איך אנחנו חיים — ואיך ביכולתנו לחיות

"מהפכה – מילה אשר אנו, הסוציאליסטים, נדרשים לה לעתים קרובות – נשמעת נוראה באוזני רוב בני האדם גם אחרי שמסבירים להם כי משמעותה אינה בהכרח שינוי שמלוּוה בהתפרעות ובכל מיני סוגים של אלימות, וכי אין פירושה שינוי שנעשה באופן מכני ובניגוד לדעת הכלל בידי קבוצת אנשים אשר הצליחו בצורה כלשהי לתפוס לרגע את השלטון.

אפילו אם נסביר להם כי אנו משתמשים במילה מהפכה במובנה האֶטימולוגי ומתכוונים בכך לשינוי בבסיסה של החברה, אנשים נחרדים מעצם הרעיון של שינוי כה גדול, ומתחננים שנדבר על רפורמה ולא על מהפכה.

אבל כיוון שאנו, הסוציאליסטים, באומרנו 'מהפכה' איננו מתכוונים כלל למה שהאנשים המכובדים הללו מתכוונים אליו במילה 'רפורמה', אני חייב להגיע למסקנה שתהא זו טעות להשתמש במילה זו, ותהיינה אשר תהיינה התוכניות שאולי אנו מסתירים מתחת לעטיפתה התמימה. אשר על  כן, הבה נדבק בשימוש במילתנו זו – מהפכה – אשר משמעותה היא שינוי בבסיס החברה.

ייתכן שזה יפחיד אנשים מסוימים, אך לפחות ישמש להם הדבר כאות אזהרה שאמנם יש כאן משהו שצריך לפחד ממנו – ובה בעת משהו שיש בו סכנה לא פחותה אם יתעלמו ממנו. אולי כך אף נוכל לעודד כמה אנשים שעבורם  המילה הזאת, מהפכה, לא תפיל עליהם מורא אלא תוליד בליבם תקווה.

פחד ותקווה – כך קוראים לשתי התשוקות הגדולות השולטות במין האנושי ואשר איתן צריכים המהפכנים להתמודד: להפיח תקווה בהמונים המדוכאים ולהחדיר פחד במעטים המדכאים – זו מטרתנו. אם נצליח למלא את לב ההמונים בתקווה – המעטים יהיו חייבים לפחד מתקוותם של אלה. מלבד השגת המטרה הזאת, אין לנו כל רצון להפחיד אותם. איננו מבקשים לנקום את נקמתם של העניים אלא להשיג עבורם אושר. שכן נקמה על כל אותן אלפי שנות סבל שסבלו העניים עדיין לא נבראה."

ויליאם מוריס (1896-1834), אישיות מורכבת, רבגונית ורבת פנים; אדם משכיל, סופר פנטסטי שהשפיע רבות על יצירותיו של ג'ון ר' ר' טולקין מחבר "ההוביט" ו"שר הטבעות"; משורר, מתרגם מיוונית עתיקה ומאיסלנדית, אמן אסתטיקן ומעצב טקסטיל רב השפעה באנגליה של המאה ה-19; בן למשפחה קפיטליסטית אמידה ובעלים-שותף של חברה מסחרית מצליחה לעיצוב וייצור מוצרי אוּמנות אמנותיים.

החל מראשית שנות הארבעים לחייו היה מוריס להוגה דעות סוציאליסטי מהפכני רדיקלי, אחד הפעילים החברתיים הראשונים והמובילים באנגליה של תקופתו. ב-1883 הצטרף מוריס ל"פדרציה הסוציאליסטית הדמוקרטית" וסייע למימון פעילותה, בין השאר באמצעות מכירת הספרייה הגדולה והמגוונת שלו. ב-1884 נמנה עם מקימי "הליגה הסוציאליסטית", אִמה הורתה של מפלגת העבודה הבריטית. שש שנים לאחר מכן הקים מוריס בית דפוס אמנותי שבו הודפסו עשרות ספרי אמנות.

אישיותו המורכבת של מוריס באה לידי ביטוי בהגותו החברתית- אוטופיסטית, ויש האומרים אף רומנטית. הוא לא בחל בממד האסתטי של החיים שבו עשה חיל הן כמעצב אמנותי והן כתעשיין, אבל סבר שהדבר החשוב והמשמעותי ביותר הוא העתיד הסוציאליסטי של החברה. הוא תיעב את הציוויליזציה המתועשת שצמחה בתקופתו ובמקום להיטיב עם העובדים רק גרמה להמשך ולהעצמת שעבודם לבעלי ההון גורפי הרווחים. במאבקו האידיאולוגי נגד גורמי השעבוד האלה העלה מוריס על נס את עבודת הכפיים האוּמנותית ואת החיים בטבע כתשובות הכרחיות להגשמת מטרתה של כל חברה באשר היא: לאפשר חיים מאושרים לכל אחד מבני האדם המשתייכים אליה.

"מלבד השאיפה ליצור דברים יפים", אמר, "התשוקה המובילה בחיי הייתה ועודנה השנאה לציוויליזציה המודרנית".

"שנאה לציוויליזציה המודרנית" עלולה להישמע בימינו אלה רגש אנכרוניסטי. אולם דווקא בכפר הגלובלי שאנו חיים בו, בעולם הנשלט בידי תאגידי ענק ופוליטיקאים קפיטליסטים תאווי שלטון המחוברים זה לטבורו של זה בעבותות של אינטרסים פיננסיים כוחניים, מצאנו לנכון לתרגם ולהוציא לאור את הטקסט הקטן אך המובחן והמושחז הזה, שאליו התוודענו לפני שנים לא מעטות, אולי כמחוות הזדהות אישית וכתקווה הומניסטית לימים טובים ואנושיים יותר.

מקט: 4-644-1051

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מהפכה — מילה אשר אנו, הסוציאליסטים, נדרשים לה לעתים קרובות — נשמעת נוראה באוזני רוב בני האדם גם אחרי שמסבירים להם כי משמעותה אינה בהכרח שינוי שמלוּוה בהתפרעות ובכל מיני סוגים של אלימות, וכי אין פירושה שינוי שנעשה באופן מכני ובניגוד לדעת הכלל בידי קבוצת אנשים אשר הצליחו בצורה כלשהי לתפוס לרגע את השלטון. אפילו אם נסביר להם כי אנו משתמשים במילה מהפכה במובנה האֶטימולוגי ומתכוונים בכך לשינוי בבסיסה של החברה, אנשים נחרדים מעצם הרעיון של שינוי כה גדול, ומתחננים שנדבר על רפורמה ולא על מהפכה.

אבל כיוון שאנו, הסוציאליסטים, באומרנו "מהפכה" איננו מתכוונים כלל למה שהאנשים המכובדים הללו מתכוונים אליו במילה "רפורמה", אני חייב להגיע למסקנה שתהא זו טעות להשתמש במילה זו, ותהיינה אשר תהיינה התוכניות שאולי אנו מסתירים מתחת לעטיפתה התמימה. אשר על כן, הבה נדבק בשימוש במילתנו זו — מהפכה — אשר משמעותה היא שינוי בבסיס החברה.

ייתכן שזה יפחיד אנשים מסוימים, אך לפחות ישמש להם הדבר כאות אזהרה שאמנם יש כאן משהו שצריך לפחד ממנו — ובה בעת משהו שיש בו סכנה לא פחותה אם יתעלמו ממנו. אולי כך אף נוכל לעודד כמה אנשים שעבורם המילה הזאת, מהפכה, לא תפיל עליהם מורא אלא תוליד בליבם תקווה.

פחד ותקווה — כך נקראות שתי התשוקות הגדולות השולטות במין האנושי ואשר איתן צריכים המהפכנים להתמודד. להפיח תקווה בהמונים המדוכאים ולהחדיר פחד במעטים המדכאים — זו מטרתנו. אם נצליח למלא את לב ההמונים בתקווה — המעטים יהיו חייבים לפחד מתקוותם של אלה. מלבד השגת המטרה הזאת, אין לנו כל רצון להפחיד אותם. איננו מבקשים לנקום את נקמתם של העניים אלא להשיג עבורם אושר. שכן נקמה על כל אותן אלפי שנות סבל שסבלו העניים עדיין לא נבראה.

ואולם רבים מבין העריצים מדכאי העניים, בעצם רובם, אינם מודעים לעובדה שהם עריצים. מדוע? זאת נראה מיד. הם עצמם מנהלים אורח חיים מסודר, שקט, מרוחקים עד כמה שאפשר מרגשותיו של בעל עבדים רומי או של סיימון לֶגְרי.[2] הם יודעים שהעניים קיימים, אך סבלותיהם אינם מצטיירים לפניהם בצורה חריפה או דרמטית. גם להם יש צרות, והם ללא ספק חושבים שהסבל הוא מנת חלקה של האנושות כולה. גם אין להם, לעריצים, כל דרך להשוות את צרותיהם עם אלה של בני האדם שנמצאים במעמד חברתי נמוך מהם. ואם אי פעם פולשת אל מוחם המחשבה על אותן צרות קשות יותר, הם מתנחמים בעיקרון שבני אדם מתרגלים לכל הצרות שנוחתות עליהם, תהיינה אשר תהיינה.

לפחות ככל שהדבר נוגע ליחידים, זוהי אמנם האמת, ולכן אנו מוצאים בין התומכים בהנצחת מצב הדברים הנוכחי, רע ככל שיהיה, קודם כול את העריצים הבלתי מודעים, אלה שחיים בנוחות וסבורים כי עליהם לחשוש מכל דבר שיהיה כרוך בשינוי עמוק יותר מרפורמות רכות ומדורגות ביותר. אחרי העריצים אנו מוצאים את העניים, אלה שחייהם כה קשים ומלאי דאגות עד כי אין הם יכולים לשער כלל שייתכן עבורם שינוי כלשהו לטובה. הם אינם מעזים לסכן ולו מעט מזעיר מרכושם העלוב כדי לקדם איזושהי פעולה להטבה אפשרית של מצבם. וכך אין באפשרותנו לגרום לשינוי אצל העשירים מלבד להחדיר בהם פחד, וגם קשה לנו ביותר להפיח תקווה כלשהי בעניים. הגיוני ביותר אם כן שאותם אנשים אשר אנו מנסים לערב אותם במאבק הגדול שיביא לצורת חיים טובה יותר מאשר זו שבה אנו חיים עתה, יִפנו אלינו ויבקשו מאיתנו לתת להם לפחות מושג־מה באשר לאיך ייראו החיים הללו. זוהי בקשה סבירה, אך קשה להגשימה, כיוון שאנו חיים בשיטה שהופכת כל מאמץ מודע להתחדשות ולבנייה מחדש לבלתי אפשרי כמעט. לכן לא יהא זה משולל היגיון מצדנו להשיב להם: "קיימים מכשולים מסוימים להתקדמותו של האדם. אנו יכולים לומר לכם מה הם. סלקו אותם ואז תיווכחו לדעת."

אני מציע אפוא את עצמי כקורבן על מנת להשׂביע את רצונם של אלה החושבים ש"במצב הדברים הנוכחי יש לנו לפחות משהו", ומפוחדים מן הרעיון להרפות את אחיזתם באותו משהו פן ימצאו את עצמם במצב גרוע יותר מזה שבו הם נמצאים עתה, ויאבדו הכול. אבל במהלך ניסיוני להראות כיצד ביכולתנו לחיות, אני חייב לעסוק פחות או יותר בפן השלילי. כוונתי לומר שעלי להצביע היכן לדעתי אנו נכשלים עתה בניסיוננו לחיות חיים ראויים. אני חייב לשאול את העשירים והאמידים מהו אותו מעמד שהם מתעקשים לשמֵר בכל מחיר, והאם בסופו של דבר יהיה זה אובדן כה נורא עבורם אם יוותרו עליו? ועלי לומר לעניים כי למרות שיש ביכולתם לחיות חיים ישרים ונדיבים, הם נמצאים עתה במעמד שהתמדה בו פירושה המשך השפלתם.