החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אין בית בטוח

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2017-02 | 469 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

החיים בצל הטראומה שעברה סינתיה ארצ'ר בילדותה, לאחר שמשפחתה נעלמה בלי להותיר עקבות, הפכו אותה לאמא דאגנית – אפילו חרדתית, לדעת גרייס, בתה בת הארבע־עשרה. יעידו על כך שלל החוקים וההגבלות שהוטלו על הנערה המתבגרת ואינסוף מריבות שלה עם הוריה. אבל סינתייה ובעלה טרי נחושים לעשות הכול כדי להגן על בתם מפני סכנה.

האמנם הכול?

כשגרייס מתקשרת לאביה באמצע הלילה, ומבקשת בהיסטריה שיבוא להציל אותה, הוא יוצא אליה בלי לשאול שאלות. אבל מה שבהתחלה נראה כמו אירוע שיסתיים בשיחת נזיפה, הופך עד מהרה למסע מסוכן אל מחוץ לחוק, וטרי עושה זאת בלי להתלבט. התחזות. פריצה. איומים. טרי נאלץ לעשות דברים שמעולם לא שיער שייאלץ לעשות. וכשטרי וסינתיה סבורים שהסכנה כבר מאחוריהם, הם מגלים שהסכנה האמיתית ממתינה להם בתוך ביתם.

האם יש גבול למה שיהיו הורים מוכנים לעשות כדי להגן על ילדיהם?

זהו ספר המשך לרב־המכר 'בלי לומר שלום' שיצא אף הוא בהוצאת מודן ומיד קנה לו קהל מעריצים נלהב.

מקט: 4-20-532833
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

ריצ׳רד ברדלי מעולם לא ראה בעצמו אדם אלים, אך ברגע זה הוא היה מוכן להרוג מישהו.

״אני לא יכול לסבול את זה יותר,״ אמר והתיישב על המיטה בפיג׳מה שלו.

״אתה לא יוצא לשם עוד פעם,״ אמרה אשתו אסתר. ״תעזוב את זה.״

את המוזיקה הרועמת מהבית השכן הם יכלו לא רק לשמוע, אלא גם להרגיש. הבס העמוק חדר דרך קירות ביתם כפעימות לב.

״עכשיו אחת־עשרה בלילה, בשם אלוהים,״ אמר ריצ׳רד והדליק את מנורת הלילה שלו. ״יום רביעי. לא יום שישי בערב, לא שבת בערב, יום רביעי.״

בני הזוג ברדלי גרו בבית הצנוע הזה במילפורד, ברחוב בן המאה על עציו הבוגרים, כמעט שלושים שנה. הם ראו שכנים באים ועוזבים. טובים ורעים. אלא שמעולם לא היו להם שכנים גרועים כאלה, והמצב כבר נמשך זמן־מה. שנתיים לפני כן החל בעליו של הבית השכן להשכיר אותו לסטודנטים ממכללת האוּסָטוניק שבברידג׳פורט, ומאז הלכה השכונה והידרדרה מדחי אל דחי, כפי שנהג ריצ׳רד ברדלי להצהיר מדי יום.

כמה מהסטודנטים היו גרועים במיוחד, ואלה שגרו בבית עכשיו היו הגרועים מכולם. מוזיקה רועשת כמעט בכל ערב. ריח של חשיש שנישא מהחלונות. בקבוקי בירה מנופצים על המדרכה.

בעבר זה היה אזור נחמד בעיר, שגרו בו זוגות צעירים בתחילת דרכם, חלקם עם ילדים. היו גם כמה מתבגרים ברחוב, ללא ספק, אבל אם מישהו מהם הפר את הסדר והזמין חברים למסיבה סוערת בהיעדר ההורים, אפשר היה להלשין עליו למחרת באוזני ההורים, וזה לא היה קורה שוב. לפחות לזמן־מה. היו גם אנשים מבוגרים ברחוב, רבים מהם גמלאים. כמו בני הזוג ברדלי, שלימדו בבתי־ספר במילפורד ובסביבתה משנות השבעים ועד שפרשו מעבודתם.

״בשביל זה עבדנו כל כך קשה כל החיים?״ הוא שאל את אסתר. ״בשביל לגור ליד חבורה של הוללים דפוקים?״

״אני בטוחה שהם יפסיקו בקרוב,״ היא אמרה והתיישבה במיטה. ״בדרך כלל הם מפסיקים מתישהו. גם אנחנו היינו פעם צעירים.״ היא העוותה את פניה. ״לפני הרבה זמן.״

״זה כמו רעידת אדמה שלא נגמרת,״ הוא אמר. ״אני אפילו לא יודע איזה מין מוזיקה הם משמיעים. מה זה?״

הוא קם, לקח את חלוק הרחצה שלו, שהיה זרוק על כורסה, וקשר את החגורה מלפנים.

״אתה תגרום לעצמך התקף לב,״ אמרה אסתר. ״אתה לא יכול ללכת לשם בכל פעם שזה קורה.״

״אני אחזור בעוד כמה דקות.״

״בשם אלוהים,״ היא אמרה כשהוא יצא מחדר השינה. אסתר ברדלי החזירה את כיסוי המיטה למקומו, לבשה את חלוקה, נעלה את נעלי הבית, שהיו מונחות על הרצפה ליד המיטה, ומיהרה לרדת במדרגות בעקבות בעלה.

כשהשיגה אותו הוא היה במרפסת הקדמית. רק אז ראתה שהוא יחף. היא ניסתה לאחוז בזרועו ולעצור אותו, אבל הוא התנער מאחיזתה, והיא הרגישה צביטת כאב בכתפה. הוא ירד במדרגות, המשיך אל המדרכה, פנה שמאלה והמשיך לצעוד עד שהגיע לשביל הגישה לבית השכן. הוא היה יכול לחצות את המדשאה, אבל היא הייתה עדיין רטובה מגשם שירד באותו ערב.

״ריצ׳רד,״ היא אמרה בתחינה, כמה צעדים מאחוריו. לא הייתה לה שום כוונה לעזוב אותו. היא תיארה לעצמה שהצעירים האלה לא יפגעו בו אם יראו אותה עומדת שם. האם יכו איש זקן כשאשתו מסתכלת?

הוא היה חדור שליחות כשעלה במדרגות אל דלת הבית הוויקטוריאני בן שלוש הקומות. רוב האורות בבית דלקו, רבים מהחלונות היו פתוחים, וכל השכנים יכלו לשמוע את המוזיקה מחרישת האוזניים. אך היא לא הצליחה לבלוע את קולות האנשים וצחוקם הרועם.

ריצ׳רד הלם בדלת, בעוד אשתו עומדת בתחתית מדרגות המרפסת וצופה בחרדה.

״מה אתה חושב לומר?״ היא שאלה.

הוא התעלם ממנה והלם שוב בדלת. כשעמד להכות בה באגרופו בפעם השלישית, נפתחה הדלת לרווחה. בחור רזה כבן עשרים, שגובהו קצת יותר ממטר שמונים, במכנסי ג׳ינס ובחולצת טריקו כחולה כהה, עמד בפתח כשבידו בקבוק בירה.

״היי,״ הוא אמר ומצמץ פעמים אחדות כשאמד את אורחו בעיניו. שערו האפור הדליל של ברדלי הזדקר לכל עבר, חלוקו החל להיפתח מלפנים, ועיניו בלטו בזעם.

״מה יש לכם?״ צעק ברדלי.

״סליחה?״ אמר הבחור בתדהמה.

״אתם מעירים את כל השכונה!״

פיו של הצעיר נפער לרווחה, כאילו ניסה להבין את הדברים. הוא הסתכל מעבר לאיש וראה את אסתר ברדלי מצמידה את כפות ידיה זו לזו, כמעט כמו בתפילה.

היא אמרה, ״המוזיקה קצת חזקה מדי,״ ונשמעה כמעט מתנצלת.

״אה, כן, לעזאזל,״ הוא אמר. ״אתם מהבית השכן, נכון?״

״אלוהים,״ אמר ריצ׳רד והניע את ראשו מצד לצד. ״הייתי פה בשבוע שעבר, וגם שבוע לפני כן! נשארו לך בכלל תאי מוח?״

הצעיר מצמץ בעיניו עוד כמה פעמים, ואחר כך הסתובב וצעק לתוך הבית. ״היי, תנמיך את זה. קרטר! היי, קרטר! תנמיך את זה – כן, תנמיך את הקול, בבקשה!״

כעבור שלוש שניות נפסקה המוזיקה, ודממה פתאומית השתררה.

הצעיר משך בכתפיו בהתנצלות ואמר, ״סליחה.״ הוא הושיט את ידו הפנויה. ״שמי בריאן. כבר אמרתי לך את זה פעם?״

ריצ׳רד ברדלי התעלם מהיד.

״אתם רוצים להיכנס לשתות בירה או משהו?״ שאל בריאן והרים בעליזות את הבקבוק שבידו. ״יש לנו גם פיצה.״

״לא,״ אמר ריצ׳רד.

״תודה על ההצעה,״ אמרה אסתר בעליזות.

״אתם השכנים מהבית הזה, נכון?״ שאל בריאן והצביע.

״כן,״ אמרה אסתר.

״אוקיי. טוב, אני מצטער על הרעש וכל זה. הייתה לנו בחינה היום, אז רצינו קצת להתפרק, אתם מבינים? אם זה יקרה עוד פעם, בואו הנה ותדפקו על הדלת, ואנחנו ננסה לשמור על השקט.״

״זה מה שעשיתי,״ אמר ריצ׳רד.

בריאן משך בכתפיו, ואחר כך נסוג בחזרה לתוך הבית וסגר את הדלת.

אסתר אמרה, ״הוא נראה בחור נחמד.״

ריצ׳רד רטן.

הם חזרו אל ביתם, שדלתו הקדמית נשארה פתוחה מעט כשיצאו ממנו בחיפזון. רק לאחר שנכנסו ונעלו את הדלת, הם ראו את השניים שישבו בסלון.

גבר ואישה. בשלהי שנות השלושים לחייהם או בתחילת הארבעים. שניהם במכנסי ג׳ינס יוקרתיים – האם זה קפל מגוהץ במכנסיים שלה? –ובז׳קטים קלים.

אסתר השמיעה צעקה מבוהלת קצרה כשראתה אותם.

״אלוהים אדירים,״ אמר ריצ׳רד. איך לכל הרוחות נכנ–?״

״לא הייתם צריכים להשאיר את הדלת פתוחה,״ אמרה האישה וקמה מהספה. גובהה לא עלה על מטר חמישים ושמונה, אולי מטר ושישים. שיער שחור קצר ופוני על המצח. ״זה לא חכם,״ היא אמרה. ״אפילו בשכונה נחמדה כזאת.״

״צלצלי למשטרה,״ אמר ריצ׳רד ברדלי לאשתו.

רק כעבור רגע נקלטה ההוראה. אבל כשזה קרה היא החלה ללכת אל המטבח. ברגע שזזה, זינק הגבר מהספה. הוא היה גבוה מהאישה בשלושים סנטימטרים, חסון וזריז. הוא חצה את החדר בשנייה וחסם את דרכה.

הוא אחז בגסות בכתפיה הגרומות, סובב אותה והשליך אותה בכוח אל כורסה שעמדה בסלון.

היא ייבבה.

״בן־זונה!״ אמר ריצ׳רד ברדלי ותקף את הגבר כשגבו היה מופנה אליו. הוא הלם באגרופו בגבו של הפולש, ממש מתחת לעורף. הגבר סב על עקביו והרחיק ממנו את ריצ׳רד כאילו היה ילד. כשריצ׳רד מעד לאחור השפיל הגבר את מבטו, ראה את רגלו היחפה ודרך עליה בעקב נעלו.

ברדלי צעק בכאב וקרס לעבר הספה, פגע בקצהָ ונפל על הרצפה.

״מספיק,״ אמרה האישה אל שותפה. ״מותק, אתה מוכן לכבות כמה מהאורות האלה? נורא מואר פה.״

״בטח,״ הוא אמר, מצא את מתג האור ולחץ עליו.

״לכל הרוחות,״ לחש ריצ׳רד. ״שברת לי את הרגל.״

״תן לי לעזור לו,״ אמרה אסתר. ״תן לי להביא לו שקית קרח.״

״אל תזוזי,״ אמר הגבר.

האישה נשענה בישבנה על קצה שולחן הקפה, שממנו יכלה בקלות לפנות אל אסתר ולהסתכל על ריצ׳רד שישב על הרצפה.

היא אמרה:

״אני עומדת לשאול אתכם שתי שאלות, ואני אשאל אותן רק פעם אחת. לכן אני רוצה שתקשיבו לי טוב, ואחר כך תחשבו טוב על התשובה שלכם. אני לא רוצה בשום אופן שתענו על השאלה שלי בשאלה. זה יהיה מאוד לא יעיל. ברור?״

בני הזוג ברדלי הביטו זה בזה בבהלה, ואחר כך החזירו את מבטיהם אל האישה. ראשיהם נעו קלות מלמעלה למטה לאות הבנה.

״טוב מאוד,״ אמרה האישה. ״עכשיו שימו לב. זאת שאלה פשוטה מאוד.״

בני הזוג ברדלי המתינו.

האישה שאלה, ״איפה זה?״

המילים נשארו תלויות באוויר לרגע, ואיש לא השמיע קול.

כעבור שניות אחדות אמר ריצ׳רד, ״איפה מ–?״

דבריו נקטעו כשראה את המבט בעיני האישה.

היא חייכה ונופפה לעומתו באצבעה. ״לא, לא. הזהרתי אתכם. כמעט ענית לי בשאלה, נכון?״

ריצ׳רד בלע את רוקו. ״אבל–״

״אתה יכול לענות על השאלה? כדאי שתדע שאֵלי אומר שזה פה.״

שפתיו של ריצ׳רד רעדו. הוא הניע את ראשו מצד לצד וגמגם, ״אני… אני לא… אני לא…״

האישה הרימה יד, השתיקה אותו והפנתה את תשומת לבה אל אסתר. ״תרצי אולי אַת לענות על השאלה?״

אסתר נזהרה בדבריה. ״אודה לך מאוד אם תהיי יותר ספציפית. אני חייבת לומר לך שהשם הזה – אלי? אני לא מכירה אף אחד בשם הזה. הדבר שאתם רוצים, אם הוא אצלנו, ניתן לכם אותו.״

האישה נאנחה והפנתה את ראשה אל שותפה, שעמד במרחק כמה צעדים ממנה.

״נתתי לכם הזדמנות,״ אמרה האישה. ״אמרתי לכם שאני אשאל רק פעם אחת.״ באותו רגע נשמעה שוב מוזיקה חזקה מהבית השכן. חלונות ביתם של בני הזוג ברדלי החלו לרטוט. האישה חייכה ואמרה, ״זה דרייק. אני מתה עליו.״ היא הסתכלה על הגבר ואמרה, ״תירה בבעל.״

״לא! לא!״ צעקה אסתר.

״אלוהים!״ צעק ריצ׳רד. ״רק תגידו לנו מה–״

לפני שהספיק המורה הגמלאי לסיים את המשפט, שלח הגבר יד לכיסו, הוציא משם אקדח, כיוון אותו למטה ולחץ על ההדק.

אסתר פתחה את פיה לצעוק שוב, אבל שום קול לא בקע ממנו, מלבד ציוץ גבוה, כאילו מישהו דרך על עכבר.

האישה אמרה לה, ״את כנראה באמת לא יודעת.״ היא הנהנה לעבר שותפה, והוא ירה פעם נוספת.

בקול עייף היא אמרה לו, ״לא בטוח שזה לא פה. מחכה לנו לילה ארוך, מותק, אלא אם כן זה בצנצנת העוגיות.״

״הלוואי שיהיה לנו מזל כזה,״ הוא אמר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אין בית בטוח”