"לראות באחר בן אדם כמוך זה פשוט להיות בן אדם" (המחבר) הספר אפשר גם אחרת מכיל קובץ סיפורים על […]
הגברת אולגה מקומה ראשונה
1
בשעה שש, כמו בכל בוקר, יצאה הגברת אולגה מקומה ראשונה אל הרחוב המתעורר, ממהרת אל תחנת האוטובוס שיובילה אל המשרד הממשלתי בו הועסקה בניקיון. בת חמישים וארבע גברת אולגה. לבושה בגדים פשוטים ביותר ושערה השחור הגזור קצר עטוף במטפחת מאריג יקר שהביאה מרוסיה, משם עלתה לפני שמונה שנים. אישה רגילה גברת אולגה, לא גבוהה ולא נמוכה, לא שמנה ולא רזה, ובכל זאת היה בהילוכה דבר מה יוצא דופן. הלכה תמיד בראש זקוף, צעדיה עדינים, כמעט אציליים, כאילו רצתה לומר משהו לעולם שמסביב. האוטובוס עצר בעדינות, בלי חריקת בלמים, כמו מבקש לא להפר את השלווה שעדיין שררה מסביב.
"בוקר טוב מיכאל," אמרה אולגה לנהג.
"בוקר טוב, אולגה. שיהיה לך יום מקסים."
עוד יום רגיל.
2
בדירת הגג, בבניין בו מתגוררת אולגה בקומה ראשונה, ובדיוק כאשר זו ירדה בתחנה הקרובה למקום עבודתה, גרם אודי לדפני אשתו לגנוח גניחות אחרונות של הנאה ובתנועות מהירות גמר אף הוא והסתובב ונשכב על גבו נושם ונושף.
"וואו, זה היה קשה," אמר אודי כשנשימתו הסדירה חזרה.
"אתה חייב לחזור לכושר," אמרה דפני ונישקה אותו בתשוקה.
"יש עוד שעה עד ששגב צריך לקום…" קרץ אודי לעברה.
דפני צחקה. "תשכח מזה," אמרה והתכרבלה בזרועותיו.
שכבו בשקט ואז דפני שאלה פתאום, "תגיד, חמוד, ההורים שלך באים לַסֵּדֶר?"
"באים," אמר.
"גם ההורים שלי," אמרה.
"למה נזכרת בזה עכשיו?"
"סתם," אמרה דפני. "הזמנתי את פרופסור גוטמכר ואשתו להתארח אצלנו. נכון שאין לך התנגדות?"
"בכלל לא. ואת מי עוד?"
"את מייק ושירלי מהפקולטה לביולוגיה."
"לא מכיר. ואת מי עוד?"
צחקה. "זהו. לא מספיק?"
אודי היסס שנייה לפני שאמר, "חשבתי שנזמין השנה לסדר את גברת אולגה מקומה ראשונה."
דפני התנתקה מבעלה כשעל פניה מרוחה הבעה של שאט נפש. "השתגעת?" שאלה כמעט בצעקה.
"למה?"
"פרופסור גוטמכר הוא הבוס שלי, שכחת?"
אודי ידע להיכן מובילה דפני את השיחה אך שאל כאילו בהשתוממות, "נו אז מה?"
"מה הוא יחשוב עלינו?" נשמעה דפני קצרת רוח.
"אולי הוא יחשוב שאנחנו סתם אנשים טובים," אמר אודי בקול רך.
"אתה לא מכיר את גוטמכר. היית צריך לשמוע איך הוא קיטר כשהיה צריך לקלוט כמה רוסים בפקולטה. וחוץ מזה אני לא סובלת את האישה הזאת."
"באמת? את בכלל לא מכירה אותה," התריס אודי.
דפני גיחכה. "מספיק שאני רואה איך שהיא מתלבשת."
"בגלל זה?"
"לא רק. ובכלל, אני חושבת שיהיה לה מאוד לא נעים לשבת איתנו."
"לא יכולת למצוא תרוץ יותר טוב?"
"אודי, בחייך. על מה היא תדבר איתנו? על כמה שהיא מסכנה ואיך דופקים אותה בארץ בגלל שהיא רוסייה?"
"סליחה, ועל מה ידבר הפרופסור שלך?" רטן אודי. "ייתן לנו הרצאה על הצדדים הדומים והשונים בין מלחמות הקנאים למתנחלים בימינו? זה כבר יוצא לי מהאף."
"מה אתה בכלל משווה?" שאלה דפני. "ותדע לך שאימא שלי תמות אם היא תשמע שהזמנתי עוזרת לסדר."
"היא לא עוזרת. היא עובדת באיזה משרד ממשלתי."
"אז טעיתי," אמרה דפני בחיוך חמוץ, "היא מנקה בתי שימוש לפקידי ממשלה."
"כמה שאת קשה," נאנח אודי.
דפני שלחה לאודי מבט נזפני, "אני מקווה שעוד לא הזמנת את הרוסייה?" שאלה.
"קוראים לה אולגה," אמר אודי. "לא. עוד לא הזמנתי."
"יופי. העניין סגור," אמרה דפני בפסקנות, "אני קמה לעשות פיפי."
3
יומיים אחר כך, כשחזר מהעבודה, מצא אודי את אשתו במצב היסטרי.
"היא תשלם על זה," צווחה דפני, "היא תשלם על זה…"
"מה קרה?" שאל.
"אל תשאל. אני בְּבְּרוֹךְ רציני. העוזרת הבריזה. היא לא יכולה להגיע עד אחרי פסח."
"היא חולה?"
"אם הייתה חולה הייתי מכריחה אותה לבוא אפילו על ארבע. החוצפנית החליטה לנסוע לבן שלה בברוקלין דווקא עכשיו כשאנחנו הכי צריכים אותה."
"מה קורה לך? את לא חושבת שזו זכותה לעשות את החג עם הבן שלה?"
"ומה עם הזכויות שלי?" שאלה דפני בקול צווחני. "לעשות לי פנצ'ר שבועיים לפני פסח? לא… לא… לא… זה לא יעבור לה בשקט…"
"דפני, את מגזימה," ניסה אודי להרגיע.
"לך קל לדבר. מי ינקה? אני? אתה? זה אכפת לך בכלל?"
"את לא יכולה למצוא מחליפה?" שאל ברכּוּת.
"לפני פסח?! כולן תפוסות כבר חודשים מראש," אמרה דפני בנימת ייאוש.
"אולי הגברת אולגה מקומה ראשונה פנויה?" ירה אודי בהיסוס קל.
ההבעה על פניה של דפני התחלפה מייאוש טוטאלי להתלהבות. "אתה ענק!!!" צרחה וזינקה על אודי בנשיקות. איך לא חשבתי קודם על הליידי דֶה לָה שְמָאטֶה?!"
"את לא יכולה רגע בלי המילים המלוכלכות?"
"מה כבר אמרתי?" שאלה דפני בתמימות מעושה ומיד הוסיפה, "אתה מוכן לדבר איתה?"
"למה אני?"
"אתה מדבר טוב יותר עם כל החלכאים והנדכאים עלֵי אדמות. אני יכולה לפלוט איזו שטות שתעליב את הגברת," אמרה בציניות מובלטת.
"אין בעיה. אבל בסדר אולגה אצלנו."
"היא בכלל יהודייה?"
"מה זה חשוב? אני לא זוכר שהקפדת כל כך כשהזמנת לפני שנתיים את הכומר מאיזו כנסייה בהולנד. חוץ מזה אולגה יהודייה וכל המשפחה שלה ברוסיה."
דפני משכה בכתפיה. "חייבים?" שאלה.
"לא, אבל זה מה שאני רוצה."
דפני עיוותה את פניה ונאנחה. "או-קיי. רק שתדע שאני לא אעשה לה שום הנחות. אם היא תפשל היא תעוף אפילו שהיא שכנה ואפילו שאתה מליץ היושר שלה."
"את מה זה חמודה," חייך. "אני הולך לדבר איתה."
צחקה, "למדת רוסית?" שאלה ואודי אפילו לא חייך.
כשהיה ליד הדלת הוסיפה דפני, "אני רק מקווה שבחג הגברת שלך לא תלבש את הסמרטוטים שלה וכדאי שתלמֵד אותה כמה נימוסי שולחן שלא תעשה לנו בושות."
"אל תעשי ממנה פרימיטיבית," אמר אודי, "יכול להיות שהיא בכלל בעלת תואר אקדמאי. הרבה עולים מרוסיה יש להם תואר והם עובדים בניקיון."
"תפסיק להצחיק אותי," סיכמה דפני, "היא נראית כַּפְרית אותנטית."
4
ביום רביעי שלאחר מכן, בשעה שלוש אחר הצהרים, מיד אחרי שסיימה את יום עבודתה במשרד הממשלתי, עלתה הגברת אולגה אל דירת הגג.
"את להבין עברית?" שאלה דפני.
"אני מבינה עברית," אמרה גברת אולגה במבטא רוסי כבד.
"יופי," אמרה דפני. "בעלי אמר לך מה אני רוצה?"
גברת אולגה חייכה חיוך נעים. "כן. הכול יהיה בסדר," אמרה.
דפני שמרה על ארשת רצינית, "אני רוצה שתדעי גברת אולגה שאני אובססיבית לניקיון."
"כן, גברת אבני."
"אני תמיד אומרת שאצלי אפשר לאכול מהרצפה כל כך נקי. זה ברור?"
"אל תדאגי, גברת אבני," אמרה גברת אולגה בנועם. "גם אני מאוד מאוד מקפידה על ניקיון."
"אני מקווה. ניקית כבר בתים פרטיים?"
"כן, גברת אבני."
"או-קיי. אני הולכת לאכול משהו. את יכולה להתחיל בחדר השינה."
"בסדר גמור, גברת אבני," אמרה הגברת אולגה.
הגברת אולגה לבשה את חלוק העבודה הכחול שנשאה בתיקה ובמשך ארבע שעות שטפה וקרצפה, שאבה ואיבקה, שפשפה והבריקה ובסוף היום פשטה את חלוק העבודה והתייצבה שוב בפני דפני.
"אני חושבת שסיימתי," אמרה.
"יש בית שימוש למעלה. ניקית אותו?" שאלה דפני.
"אני מצטערת. לא ידעתי," אמרה גברת אולגה.
"אז בבקשה," אמרה דפני, "אני בינתיים אסתכל מסביב."
5
ערב פסח. הגברת אולגה הגיעה ראשונה.
"זאת העוזרת שסיפרת לי עליה?" שאלה אימא של דפני.
"כן," אמרה דפני. "אולגה, תכירי, זאת פנינה, אימא שלי."
"נעים מאוד. אני אולגה, השכנה מקומה ראשונה," אמרה אולגה בנימה חיננית והושיטה את ידה.
אימא של דפני התעלמה מן היד המושטת. "אני מעדיפה שתקראי לי גברת ברקוביץ," אמרה והוסיפה, "שמעתי שיש לך ניסיון בניקיון. אולי תוכלי לבוא לפעמים לנקות אצלי?"
"אם צריך למה לא?" אמרה אולגה בחיוך נעים.
"יופי… דפני, אולי שאולגה תתחיל לנקות את המטבח לפני שיבוא הבוס שלך ואשתו הרחרחנית… ושאני לא אשכח… השארת מדף מלוכלך בחדר השינה… אולי תוכלי קצת לנגב אם לא אכפת לך…"
"אימא, אולי לא הבנת… הזמנו את אולגה להיות איתנו הערב," אמרה דפני.
"מה זאת אומרת איתנו?" שאלה אימא של דפני.
"היא תהיה איתנו בָּסֶּדֵר," אמרה דפני וקרצה לאִמהּ בהיחבא.
"השתגעת?" לחשה האם.
"לא הייתה לי בררה," לחשה דפני בחזרה.
"עדיף שהיית אומרת לי קודם," לחשה אימא של דפני ובקול אמרה, "נו, מילא. שיהיה…"
***
הבעיות סביב שולחן הסדר החלו כאשר פרופסור גוטמכר הפתיע והביא עמו זוג אורחים מלונדון.
"הם נחתו עליי לפני חצי שעה. אני מקווה שזה בסדר," אמר פרופסור גוטמכר.
"כמובן שזה בסדר, פרופסור," אמרה דפני.
האורחים מלונדון העלו את מספר הסועדים אצל משפחת אבני לארבעה עשר, אלא שאז חש שגב הקטן ברע והושכב במיטתו ונשארו שלושה עשר ואימא של דפני, שמאמינה באמונות טפלות, הכריזה שאינה מוכנה להסב לשולחן שמסבים סביבו שלושה עשר איש. אודי היצירתי ערך מיד שולחן קטן והציבו בין השולחן הגדול למטבח. ההורים של אודי אמרו שלא אכפת להם לשבת ליד השולחן הקטן אבל אימא של דפני אמרה שזה לא בא בחשבון ויותר הגיוני שתשב שם הגברת אולגה כי משם יהיה לה יותר קל להגיש את האוכל. גברת אולגה חייכה ואמרה שאימא של דפני צודקת וחוץ מזה, אמרה הגברת אולגה, אני אזכה מן ההפקר כיוון שהמקום היחיד הפנוי בשביל אליהו הנביא יהיה לידי ופרופסור גוטמכר אמר, "את מוצאת חן בעיניי, גברת אולגה."
אחרי שקראו קצת מן ההגדה אמרה דפני, "אודי, אני קצת עסוקה פה, אכפת לך לעזור לגברת אולגה להגיש את הדגים?" והמשיכה לדבר באנגלית עם האורחים מלונדון.
"נוֹ פְּרוֹבְּלֶם," אמר אודי והלך עם הגברת אולגה למטבח.
כשגמרו להגיש את המנה הראשונה שאל אודי את גברת אולגה אם הוא יכול להצטרף אליה לשולחן והיא אמרה שכן.
"לא אכפת לך שהבן שלך יושב עם העוזרת?" לחשה אימא של דפני לאימא של אודי. "בכלל לא," אמרה אימא של אודי ואימא של דפני אמרה, "לדעתי זה לא בסדר. אבל אם לך לא אכפת…"
את המרק הגישו אודי ואמו והגברת אולגה ביקשה לעזור אך סורבָה בנימוס.
"אודי, אתה לא חושב לשבת קצת עם האורחים שלך? מה יגידו עלינו בלונדון?" לחשה אימא של דפני לאזנו של אודי כאשר הוגשה לה צלחת המרק.
"דפני מסתדרת איתם מצוין," לחש אודי בחזרה ואימא של דפני משכה בכתפיה ואמרה, "זה לא בסדר שאתה מטיל על דפני את כל העבודה," ואודי רק חייך.
בזמן שאכלו את המנה העיקרית לחש אודי לגברת אולגה שלא תשים לב להערות של אימא של דפני ושגם הוא מקבל ממנה על הראש מדי פעם וגברת אולגה אמרה שמהעבודה שלה היא כבר רגילה לזה ובסך הכול נחמד פה מאוד ואודי אמר לגברת אולגה שלפעמים לא מכירים באמת את הבן אדם עד שמדברים איתו וגברת אולגה שאלה אם הוא מתכוון לאימא של דפני ואודי אמר שהוא מתכוון אליה וגברת אולגה חייכה והסמיקה. אחר כך, כאשר הכניסו אודי וגברת אולגה את הכלים למדיח אמרה גברת אולגה פתאום: "אני שומעת רעש מהחדר של הבן שלך."
ואודי אמר: "זה בטח המזגן."
"זה נשמע רעש שונה," אמרה הגברת אולגה ונטלה מגש והניחה עליו צלחת עם שאריות מרק וזרקה לעבר אודי, "אני תכף חוזרת," ומיהרה לצאת.
"לאן את הולכת?" שאלה דפני כאשר חלפה על פני שולחן הסדר.
"זה בשביל שגב," אמרה הגברת אולגה בלי לעצור. כעבור פחות מחצי דקה חזרה במהירות למטבח. "יש לכם מכשיר אינהלציה חשמלי?" שאלה.
"כן. לא השתמשנו בו עדיין. למה?"
"לשגב יש התקף אסטמה. איפה המכשיר ואיפה התרופות?"
"בכוננית ליד המיטה. מאיפה את יודעת?"
"אף אחד לא שאל אבל ברוסיה הייתי רופאת ילדים. הטלפון הסלולרי אצלך?"
אודי הנהן.
"בוא נלך לחדר של שגב. בבקשה תלך רגיל," אמרה הגברת אולגה והחלה צועדת בצעדים קלים כשאודי נשרך אחריה.
"לאן אתם הולכים? עוד לא קיבלנו קינוח," אמרה דפני אך לא חיכתה לתשובה והמשיכה להתקשקש באנגלית.
בחדר של שגב הפכו תנועותיה של אולגה לזריזות. תוך כדי עבודה עם מכשיר האינהלציה לחשה לאודי: "בלי פאניקה. תצלצל למד"א. תגיד שיש לשגב התקף אסטמה," והרכיבה על שגב את המסכה והכניסה את התרופות.
שבע דקות אחר כך נכנסו לדירה שני גברים ואישה בחלוקים לבנים נושאים כל מיני ציודים ואודי הוביל אותם לחדר של שגב.
"מה קרה?" שאלה דפני.
"שגב קצת לא מרגיש טוב," אמר אודי.
"למה אתה לא אומר לי?" צרחה דפני בהיסטריה ורצה בכיוון החדר של שגב כאשר אִמהּ רצה אחריה.
דפני ניסתה להיכנס אבל אודי עצר בעדה, "הם ביקשו שאף אחד לא ייכנס," אמר.
"אז למה העוזרת בפנים?" שאלה אימא של דפני.
"כן, למה? אני רוצה להיכנס," אמרה דפני בהיסטריה.
"היא רופאה," אמר אודי.
"מי?" שאלה דפני.
"גברת אולגה," אמר אודי.
"זה לא מצחיק," אמרה דפני.
"ברוסיה היא הייתה רופאת ילדים," אמר אודי.
"זה מה שהיא אמרה?" צעקה אימא של דפני. "לא ידעתי שאתה כזה מטומטם. כל הרוסים שבאים לארץ הם או רופאים או מהנדסים… אתה מאמין לשטות כזו? דפני, תיכנסי, מי יודע מה היא כבר עוללה לשגב…"
בדיוק אז יצא אחד משני הגברים בחלוק הלבן החוצה.
"למה העוזרת בפנים?" צעקה אימא של דפני.
"מה קרה לילד? אני רוצה להיכנס," צעקה דפני.
"את האימא?" שאל האיש בחלוק הלבן את דפני.
"כן. תגיד מה עם הילד?"
"עכשיו הוא בסדר," אמר האיש. "היה לכם מזל שהאישה שטיפלה בו עד שהגענו היא רופאה. אם לא היא הילד שלכם היה יכול להיות במצב של סכנה מידית בגלל קוצר נשימה."
"זה שטויות מה שאתה אומר," אמרה אימא של דפני. ואבא של דפני אמר, "פנינה, אולי תשתקי סוף סוף ותקשיבי."
ודפני צרחה, "אימא, די! מספיק! נמאס!" ואז נשברה ופרצה בבכי ומלמלה, "אני כל כך מתביישת, כל כך מתביישת…"
אין עדיין תגובות