איך שאנחנו חיים זה איך שאנחנו מתים

מצאו מחדש את תחושת החופש בתוך שטף החיים התמידי של סופים והתחלות, בעזרת דברי החוכמה של פמה צ'ודרון – הנזירה הבודהיסטית האהובה וסופרת רב המכר "כשהדברים מתפרקים".
גם אם ננסה להתנגד לכך, כל הדברים מגיעים אל סופם כל הזמן, בכל רגע: סוף נשימה, סוף יום, סוף מערכת יחסים, וסופו של דבר – סוף החיים. לכל סוף מתלווה המחלה גם כאשר לא ברור מה היא כוללת או לאן היא מובילה. באיך שאנחנו חיים זה איך שאנחנו מתים חולקת איתנו פמה צ'ודרון את חוכמה ומלמדת אותנו איך לעבוד עם שטף החיים: איך לחיות בקלות, בשמחה ובחמלה גם בזמן של חוסר ודאות, איך לאמץ לליבנו התחלות חדשות ואיך להתכונן לקראת המוות בסקרנות ובפתיחות, ללא פחד.

מקט: 4-415-208

1.
השטף המופלא של לידה ומוות

זהו ספר על פחד מוות. ליתר דיוק, הספר הזה מציג שאלה: איך אנחנו מתייחסים אל הפחד הבסיסי ביותר, הפחד מפני המוות? יש אנשים שמסלקים מדעתם כל מחשבה על מוות, ומתנהלים כאילו יחיו לנצח. יש כאלה שאומרים לעצמם שהחיים הם הדבר היחידי שמשנה, משום שהמוות – לדעתם – הוא כלום גדול. יש שנהיים אובססיביים לבריאותם ולביטחונם, וכל חייהם סובבים סביב התרחקות מן הבלתי נמנע, במשך שנים רבות ככל שמתאפשר להם. נפוץ פחות לראות אנשים שפותחים את עצמם לרווחה אל מול עובדת מותם הבלתי ניתנת לשינוי – וכל הפחדים שעלולים להתעורר בעקבותיה – וחיים את חייהם בהתאם.

מצאתי שאותם אלו שאכן נפתחים באופן כזה, חיים ביתר שאת ומתוך הערכה רבה יותר כלפי מה שיש להם. הם שקועים פחות בדרמות הפרטיות שלהם, ויש להם השפעה מיטיבה יותר על הזולת ועל כדור הארץ בכללותו. בין האנשים האלה נכללים המורים שלי, אך גם חכמים נוספים מכל המסורות הרוחניות שיש בעולם. אבל יש גם אנשים רגילים רבים שלא מתכחשים למוות וגם לא עוסקים בו באובססיביות: הם חיים בהרמוניה עם הידיעה המסוימת שיום אחד יעזבו את העולם הזה.

לפני כמה שנים לימדתי את הנושא הזה בסמינר סוף שבוע במכון אומגה בריינבק, ניו יורק. אחת המשתתפות התוודתה בפניי שכאשר שמעה לראשונה שאני מתכוונת לדבר על מוות, התגובה שלה הייתה “איזה באסה!” למרות זאת, עד שהסמינר נגמר היא גילתה שנושא הלימוד הזה משנה חיים. ואומנם, אני מקווה שהנושא הזה יעזור לכם להתיידד עם המוות ולהרגיש איתו נוח יותר; שתוכלו לחיות ביתר הרמוניה עם מה שקודם לכן הפחיד אתכם – לנוע ביתר קלילות מ”איזה באסה!” לעבר פריצת דרך.

השאיפה השנייה שלי כרוכה בראשונה, והיא מכוונת לכך שההיפתחות אל המוות תסייע לכם להיפתח אל החיים. כפי שאחזור ואומר בדפים הבאים, המוות הוא לא רק איזה עניין שמתרחש בסוף חיינו. מוות מתרחש בכל רגע. אנחנו חיים בשטף מופלא של לידה ומוות, לידה ומוות. סופה של חוויה אחת הוא תחילתה של החוויה הבאה, שעד מהרה מגיעה גם היא אל קיצה ומובילה אל התחלה חדשה. זה כמו שטף תמידי של נהר.

בדרך כלל אנחנו מתנגדים לשטף הזה על ידי כך שאנחנו מנסים למצק את החוויה שלנו ולייצב אותה בדרך כזאת או אחרת; אנחנו מנסים למצוא דבר כלשהו – כל דבר – להיאחז בו. ההנחיה כאן היא להירגע ולהרפות. התרגול כאן הוא להרגיל את עצמנו להתקיים בתוך השטף התמידי הזה. זוהי הדרך לעבוד עם פחד המוות שלנו וגם עם פחד החיים, ולאפשר להם להתמסמס ולהיעלם. אין כאן תוצאה מובטחת. לא תוכלו לבקש את הכסף שלכם בחזרה אם זה לא יקרה, או אם יידרש לזה זמן רב יותר מכפי שהייתם רוצים. אבל אני מתקדמת לאט בכיוון הזה, ואני סבורה שגם אתם יכולים.

במסורת המאהיאנה של הבודהיזם שאליה אני משתייכת, נהוג לפתוח כל לימוד, כל תרגול וכל פעילות חיובית אחרת, בהרהור על המטרה הרחבה יותר שלנו. נוכל למשל להרהר בתועלת שיכולה ההתיידדות עם שטף הלידה והמוות להעניק לסביבה המיידית שלנו ולאנשים בחיינו – ואפילו מעבר להם. נוכל לחשוב על השפעתה החיובית של הנינוחות הרבה והולכת שלנו ביחס לחיים ולמוות, על כל מה ומי שנפגוש בדרך.

המחשה לזיקה הפנימית המתקיימת בין כל הדברים בעולם שלנו ניתן למצוא בדבריהם של תיאורטיקנים של תורת הכאוס: הם אומרים שפרפר שמרפרף בכנפיו באמזונס משפיע על מזג האוויר באירופה. כך בדיוק משפיע מצב התודעה שלנו על העולם. אנחנו יודעים איך משפיע מצב הרוח שלנו על אנשים סביבנו. אם תזעיפו פנים למישהו, יש סיכוי גבוה שהוא יזעף על מישהו אחר. אם תחייכו למישהו, הוא ירגיש טוב יותר ויש סיכוי גבוה שהוא יחייך אל מישהו אחר. באופן דומה, ככל שתהיו נינוחים יותר עם הטבע המשתנה של החיים, עם המוות הבלתי נמנע, תשפיעו את הנינוחות הזאת על אחרים סביבכם.

כל אנרגיה חיובית שאנחנו מפנים כלפי עצמנו או כלפי אחרים יוצרת אווירה של אהבה וחמלה כלפי הזולת, והיא מתפשטת עוד ועוד – מי יודע עד לאיזה מרחק? עלינו לגשת לנושא המוות מתוך הגישה הזאת. להגיע אל החקירה הזאת עם העצמי הטוב ביותר שלנו, העצמי הרגיש לפחדים ולכאבים של אחינו ושותפינו להוויה, עם העצמי המעוניין לעזור. כדי לתמוך בשאיפה זו, נוכל להקדיש את המסע המסוים הזה דרך הבארדו לדאגה לשלומו של אדם אחר אחד לפחות שמתמודד עם קשיים. אתם יכולים להתחיל בכך שתרשמו לעצמכם כמה שמות של אנשים כאלה, ותוסיפו לרשימה שמות נוספים במהלך הדרך. בסופו של דבר, אולי תמצאו את עצמכם מול רשימה בת כמה וכמה עמודים.

מיליארדי אנשים על פני הכדור הזה זקוקים לאכפתיות ולתמיכה. אנחנו יכולים לקוות שכל התקדמות שלנו תעניק להם איכשהו מעט מן העזרה שהם זקוקים לה. אולי נהיה מסוגלים לעזור ישירות רק למספר קטן של אנשים, אבל ניתן לכלול את כולם בשאיפותינו.

ביסוס המוטיבציה שלנו בצורה כזאת נקרא “ייצור בודהיצ’יטה”, שהיא לב החמלה – או כפי שדזיגאר קונגטרול רינפוצ’ה קורא לזה, “תודעת התעוררות”. אנחנו מעמיקים את לימוד הדהרמה שלנו לא רק כדי לעזור לעצמנו, אלא כדי לעזור לעולם כולו.