתוך הקליניקה. החדר הטרפזי ורחב הידיים היה יכול להיות חמור למראה: שלושה מקירותיו היו מכוסים מדפים עמוסי ספרים, מאות או אלפי חיבורים מקצועיים, מהרצפה עד התקרה הגבוהה מאוד. אלא שהקיר הרביעי, הצלע הארוכה של המרובע, היה כולו חלון עצום המשקיף אל החצר הפנימית הרוגעת והנטועה עצי דולב עתיקים. שלוות החצר חדרה לתוך הקליניקה וכמו הפיגה את חומרת הספרים. גם הם היו נושא לאסוציאציות של האנליזנטים: האם קראה את כולם? ולמה היא צריכה להציג לראווה את רוחב ידיעותיה? שתי דלתות, האחת נפתחת אל חדר ההמתנה והאחרת אל המסדרון, כמו גזלו מקום שיכול היה להיות מוקצה ללא מעט ספרים נוספים. אחד המטופלים חישב ומצא בכעס שהייתה יכולה לדחוס כ־400 ספרים בגודל בינוני בשטח של שתי הדלתות ויעץ לה להכניס את האנליזנטים דרך החצר הפנימית: סולם יגיע עד החלון, דלת אחת פחות ו־200 ספרים יותר.
שולחן כתיבה בסגנון לואי ה־15 היה מונח באלכסון בקצה אחד של החלון, מאחוריו כורסה לז’וזיאן בפינה, במפגש בין החלון לכוננית, ועוד שתי כורסאות מצידו האחר. בפינה שממול, הספה שאי אפשר בלעדיה ובראשה כורסה נוחה שז’וזיאן הייתה שוקעת בה ומקשיבה קשב צף. חדר שלישי, מעין סלון הנפתח אל צידו השמאלי של המסדרון, שימש את ז’וזיאן לעבודה קבוצתית. בעת האחרונה הייתה מלמדת בו סמינרים מפעם לפעם. גם כאן ניצבו על כונניות ספרי פסיכולוגיה, אך גם ספרי אומנות ופילוסופיה. אחרון בקומה התחתונה היה חדר שירותים קטן.
אוליבייה לֵרוּאָה[1] היה באנליזה אצל ז’וזיאן זה כשישה חודשים ועורר בה עניין מיוחד: בן 24, בשנת ההתמחות הראשונה בפסיכיאטריה, ושני הוריו עמיתים שלה. אביו, דוקטור פול לרואה, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, מנהל מחלקה לשעבר בבית החולים סנט־אן, היה גם הוא אחד האנליטיקאים המבוקשים בפריז. שלא כז’וזיאן, היה חבר באגודה הפסיכואנליטית של צרפת. אימו של אוליבייה, פֵּרין, הייתה תחילה חוקרת בפסיכולוגיה התנהגותית וקנתה לה שם בזכות עבודותיה. כעבור שנים רבות במעבדה רצתה בטיפול אישי, ובעקבותיו שינתה קריירה ועברה לעסוק גם היא בפסיכואנליזה.
אוליבייה גדל אפוא תחילה בין פרויד לסקינר ואחר כך בין פרויד לפרויד. מאז ומעולם נועד לפסיכואנליזה. האנשים שביקרו תכופות בביתו היו לימים מוריו. את לימודי הרפואה השלים בקלי קלות, ובחינת הקבלה להתמחות הייתה עניין פורמלי בלבד. הוא עבר אותה בהצטיינות, וכבר בשנה הראשונה מצא עצמו במחלקה טובה מאוד – אומנם מחוץ לפריז, אך מצוינת. אך טבעי היה שירצה לעבור פסיכואנליזה. מפאת ייחוסו המשפחתי חיפש את האנליטיקאית הטובה בעיר, ואך טבעי היה שיגיע אל ז’וזיאן.
למעשה היא היססה ארוכות עד שהסכימה. תחושה לא מוגדרת הניעה אותה לדחות את מועד השיחה המקדימה, אף על פי שיכלה לקבל אותו במהירות עקב הפסקת טיפול לא צפויה. ולאחר שפגשה אותו, מוזרות מטרידה,[2] במשך שלושה שבועות. לשווא ניסתה לנמק לעצמה את היסוסה. מטופל מיוחד, מיוחד מדי מלכתחילה? קצת, כן, אך כל הנימוקים שהעלתה שכנעו אותה דווקא לקבל את אוליבייה לאנליזה: אומנם הוא צעיר, אך כבר יצא לו מוניטין של איש מבריק ואינטואיטיבי מאוד. אומרים, ובוודאי יש דברים בגו, שהוא ניחן בחיים פנטזמטיים עשירים, במקוריות יצירתית וגם ביושר שורשי. האנליזה שלו עתידה להיות מעניינת, ואין כל ספק שגם הוא יתקבל במהירות כקנדידט לאחת החברות הפסיכואנליטיות.
אולם בעיקר הייתה אמביוולנטית כלפי בני הזוג לרואה, הוריו של אוליבייה. האינסטינקט אמר לה להתרחק מהם, הסקרנות אמרה לה להתקרב אליהם. הם היו עמיתים שלה, היא הכירה את דעותיהם המקצועיות ובדרך כלל העריכה אותן. היא פגשה אותם במפגשים מדעיים, בכנסים ובהרצאות. אך על חייהם האישיים לא ידעה דבר, מלבד כמה עובדות ושמועות שהיו נחלת הרבים, כגון “הפיכת הלב” של פרין בעקבות הפסיכואנליזה שעברה. ככלל, פרטי הריאליה של מטופליה עניינו את ז’וזיאן בעיקר משום שהובילו אל מציאותם הפנימית והנפשית. אך במקרה של אוליבייה נתקפה סקרנות עזה, מציצנות של ממש, שהאנליזה של אוליבייה עתידה ללבות ביתר שאת. כבר בשיחה הראשונה דמיינה את אביו של אוליבייה בחלוק ובנעלי בית ואת אימו בשעת בוקר, לא מאופרת, מייד לאחר היקיצה או אפילו… במיטה. ומדוע הפכה פרין את ליבה זה מכבר ועברה לפסיכואנליזה? ומה טיב היחסים האינטימיים ביניהם? ומה מקומו של אוליבייה במשולש הזה? הסקרנות הזאת, סקרנות שלא הכירה בעצמה ברגיל, הייתה הסיבה הטובה ביותר לא לקבל את אוליבייה וכן לקבל אותו.
בסוף קיבלה אותו. היא מצאה לעצמה צידוקים: כל אנליטיקאי שיטפל באוליבייה יעמוד לפני אותן בעיות. גם מטופלים מיוחדים זכאים לאנליזה, והסקרנות הזאת בלתי נמנעת כביכול: אומנם היא שייכת להעברה הנגדית, אך למעשה היא קשורה קשר הדוק לאוליבייה ונובעת ממנו, מאישיותו, מעברו. העברה רבה מסתתרת מתחת להעברה הנגדית הזאת. יש חומר לאנליזה בסקרנות הזאת, נושא האנליזה של אוליבייה. אז מדוע לא היא? הלא אוליבייה ודאי שיער מראש שהאנליטיקאי שלו ייתקף בסקופופיליה במידה זו או אחרת ובחר לתת אמון בה ולא באחר, בפריז ולא בפרוורים, אז מדוע לא תגמול לו אמון תחת אמון?
וכך, בששת החודשים האחרונים היה אוליבייה נוסע אל כיכר קונטרסקרפ ארבע פעמים בשבוע – ארבע פעמים, האצילות מחייבת, ולא שלוש, אף שהיה יכול להסתפק בכך – מחפש מקום חניה לפיג’ו שלו, בהצלחה מרובה או פחותה, והולך ברגל מרחק כמה מטרים עד החדר בעל החלון הגדול והקירות המכוסים ספרים. שלוש פאות כדי להשכיל ופאה אחת כדי להסתכל. להסתכל החוצה? פנימה? הוא החל להכיר את הנוף האנושי, וכבר היו לו הרגלים משלו בבית הקפה שהיה מעביר בו את הזמן העודף כאשר הקדים לבוא. בלי שהתכוון – כמעט – גם זיהה אחדים מקודמיו וממשיכיו על הספה – או אולי הם באים להדרכה? בקיצור, הוא נכנס לשגרת האנליזה, וזו התנהלה על מי מנוחות…
הוא נכנס לשגרת האנליזה, וזו התנהלה על מי מנוחות, כסירה במורד הנהר… וז’וזיאן הופתעה מעט לגלות כמה מטפורות של מסע ושיט נקט אוליבייה. לא שהשוואה מעין זו הייתה נדירה אצל אנליזנטים, אך אוליבייה השתמש בה עד לזרא, בייחוד שעם הופעתה הפכה המטפורה להרבה יותר מציור לשון ומאמצעי רטורי. היא הפכה לחומר לתסריט פנטזמטי, שאוליבייה עקב אחריו בכל פרטיו ומכמניו. כך למשל אמר שהאנליזה שלו דומה לספינה, ספינת השוטים, ובמשך שבועות אחדים שטו יחדיו במורד נהר הריין או יובליו, פגשו את לורליי, את בּוֹש ואת פוקו. שוב ושוב עלו אותן שאלות, תמיד מגוונות: האם ז’וזיאן נוהגת בספינה או אולי זו פסיכואנליזה־ספינה שיכורה[3] הנישאת על הגלים? והאם ז’וזיאן היא לורליי העומדת להטביע את הסירה במצולות הנהר?
הוא עזב את חבל הריין והגיע לפריז, לאיל־דה־פראנס, ועם פוקו־רסטיניאק הסתער על עיר הבירה ותקף את הפסיכואנליטיקאים־הבורגנים. ואולם אך עגן ומייד שוב יצא לשוט על פני Fluctuat nec Mergitur,[4] במפגש בין פריז לתולדות התנועה הפסיכואנליטית. ולאחר שהפליג הלאה מהסֵן, דיבר על האודיסיאה הפסיכואנליטית שלו: הוא מקווה שתימשך פחות מ־20 שנה. מי יהיו סקילה וכריבדיס שלו? הסירנות שלו? ז’וזיאן תהיה קירקה? פעמים רבות העלה אסוציאציות על משפט שחרט על שולחן בית הספר בכיתה ז’, בזמן שקרא את רונסאר, דבר שהביא לסילוקו מהכיתה בעוון השחתת ציוד: Heureux qui comme le fleuve suit son cours dans son lit.[5] עכשיו היה לא במיטתו אלא על הספה שלה.
בהתחלה העריכה ז’וזיאן את השתי וערב של האסוציאציות הטוֹווֹת מארג סוריאליסטי ומיתולוגי כאחד. אין ספק שבן זה של אנליטיקאים ינק את המיתולוגיה עם חלב אימו, זו שפתו, הוא בן בית בה, ולמעשה דיבורו משחזר סביבה מוכרת לו מילדותו. ואולם היא חשה שהיא עוקבת אחר נפתולי מחשבתו בהנאה רבה מדי ושהסירנה־לורליי־קירקה מפותה יותר ממפתה – ולפעמים אף המומה, כשהיה הנפתול הופך למערבולת שאין מוצא ממנה. הזדהותו של אוליבייה עם אודיסיאוס נראתה ברורה מאליה, ודאי כבר הכתה שורש בנפשו בכיתה ז’ כאשר “השחית ציוד”. בכל זאת היה הכול ברור מדי, ההזדהות והרמיזות לציפה או לטביעה. אוליבייה הפליג ברמיזות. אלה לא היו רמיזות אלא דבר שחזר ולעס באוזניה, במפורש! במפורש? עתה נראה לה שאוליבייה, שלכאורה הוא גלוי ופתוח, מנסה למעשה שלא למסור חומר מוסתר, כאילו באופן לא מודע נועד הסחף הצף הזה להסוות כדור ברזל שחור שהוא נושא בתוכו ושעלול להוריד אותו למצולות. ז’וזיאן חזרה שוב ושוב לרעיון על קריפטה בתוך נפשו של אוליבייה, ותהתה אם הוא יודע באופן מודע על קיומה ומנסה בעת ובעונה אחת להראות אותה ולהגן עליה, לכסות אותה ולגלות אותה, או שמא אין לו אלא ידיעה לא מודעת. הידוע שאינו ניתן לחשיבה. מי יהיה המדריך במסע הזה – אוליבייה או היא?
ז’וזיאן שבה וצללה לתוך הקלאסיקה של יוון העתיקה כמו כדי להיטיב להבין את מטופלה, להיטיב לעמוד על אישיותו. תוצאה של עבודת ההעברה הנגדית. אך היא גם הרגישה את חוסר התוחלת שבמעשה וראתה בו גם מאמץ לא מודע, ועקר ונואש להגדיל את אחיזתה באנליזנט המדריך את מנוחתה. כעיוורת באפלה לא הצליחה להסתכל, לכן ביקשה להשכיל. ז’וזיאן קטעה ברוגזה את הוויכוחים הפנימיים בינה לבינה והצדיקה את עצמה בתירוץ שכבר זמן רב היא רוצה לחזור אל הקלאסיקה. תחילה קראה את האודיסיאה, כמובן, ומייד אחריה את האיליאדה, והמשיכה במסע ארוך בכתבי הטרגיקונים. בזמן שקראה את האודיסיאה פנטזה לפעמים שהיא מדברת עם אוליבייה על הספרים שקראה, אומרת לו שקראה אמש פרק כלשהו או הרפתקה כלשהי של אודיסיאוס וחשבה עליו. תמיד הובילה אותה הפנטזיה אל תמונה לא נעימה: אוליבייה מופתע, מאוכזב ונרגז כאחד, כמו מאשים אותה באלם בהפרת חובתה הפסיכואנליטית, בגילוי כזה של ההעברה הנגדית שלה, ואז פותח את פיו ואומר שאין כל דמיון בינו לאודיסיאוס, ומבטו כמו אומר שהאנליטיקאית שלו ירדה מהפסים. ז’וזיאן ניסתה לנתח את הפנטזיה בריחוק מה, אך ללא הצלחה יתרה. היא חזרה לתחושת המוכרות המוזרה כלפי אוליבייה, תחושה מטרידה יותר ממרגיעה, חזרה ללהיטותה המופרזת, פרי ההעברה הנגדית שלה, ולבסוף אמרה בליבה שמשהו לא מסתדר באסוציאציה אוליבייה־אודיסיאוס, אוליבייה־אוליסס.
אוליבייה עבר מחלקה ועתה טיפל במטופל אחד, והיה מרבה לדבר עליו באוזני ז’וזיאן: גבר כבן 50, כנראה אישיות גבולית, אך נראה שהפתולוגיה שלו נובעת מכל הסיבות האפשריות: בהיותו תינוק אימץ אותו זוג הורים יהודים ניצולי אושוויץ. אביו חלה בשיתוק ילדים בשלהי מלחמת העולם והתקשה להתמודד עם השלכותיו, והאם עוקרה בידי דוקטור מנגלה. אימוץ התינוק היה השלכתה שלה. מכל מקום, המטופל חשב שהוא ההשלכה של הוריו המאמצים והתקלה של הוריו הביולוגיים. הייתה לו ילדות קשה, סביר להניח שהיה ילד היפראקטיבי שלא אובחן, כרבים באותם ימים, ולפיכך לא טופל. ילד אימפולסיבי, חסר יכולת ריכוז, תמיד תזזיתי, לעיתים קרובות תוקפני או אלים ממש, תלמיד גרוע. הוריו נקראו דרך קבע לשיחות עם המורים והמנהלים: בכל שנה או שנתיים התחלפה התפאורה, גם הפרצופים התחלפו, אך אותם דברים נאמרו שוב ושוב בלי שינוי, וייאושם של ההורים הלך וגבר… והוא ידע שמעולם לא הצליח לממש את ציפיותיהם של הוריו, חשב שלעולם לא יוכל לעמוד בהן, ידע שהוא מאכזב אותם ולמעשה תמיד חש דחוי. עד שיום אחד, בכיתה ה’, הטיח בפניו ילד שהוא אינו הבן של הוריו. לא הייתה לו הפריווילגיה ליהנות מן הספק: כל תחושות הדחייה סולקו במחי יד ופינו את מקומן לידיעה ודאית שהוא דחוי. הוא יזם שיחה עם הוריו והם אישרו בסוף, באי־נוחות גדולה, שאכן הוא מאומץ, ולמרות כול מחאותיהם הרגיש שלפעמים, בעצם לעיתים קרובות, הם מתחרטים על שאימצו אותו.
אוליבייה הוקסם ממטופלו בלי שידע מדוע. בעיקר טרח בלי הרף לשחזר איתו את ילדותו בחיק הוריו המאמצים ועודד את מטופלו לנסח במילים, להביע את תחושותיו, את ספקותיו, את ודאויותיו ואת הפנטזיות שלו, בייחוד “הרומן המשפחתי”. לאכזבתו של אוליבייה, רק לעיתים נדירות נתן לעצמו המטופל הורים ביולוגיים ממשפחת מלוכה, ובדרך כלל בחר בזוג של זונה וסרסור. אוליבייה הופתע מכך וחשב שאילו הוא במקומו של המטופל, הייתה עובדת אימוצו מניעה אותו לדמיין הורים נפלאים, כול יכולים, שהיו יכולים להעניק לו ילדות מאושרת לולא נאלצו לנטוש אותו מסיבה כלשהי וכמובן בלתי תלויה ברצונם. אך ז’וזיאן פירשה לו שההורים הנפלאים שבפנטזיה הם הרומן המשפחתי שלו, של אוליבייה, ילד רגיל, לא מאומץ. לעומת זאת מטופלו חווה סיטואציה של דחייה והיא מוחצנת באמצעות סיפורו: גם הוריו חייבים להיות דחויים, אינם יכולים להיות אלא דחויים…
פגישה אחר פגישה דיבר אוליבייה על מטופלו, ניסה להבין אותו, ניסה להחיות את ימי ילדותו, לאחר האימוץ, לפני האימוץ, ונתקע, נתקל במכשול. הוא לא הצליח להרגיש ולשחזר את חוויית מטופלו דרך החוויה וההיסטוריה שלו עצמו. rejeté ולא rejeton (דחוי ולא נצר). אוליבייה החל לתעות בסבך הקשרים האטימולוגיים, וכעבור כמה דקות נאלץ להודות בינו לבינו שהאסוציאציות הסמנטיות שלו אינן מוליכות לשום מקום.
פגישה אחר פגישה התענתה ז’וזיאן. דבריו של אוליבייה, שאלותיו החוזרות ונשנות על מהלך האימוץ וסיבותיו, נחוו אצלה כהתקפה מרושעת, כרדיפה שטנית נגדה. היא תהתה איזה שד רע שלח אליה מטופל כמו אוליבייה. ההעברה הנגדית שלה נעשתה קשה מנשוא, זו אפילו לא הייתה עוד העברה נגדית, זו הייתה החוויה שלה, היא עצמה. אוליבייה היה זאב נושך ושורט, עוד ועוד ועוד. ומפגישה לפגישה לא היה לה זמן לחבוש את הפצע, לחשוב על הפצע. אוליבייה לא היה יכול לדעת עליו, על הפצע, ובכל זאת ידע. ושב ופתח אותו פגישה אחר פגישה.
הפצע היה ש־25 שנה קודם לכן ילדה ז’וזיאן תינוק ונטשה אותו. מלאו לה בדיוק 15 כשהרתה. במשך שישה חודשים לא עלתה גרם אחד במשקלה, אולי אפילו רזתה, ולא ייחסה חשיבות לאיחור בווסת. לקראת סוף שנת הלימודים פתאום החלה להשמין ושמה לב ששדיה התנפחו מאוד ושכאבי הבטן שלה דומים מאוד למכות שקיבלה מבפנים כביכול ואשר גרמו לעיוות דופן הבטן. בבת אחת הבינה. היא בהיריון! האסון. הבושה. ההשפלה. השפלה כי היא בהיריון, השפלה כי לא הבינה מוקדם יותר, ועתה עליה לאשר את האבחנה הברורה אצל רופא המשפחה, דוקטור בּוּרוּ. הוא ירטון ויטיף לה מוסר. היא תיאלץ לספר לו ששכבה עם הנער היפה זמן קצר לפני חופשת הסקי. גם ביום ההוא חשה בושה, בושה כי זו הייתה הפעם הראשונה ובושה כי לא אמרה לו זאת, ולא אמרה שהיא אינה לוקחת גלולות ושעליו להיזהר. היא הרגיעה את עצמה במחשבה שזה לא יכול לקרות לה בפעם הראשונה שהיא שוכבת עם גבר, להרף עין חשבה שזה כן יכול לקרות ואז שכחה. לא את הנער, לא את החוויה המינית הראשונה והמוצלחת, לא את תחושת הנינוחות עם נשיותה, אלא את העובדה שלא נקטה אמצעי זהירות אף על פי שידעה שהם הכרחיים.
דוקטור בורו אישר את האבחנה הברורה מאליה. ברוב טקט ועדינות, בלי נאומים והטפות מוסר. מבחינת ז’וזיאן, עדיין תלמידת תיכון, לא בא בחשבון ללדת את התינוק. לא בא בחשבון שהוריה וחברותיה יגלו שהיא הרה. היא רצתה להפסיק את ההיריון. בורו הסביר לה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, מאוחר מדי, זו תהיה לידה לכל דבר. הוא הציע לעזור לה, למצוא לה מקום בבית היולדות פּוֹר רויאל, הוא מכיר שם אנשים רבים והם יראו מה אפשר לעשות. אך ז’וזיאן הייתה קטינה ונזקקה לאישור מהוריה כדי להתאשפז, דבר שלא יעלה על הדעת. בתחילת יולי הייתה אמורה לנסוע לחופשה באוסטריה, במחנה נוער ליד וינה. היא החליטה לנסוע כמתוכנן, להתאשפז בווינה ולעבור הפלה. בלי לספר לאיש. יש שם ודאי בית חולים ציבורי או אפילו פרטי שיוכל לקבל אותה בחשאי. היא תיעדר מהמחנה יום או יומיים, אף לא בטוח שיבחינו בהיעדרה אם תמציא סיפור כלשהו וחברותיה יחפו עליה. היא אספה את כל חסכונותיה וקיוותה שבעזרת קור רוחה, שכלה, כושר אלתורה והתמימות הכובשת של נעוריה – ואולי כמה שילינגים שתחלק בחוכמה – יעלה בידה לפתור את הבעיה.
הכול קרה כמתוכנן. כמעט. בהבדל אחד קטן: במקום להפיל את התינוק היא ילדה אותו. במחנה סיפרה לחברותיה שתבלה יומיים שלושה במחיצת נער וינאי שהכירה בפריז וביקשה מהן לחפות עליה. היא נסעה לווינה, השיגה את הכתובת של בית חולים פרטי והצליחה להתאשפז בו, בלי מסמכים, בשם בדוי, באמתלה של כאב בטן. למעשה אכן חשה כאב עמום בבטן התחתונה. היא חשבה שבמסגרת האינטימית של הפגישה עם הרופא תספר את האמת ותבקש הפלה. אך הרופא זיהה מייד שהיא בהיריון וקבע שהכאבים, המומצאים בעיניה, הם ההתכווצויות הראשונות של לידה מוקדמת מעט. כעבור 24 שעות ילדה ז’וזיאן בשמה הבדוי, ובאותו הלילה, בחסות החשכה, חמקה מבית החולים וחזרה למחנה. חברותיה מצאו אותה חיוורת, עייפה ואף שונה. היא הודתה בתשישותה ו”גילתה” שבמשך יומיים רק התעלסה באהבים בלי לישון וכמעט בלי לאכול. היה עליה להתאושש. במשך יומיים שלושה נשארה רוב הזמן במיטת השדה ולא השתתפה בפעילויות המשותפות. היא התאמצה להיות חייכנית, “מאושרת”, כפי שאפשר לצפות לאחר יומיים של אהבה מטורפת, והצליחה בהעמדת הפנים. חברה אחת, חדת עין יותר מהאחרות, ראתה שהיא מדוכאת והפגינה כלפיה עניין וחיבה – אז עוד לא ידעה שזו אמפתיה – וז’וזיאן הייתה קרובה להישבר, לספר לה הכול, היא הייתה זקוקה לזה כל כך, וברגע האחרון התעשתה ותלתה את דיכאונה ב”ייסורי אהבה”: היא לא תראה שוב את הנער הווינאי וזה מכאיב לה. כשאמרה זאת לחברתה, ראתה מין תמונה מורכבת שהתערבבו בה תווי פניו של הנער ששכבה איתו כשמונה חודשים קודם לכן, האב, ותווי פניו של הנער הווינאי, פרי הפנטזיה, וגם דמות תינוק, לבדו בבית החולים. התמונה הייתה קשה מנשוא. היא סילקה אותה והתרכזה בתמונת הנער הווינאי, ובזה תם הסיפור.
כמעט. הוא שב ועלה כמובן באנליזה הראשונה של ז’וזיאן ובאנליזה השנייה שלה. תסביך ז’וזיאן. היכולת לדבר על כך לאחר שנים רבות של שתיקה מוחלטת הביאה לה הקלה עצומה. אחרי הקתרזיס יכלה להתחיל לעבד את הנושא. היא הייתה מפלצתית, אך לא הייתה לה ברירה. מה קרה לתינוק? אמרו לה שזה בן… שני קילו שלוש מאות. בריא למרות היותו פג. בזמן האנליזה הראשונה של ז’וזיאן ודאי סיים את גן הילדים ועבר לבית הספר היסודי. אוסטרי קטן בווינה, מולדת הפסיכואנליזה. היא עבדה הרבה על משמעות ההיריון הזה ועל האי־הכרה בהיריון. הכחשה בלתי סבירה. זמן רב הרגישה שהאנליטיקאי הראשון שלה, גבר, מגנה אותה, רואה בה מופקרת, מפלצת, אלא שהוא, צלול כראי מלוטש, פירש זאת תמיד כהשלכות. ואולם נדמה היה לה שהבחינה בניצחון שקט מתחת לניטרליות שלו, הזדונית בעיניה, כאילו אמר לה: “לא אני חושב שאת כזאת, אלא את אומרת את זה”, וכך נחסך ממנו הצורך לומר את זה. בכל זאת קישר בין הלידה ונטישת הילד ובין הקריירה המזהירה שלה. האם לא הייתה נטישת הילד כבר אז ביטוי לקרייריזם, לאגואיזם או מכל מקום לנרקיסיזם בולעני? אכולת רגשות אשמה – בלי ספק בולעניים – לא יכלה ז’וזיאן אלא להסכים לפירושיו של האנליטיקאי שלה. באנליזה השנייה שלה, אצל אישה, נתקלה במשהו אחר. הבנה רבה, אמפתיה רבה כלפי תלמידת התיכון המבריקה, בת הטובים הנורמלית כל כך, ה”סופר־נורמלית”, עד שהיה עליה לקרוע את מעטפת הנורמליות ומייד להסוות את הקרע. והיא גרמה לז’וזיאן להבין – אך האם גרמה לה להבין או שמא ז’וזיאן היא שהבינה, דרך ההעברה שלה? – שיש לפרש את הפירושים בדבר הקרייריזם והנרקיסיזם כתוצאה של ההעברה הנגדית של האנליטיקאי הראשון שלה, שקינא בז’וזיאן, בנשיותה, בפוריותה, בדמותה הקורנת. וז’וזיאן לא יכלה שלא לשאול את עצמה אם הפירוש לפירוש אינו גם הוא תוצאה של העברה נגדית.
כל זה היה מזמן. ז’וזיאן חשבה שהשלימה עם עברה, היא למדה לחשוב עליו בלי כאב, כעל דבר השייך לה אך בה בעת שייך לז’וזיאן אחרת, לז’וזיאן הילדה, לז’וזיאן המתבגרת. היא ידעה היטב שרווקותה היא במידת מה תופעת לוואי של הסיפור הישן הזה, אך חשבה שהשלימה איתה.
אוליבייה ומטופלו הראו לה שוב ושוב שלא כך הדבר. הצלקות נותרו ושבו לדמם בכל פעם – ובכל פעם פירושו היה בכל פגישה – שהיה מדבר על מטופלו המאומץ. היא ניסתה לשמור בגבורה על גישה ניטרלית, אך תהתה אם אוליבייה מבחין במשהו. היא שמה לב שהתערבויותיה השתנו הן מצד ניסוחן, הן מצד קצבן. הספונטניות האנליטית פינתה את מקומה לגישה מחושבת יותר, ואת ההתערבויות שטרם השמיעה ניפתה בכברה של ההעברה הנגדית שלה. היא ידעה שאין זה תפקוד אנליטי תקין, אך לא ראתה מוצא אחר, לפחות לעת עתה. היא קיוותה שאם תנטר את ההעברה הנגדית שלה, תוכל להתגבר על התקופה הקשה. היא שקלה אנליזה שלישית או כמה פגישות הדרכה אד הוק, אך משהו בה התנגד לפתרון הבעיה שלה שלא בכוחות עצמה. אז ניקר בה הספק: היא כול יכולה, אם לא תבקש עזרה, יהיה בכך אישור לרמזים ולפירושים על הנרקיסיזם שלה, היא לא תיתן לאוליבייה את מה שהוא זכאי לקבל. אך משהו אינסטינקטיבי בה אמר לה שאת העניין הזה צריך ליישב בינה ובין אוליבייה, בלי צד שלישי.
אוליבייה היה במקום אחר, כלומר עם עצמו ולא עם ז’וזיאן, או עם ז’וזיאן אך עם ז’וזיאן שלו. בקיצור, רחוק מרחק רב מלהבחין בדבר מה או מלחשוד במצוקתה של האנליטיקאית שלו. הוא הבחין רק בכך שז’וזיאן רגישה וקשובה. תמיד חש שהיא מבינה אותו, אלא שבזמן האחרון, כשהיה מדבר על מטופלו, היה נראה שהיא מתעלה על עצמה. הוא אהב את התערבויותיה, הן עזרו לו לעיתים קרובות לנהל את יחסיו עם מטופלו, כאילו נוסף על האנליזה הוא מקבל “ערך מוסף”, הדרכה. אך בעיקר חש תחושה יוצאת דופן שלא היה יכול לתרגם למילים, כאילו ז’וזיאן עוטפת אותו באווירה של רכות ועדינות אך גם של נחישות. מילותיה נגעו בו במקום הכואב, חיזקו אותו, פה הסירו מועקה, שם החליקו בליטה. עלו בו תמונות של תינוק שאימו מבינה אותו הבנה אידיאלית וקסומה. היא ידעה מייד שקמט בבגד חודר לתוך הבשר; שהחיתול רטוב מעט, בקושי, וזה לא נעים; שהתינוק שוכב על הגב זמן רב מדי ונקודות הלחץ רגישות וצריך להפוך אותו על הבטן; שהאור חזק מדי וצריך לעמעם אותו אך לא לכבותו; שצריך לסנן רעשים אך לא להשתיקם. אוליבייה הופתע למצוא בתוכו את תחושות הינקות האלה ואף נבהל מעט. אבל זה היה נעים כל כך, וגם היה בזה משהו מרגיע בנוגע לתהליך האנליטי עצמו. את כל זה אפשר למצוא על הספה, ובימים שהפסיכואנליזה הולכת ונסוגה מפני הפסיכיאטריה היה אוליבייה מאושר להיתקל בחוויה המסלקת את ספקותיו. וז’וזיאן הייתה אמינה ואמפתית ותומכת כל כך עד שהרשה לעצמו להיסחף יותר ויותר בתחושות ובפנטזיות האלה והתענג – בכל המובנים – על האפשרות להיות רגרסיבי כל כך ולהרגיש שז’וזיאן פוגשת אותו, מוצאת אותו. אך באורח מוזר, ואולי באורח הגיוני, לא סיפר לה על הפנטזיות האלה, בידיעה שזו הפרה של כלל היסוד, אלא שחשש כביכול שפירושים לחווייתו יפיגו את קסמה.
ז’וזיאן הייתה אמינה והבינה הכול, היא העניקה לו תחושת ביטחון, ובכל זאת, באורח פרדוקסלי, חווה את הסיטואציה גם כמסוכנת. תחושותיו של אוליבייה על הספה היו עזות יותר ויותר, והוא חש שז’וזיאן רבת עוצמה יותר ויותר, יודעת כול. הוא העריץ אותה עד כדי אידיאליזציה וחשש מפניה. היא הייתה יפה, עדינה ונבונה כל כך וכל כולה איתו. כמובן, הוא גם נהנה מהסכנה הזאת, נהנה מדמותה הקורנת והמסנוורת, אך זה היה מסוכן. אסור היה לו לדבר על כך עם ז’וזיאן, ובה בעת הייתה לו תחושה שהוא משחית את האנליזה.
הפגישות חלפו ועדיין אוליבייה לא ידע היכן הדברים עומדים, לא הבין את עצמו ולא הבין מדוע הוא אינו מבקש מז’וזיאן שתעזור לו להבין את עצמו. הוא אולי נוגע בגרעין הרגרסיבי והארכאי ביותר שבו, והוא, פסיכיאטר, אנליטיקאי לעתיד, מסתיר זאת מהאנליטיקאית שלו, שבזכותה ודרכה נתקל בגרעין הזה. הוא ניסה למצוא בכוחות עצמו פירושים או רציונליזציות, אך לא ידע אם הוא מגנה או מנחם את עצמו: אולי הוא מחפש חוויה יותר משהוא מחפש אנליזה. לא, הוא כאן בשביל האנליזה של הלא־מודע שלו, אך קודם כול עליו לחוות את הגרעין הארכאי הזה, להרגיש אותו, ורק אז יוכל לנתחו.
לפעמים גם תהה אם רגשותיו כלפי ז’וזיאן באמת ילדותיים כל כך או שמא הוא פשוט מתאהב באנליטיקאית שלו. זה הרגיז אותו: העברה ארוטית, כמה בנלי, דבר שהוכר, תואר ונותח פעמים רבות. הוא לא רצה העברה ארוטית, הוא רצה לאהוב את ז’וזיאן. או הוא אהב אותה. הוא הבין שאהבתו הילדותית אל ז’וזיאן מונעת ממנו קונפליקט שהיה מתעורר אילו הייתה זו אהבה גניטלית. שכן התשוקה אל ז’וזיאן הייתה מאיימת עוד יותר מפני שלא הרגיש שום דבר מאיים בתשוקה אל ז’וזיאן. אהבת ילד אפשרה לו להתרחק מהטאבו הראשון במעלה, אלא שהוא לא חווה ולא תפס אותו כטאבו. טאבו בלי גבול, טאבו בלי טאבו: ז’וזיאן צעירה ויפה, מבוגרת רק מעט ממנו, שניהם בני דור אחד. הוא החל לערוך חישובים. אם היא אנליטיקאית מנחה זה זמן מה, היא ודאי מתקרבת ל־50, הדור של הוריו. משהו לא מסתדר. אוליבייה חש מבולבל, הוא איבד את נקודות האחיזה הפנימיות, ונקודות האחיזה החיצוניות החלו גם הן להתפוגג, אך ז’וזיאן הייתה כאן, מאחוריו, מוכנה לתמוך בו, דרוכה לכל מעידה שלו, הוא יכול להרשות לעצמו להשתחרר, היא תהיה מסוגלת להבין אותו, להוציא אותו מכאן, מרומם ומחוזק.
[1] Leroi – מילולית: המלך. [חזרה]
[2] l’inquiétante étrangeté – התרגום המקובל בצרפתית למושג הפרוידיאני das Unheimliche (האלביתי או המאוים). [חזרה]
[3] שיר ידוע של ארתור רמבו (“Le bateau ivre”). [חזרה]
[4] בלטינית: מתנועעת ולא טובעת, סיסמת העיר פריז וכותרת המשנה של מאמרו של פרויד “לתולדות התנועה הפסיכואנליטית” (1914). [חזרה]
[5] משחק מילים המבוסס על דו־משמעות: “אשרי האיש שכנהר זורם באפיקו / לומד במיטתו”, ברמיזה לשירו של ז’ואשן דו בֵּלֶה הפותח במילים Heureux qui, comme Ulysse (“אשרי האיש שכאודיסיאוס”). פייר דה רונסאר ודו בלה היו המשוררים הבולטים בקבוצת פליאד שפעלה בצרפת במאה ה־16. [חזרה]
אין עדיין תגובות