עין הבובה

לינדה, צעירה ניו-יורקית שזהותה מורכבת וחצויה, בתם של אם פלסטינית ואב יהודי, היא כתבת ברשת טלוויזיה אמריקאית המוצבת במזרח התיכון. בשל רגישותה האישית לסכסוך היא מחליטה להימנע מכתבות בישראל ובשטחים ולהתרכז בזירה העיראקית, אלא שאז פונה אליה מפקד לא-שיגרתי בחללי אל-אקצא, ומציע לה לצלם כתבה על נשים היוצאות לפעולת התאבדות בישראל. היא מוזמנת להכיר ולראיין אותן בימי חייהן האחרונים, בדרכן להתאבדותן הקטלנית. מרגע שלינדה מקבלת את ההזמנה, פצצות האדם מתחילות לתקתק…
מן העבר השני נכנסים לתמונה שירותי הביטחון הישראליים, בפיקודו של צעיר ישראלי מלא הפתעות, המנסה לגייס את לינדה או להשתמש בה כפיתיון. לינדה נסחפת לתוך סיפור של חיים ומוות שקורע אותה במאבקים פנימיים חסרי פיתרון – בין קצות זהותה החצויה, בין תמיכתה במאבק הפלסטיני לסלידתה העמוקה מנשק ההתאבדות, ובעיקר בין הזדהותה העמוקה עם גיבורות הסיפור לאתיקה העיתונאית הדורשת ריחוק. הבלתי צפוי והבלתי נמנע מתרחשים לבסוף – ולינדה הופכת לסיפור עצמו.
'עין הבובה' הוא רומן מתח פסיכולוגי-פוליטי מסעיר ומרתק, החודר לעומקה ולמורכבותה של נקודת המבט הפלסטינית, בלי שום ויתורים לקונצנזוס הישראלי.

מקט: 4-497-1106

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

לינדה, צעירה ניו-יורקית שזהותה מורכבת וחצויה, בתם של אם פלסטינית ואב יהודי, היא כתבת ברשת טלוויזיה אמריקאית המוצבת במזרח התיכון. […]

---

א
יום רביעי, 10:00 בלילה
מלון אמריקן קולוני, מזרח ירושלים

הלילה החלטתי לכתוב. אחרת, איך ולמי אספר? ככה, באופן אישי וישיר לגמרי. תמיד רציתי לכתוב, לתעד את מה שהמצלמה שלי לא מסוגלת לקלוט. לשבת לבד ולהציג הכל בכתב, ללא צוות, מפיק או צנזור. ובלי לוח זמנים, רק אני לבדי מול המחשב הנייד. לכתוב ולספר, לעצמי יותר מכל. להניח את הדברים לפני, כמו עדות, כמו מראה, כמו שומרת לנפשי. בסוף כל יום, יהיו קורותיו אשר יהיו, אשב ואכתוב. לא ארוחות לילה עם הצוות בהוטל ג'רוזלם ולא בירה עם חברים. מפגש קבוע עם עצמי על מקלדת המחשב הנייד. לכתוב כדי לשרוד.

גם השקר הביא אותי לכתוב. תחושה חזקה של רמייה השתלטה עלי לאחרונה. ומנגד אני משננת לעצמי: את עיתונאית, זו השליחות שלך… כאילו אין לי סיפור שקושר אותי באלפי נימים למרחב הזה, לבני-האדם שחיים בו ומתים בו ועליו, בשבילו ובגללו. למצלמה אין אפילו מושג קלוש מכל זה. היא הרי עיוורת לכל מה שקורה סביבה.

לכתוב עכשיו גם בגלל המיחושים שהתנחלו אצלי בבטן מאז שיצאתי לדרך. אין לי מושג לאן הולך הסיפור הזה ולאן אני נעה איתו, מסופה לסופה. כמה בנאלי. שלשום עוד הייתי בבגדאד, הבוקר התעוררתי בעמאן והלילה אני הולכת לישון כאן, בירושלים המזרחית. ושוב אני מנסה להרגיע את עצמי: את עיתונאית. זו השליחות שלך…

* * *

מרטין העיר אותי הבוקר בחדרי במלון בעמאן. את הטלפון שמעתי בחלום. לא עניתי. או שעניתי בחלום לשיחה חלומית. הייתי הרוסה מהשבוע בבגדאד, בעיקר מהמתח הנפשי. הארץ הזאת אוצרת בבטנה אש גדולה, זעם עתיק מהול בדלק, ועוד מעט ישחררו האמריקאים החכמים את השסתום והכל יבער.

אחר-כך התחיל הטלפון הסלולרי. הצצתי בחצי עין בשעון: שמונה וחצי בבוקר. ישנתי בקושי ארבע שעות. מרטין על הבוקר. מה קרה? תדליקי סי-אן-אן, הוא אומר לי בקול מסתורי. הטלוויזיה אצלי על אל-ג'זירה, בניין בוער והמון זועם. עברתי לסי-אן-אן, אותו בניין בוער ואותו המון זועם. הווליום היה נמוך מדי. לא שמעתי אבל זיהיתי מייד את מרכז עזה. על המסך התרוצצו כוחות חילוץ עם פצועים, וכבר הונחו גופות בשורה על המדרכה. העשן התפוגג ואפשר היה לראות בניין מגורים בן ארבע קומות שפשוט מחקו לו מחצית שלמה באלכסון ומחציתו האחרת עולה בלהבות. הפצצת בניינים מהאוויר? הכתב סיפר על פצצה כבדה במיוחד שהוטלה על הבניין על-ידי מטוס קרב ישראלי. קרב? נגד דיירי בניין? מרטין ממתין על הקו שאתעשת. אני עוד כאן. איך אפשר שלא להתפוצץ מול המראות האלה? מחר יתפוצץ אוטובוס ישראלי והעולם יזדעזע…

אבל מרטין לא התקשר בגלל פצצה במשקל טון שהוטלה על מרכז עזה. יש לו עניינים חשובים יותר. אפרופו פיצוצים, הוא אומר לי, כאילו היה צריך את כל האירוע המזוויע הזה כטריגר לשיחה שלנו, יש לי חדשות טובות, לינדה, הוא עובר פתאום לטונים עליזים. בטח לא תציע לי כתבה בפריז, אני מנחשת. גם זה יגיע, הוא משקר, אבל יש לי משהו חשוב יותר בשבילך, סיפור חם שיש לנו עליו בלעדיות. סיפור פלסטיני…

בלעדיות? סיפור פלסטיני? מה זה כבר יכול להיות. ריאיון עם מתאבד, אני מנחשת בלי התלהבות. הרבה יותר מזה, מתרגש מרטין. לא מתאבד, אלא מתאבדות, נשים! איש עוד לא טיפל בזה. כתבה בלעדית. מה אני אומר כתבה, סרט, סרט תיעודי מלא.

נפלא, אני חושבת לעצמי, מתאבדות, נעשה סרט פמיניסטי… מרטין מיתמם, מעמיד פנים כאילו שכח מה סיכמנו לגבי פלסטין, שכח למה אני בעמאן. ובכלל, רק אתמול סיימתי לצלם בבגדאד ועוד לא ערכתי דקה. אבל האיש נעול, עזבי בגדאד עכשיו, אני אטפל בעריכה. כאן יש סיפור מבפנים. את תיכנסי לתוך ליבה של המפלצת, הוא מבטיח. והוא לא מתכוון לחיל האוויר הישראלי… נכון מרטין? עכשיו הוא יגיד לי לעזוב את הפוליטיקה בצד. תמיד כשהדברים נעשים קצת מורכבים הוא קורא לזה פוליטיקה. עזבי, אני מדבר על סרט אישי, לא כתבת חדשות, סרט מלא, דוקומנטרי, פסטיבלים באירופה וכל זה. נו, פסטיבלים באירופה… עכשיו הוא קנה אותי.

תקשיבי לפרטים, הוא עובר מייד לטון מעשי, קיבלנו בדואר דיסק עם סרט וידאו, שלחתי לך אותו באימייל, שתי דקות עם שלוש צעירות פלסטיניות המתכוננות לפעולת התאבדות בישראל שתתבצע בקרוב. מי ששלח את הדיסק רוצה להכניס את המצלמה שלנו פנימה, ואין טוב ממך, לינדה. השם שלך רשום על הסרט הזה, הוא מכריז בדרמטיות. למה השם שלי? חסרים משוגעים? לא, הוא מתכוון מילולית: השם שלי ממש רשום על המעטפה ועל הדיסק במרקר שחור. "עבור לינדה ששוּן". על מה הוא מדבר? הבנאדם השתגע? לא, הוא עוד לא השתגע, הוא חושב שזו הזדמנות גדולה בשבילי. הם רוצים אותך לינדה, הם סומכים עליך. והם גם צירפו הזמנה קצרה בערבית: "לגב' לינדה ששוּן, אנחנו מזמינים אותך לבוא לצלם ולספר את הסיפור של לוחמות החופש שלנו. בלי ישראלים ובלי זרים."

מרטין, מנהל הדסק שלי. נחש ערמומי שכמותו. לא אתפלא אם הוא בישל בעצמו את כל הסצינה הזאת. כבר סיכמנו שאני מחוץ לבִּיצה הפלסטינית-ישראלית. קשה לי להיכנס לשם ולהישאר עיתונאית. כל המקצועיות מתנדפת ממני ברגע ואני הופכת לפצצת רגשות מהלכת, כמו בכתבה ההיא על המתנחלים בחברון, טעות גדולה שבעקבותיה כמעט נשברתי. כל-כך רציתי להתפרץ עליהם, אפילו להתנפל בלי שום חשבון עם הידיים ולחסום את הטינופת שעלתה מגרונם על קברו של המתנחל המתאבד גולדשטיין. אבל אני עיתונאית מערבית אובייקטיבית ומאוזנת… אז עמדתי שם מאופקת עם מצלמה ומיקרופון ואיפשרתי להם להמשיך בהילולת הרוצח… איכסה עלי.

ועכשיו, איזה טירוף, הוא מבקש ממני לרוץ אחרי פצצות-אדם מתקתקות ולתפוס אותן לשיחה וצילום טוב לפני הבום הגדול. אולי מחר הן כבר יפוצצו את עצמן? אבל למרטין יש תשובה מזומנת, הוא כבר סלל לי את הדרך ואני נסחפתי אליה מהופנטת. עובדה, אני כבר כאן, צופה מחלוני על ירושלים הערבית המנומנמת. הן לא יתפוצצו, הוא הבטיח, הן מחכות לי. בת מזל שכמותי… אין סרט בלעדייך. הן רוצות לספר את הסיפור יותר משהן רוצות להתפוצץ, הוא קובע וממשיך לחפור סביבי. לא אכפת לו איך אגש לעניין, מצידו שאעשה סרט אישי רגשי לגמרי. אבל לא תדעי דבר עד שתפגשי את האיש, בעל הקלטת.

לא יודעת למה, אבל נכנסתי למקלחת לפני שבדקתי את האימייל שלי, כאילו הייתי צריכה איזו גניבת זמן במרחב הכי פרטי לפני שאצפה בווידאו שאולי צופן בתוכו עניינים גורליים. ואולי גם אצליח לחשוב על כמה תירוצים טובים להוריד את מרטין ממני. במקלחת אני מצליחה להגיע לריכוז גבוה, שיסלחו לי תושבי המדבר על נהרות המים שאני מבזבזת על המחשבה המפונקת שלי. טוב, במחשבה שנייה הבנתי שאני לא מסוגלת להגיד לא. נשים בשירות הטירוף הגברי… מה מביא אותן להתבטלות האולטימטיבית הזאת? ייאוש? אמונה עיוורת? נקם? אולי רומנטיקה… שמעתי שלפעמים מענישים כך נשים שגברים גזרו את דינן למוות על שפגעו בכבודם הגברי המחורבן. עוד הרהור אחד וכבר רציתי את הפרויקט, למרות שאין לי מושג לאן הוא צפוי להתגלגל, ואני בתוכו.

פתחתי את הקובץ. על המסך הופיעה תמונה מוכרת: על רקע תמונת קיר של מסגדי אל-חרם א-שריף עמדו שלוש דמויות רעולות פנים אוחזות בנשק. אלא שכאן לא היו אלה עוד שלושה צעירים. עוד לפני שפתחו את פיהן לדבר, עמידתן לבדה הסגירה את נשיותן, כאילו התכנסו לתצלום תחפושות. הראשונה התחילה להקריא את הצהרתה ואני הידקתי את חלוק המגבת לעורי, מתגוננת מפני איזו צינה נסתרת. אמינה, כך הציגה עצמה. לא דבריה שהיו מוכרים למדי, אלא הניגוד בין תוכנם לבין קולה העדין והמתוק הוא שצימרר אותי. אמרה שהיא סטודנטית, לוחמת חופש פלסטינית, ושהחליטה להקריב את חייה למען מאבק השיחרור. כך, בקלות שכזאת. אלוהים, איך משכנעים אישה צעירה להקריב את חייה כאילו היו תרומה לאיזו אגודת צדקה, ועל הדרך לקחת את חייהם של רבים אחרים?

שתי חברותיה, שהציגו עצמן בשמות מוּנָה ורַבַּאח, חזרו על הכרזת ההקרבה והחזירו את המיקרופון לאמינה, אם זהו אכן שמה. עוד תהיה לי הזדמנות לברר. רבאח היא הצעירה מכולן, רק סיימה תיכון, לדבריה. הבנתי מייד שאמינה היא המנהיגה. היא נטלה את המיקרופון והקריאה הצהרה משותפת, מילים שנשלחו אלי באופן אישי על-ידי הגבר שהחליט להעלות שלוש נשים כקורבנות, ככה לשם האיזון המיגדרי. ואולי חשב כמו במאי קולנוע הוליוודי, שעם נשים האפקט יהיה יותר מזעזע. בכלל, כל דבר נמכר טוב יותר אם מצמידים לו אישה, מסבון כלים ומכונית ועד פצצה. ואולי לא זה ולא זה. קראתי באיזשהו מקום שזה פיתרון טקטי קר של מצוקה, שכן את חסימתם ולכידתם של הגברים שיכללו הישראלים עד כדי כך, ששום גבר פלסטיני לא יכול עוד לנוע באזור יהודי מבלי שיתנפלו עליו מייד.

המסר של המפקד העלום הזה הופנה לציבור האמריקאי, וזה כשלעצמו חידוש מעניין: "אנחנו מדברות היום באנגלית לאזרחי ארצות-הברית של אמריקה. אולי לא כולכם מודעים לעובדה שהכסף האמריקאי, המיסים שאתם משלמים, משמשים למימון הכיבוש הישראלי, למימון הגניבה של האדמות הפלסטיניות, הדיכוי שלנו, ההפצצות על ערינו, הריסת בתינו ועקירת העצים שלנו…" עוד סיפרו שהן שלוש בחורות צעירות, רווקות, תלמידות מצטיינות, לא דתיות פנאטיות כפי שאנחנו אולי חושבים. אמינה סיימה בטון נחרץ: "הייאוש הוא לא רק האויב שלנו, אלא גם האויב שלכם, והוא שולח אותנו לעשות משהו חיוני ואפקטיבי עם החיים שלנו – למות כשהידות, מרטיריות, למען שיחרור פלסטין והעם הפלסטיני. בקרוב תשמעו על פעולתנו האמיצה, אינשאללה." זהו. בלי קריאת "אללה אכבר" לה ציפיתי משום-מה. מישהו שם חשב על יחסי ציבור. ובאמת מה תועיל כאן ההכרזה על גדולתו של האל? האל שלדעתי אין לו כל עניין בקורבן הזה או בכל קורבן אחר במשחקי המלחמה הגבריים ברובם האלה. סרטון קטן, פשוט, חכם ומחושב, מפתה. עובדה שהוא יצר אצלי מידה מסוימת של דחיפות. הרי מרגע שהחליטו להתפוצץ יכולתי כבר לשמוע איזה תקתוק נסתר בראשי, כמו אותו תנין שבלע שעון.

אז קמתי, לקחתי את המחשב הנייד ואת המזוודה שעוד לא הספקתי לפרוק מאמש, ועליתי על מונית למעבר אלנבי. כמו מהופנטת, כי אני הרי בורחת מהאש הזאת כבר שנים. גם עכשיו זה מלחיץ אותי, ולא שאני לא מתה כבר להתחיל לעשות סרטים ארוכים יותר מכתבה של שמונה דקות. אבל פתאום ככה, בלי שליטה? כשנפרדתי מפלסטין אחרי ניסיון כושל שנמשך חודשים ספורים, איחסנתי עמוק אצלי בראש רעיון לסרט שבישלתי זמן רב – על טייסי הקרב הישראלים. אלה ששכחו כבר מזמן מה זה קרב ומה זו טיסת קרב, מאז שעברו הסבה מקצועית לתפקידם החדש כמחסלים אוויריים. יש להודות על האמת: הישראלים הצליחו ליצור לטייסים האלה דימוי של מחסלים שכירים עלומים שאין להם צד בסכסוך הדמים הזה. כאילו אין להם כל עניין וקשר לחייהם ולגורלם של קורבנותיהם, כי לכאורה הם רק שכירים של צד שלישי שצייד אותם בתמונה ומפה ומעטפה עמוסה בשטרות כסף. אני חושבת על כך, ומייד עולה בראשי דמות הרוצח השכיר במאות סצינות סרטים נדושות. מתברר שאף פעם לא כעסתי עליו. הוא הרי עובד למחייתו…

יש לי כבר פתיחה בראש לסרט הזה שכנראה לעולם לא אעשה. פתיחה די בנאלית. הנה: בוקר בהיר. מטוס קרב נוחת בבסיסו הצבאי לאחר הפצצה בעזה. טייס גבוה, חסון ובלונדיני, לבוש בסרבל טייסים ומחזיק את קסדת הטיס בידו, יורד מהמטוס, מרכיב משקפי שמש ונכנס לג'יפ שלו, ממהר הביתה לקחת את שני ילדיו לגן הילדים. הוא חונה בקדמת הבית והילדים הבלונדינים הקטנים שלו רצים אליו בהילוך איטי, ואחריהם רץ ונובח משמחה כלב לברדור בריא (גם הוא בלונדיני), ומרחוק משקיפה על הכל בחיוך רחב האישה המאושרת (כן, גם היא, שיהיה). קאט למרכז עזה. אישה פלסטינית צעירה, למרגלות הר של הריסות בניין מעשנות, מתייפחת חסרת אונים ליד גופות בעלה ובנה ההרוגים. אלה הקצוות החדים של הזוועה הנדושה הזאת. טמנתי את הפתיחה הזאת בראשי והמשכתי בחיי כעיתונאית מאוזנת… יש אפילו תקציר אצל מרטין, קבור עמוק במגירת האבידות שלו. הוא לא יעז לצאת נגד מיתוס הטייסים הטובים והמוסריים ביותר בתבל.

ברגע של חולשה חשבתי אפילו ששם המשפחה היהודי שלי יעזור לי לדובב כמה טייסים כאלה. אבל זה יהיה מגעיל מצידי, הרי אני ערבייה בת ערבים.

* * *

למזלי הגדול היה סבי עבדאללה דוד ששוּן סוחר עשיר ובעל השפעה בעיראק ובלונדון, וברגע שהתחילו הציונים, יחד עם שותפיהם השליטים העיראקים המושחתים, להתסיס ולהקדיח את היהודים בעיראק – קם סבא ולקח את כל משפחתו ללונדון. הוא היה מספיק חכם לא ליפול למלכודת הגאולה הציונית. כך יצא שמשפחתי לא נגעה בישראל והיא לא נגעה בנו, לפחות עד שהתחתן אבי עם אמי, סוזן, בת למשפחת מַסעַד מיפו, שנסה על נפשה ב-1948 למצרים. הם נפגשו באוניברסיטת ניו-יורק, סיפור שאולי אחזור אליו פעם. מאז, דווקא בהקשרה הפלסטיני, הישראליות מכרסמת בנו בכל פה, או כפי שאמר לי פעם אבי כאשר רק התחלתי לתהות על גלגוליהם של הורי: "הציונים הבריחו את משפחתי מבגדאד וגירשו את משפחת אמך מיפו, כולנו פליטים ערבים."

כשאומרים לי שאני דווקא דומה לאמא, אחת הנשים החכמות והיפות שאני מכירה, אני מסמיקה משמחה, אבל אני יודעת שלקחתי גם כמה גנים של חוכמה ושל יופי מאבא, כמו השיער המסולסל שמירר לי את הילדות במכאובי המסרק. דווקא אחי הצעיר סאמי דומה לאמא ושערו החום מעורר קנאה כשלה: כל שערה במקומה, גולש על פניו ועורפו.

גדלתי בבית ערבי פתוח לכל כיווני הרוחות והתרבויות, אך ללא דת, לא של ממש. לא הייתי אומרת שלא היה אלוהים אצלנו בבית, אבל לא דת. גם לא הנצרות של אמי, שמלבד חג המולד בסגנון האמריקאי האזרחי אני לא זוכרת אותה מציינת איזשהו עניין נוצרי. עד שבאה סבתא איבתיסאם, תֵתָה, ותלתה צלב קטן בקיר המזרח בלי לעשות עניין. ולנו לא היה אכפת. אבל לזכותה ייאמר שלא היא התחילה את מלחמת הסבתות במשפחתנו. כשנה לפני כן, כשבאה אלינו סבתי ויקטוריה – כך סיפר לי אבי פעמים רבות – היא עמדה על מפתן הדלת וסירבה להיכנס אל פנים הבית אם אבא לא יתקין מזוזה, וכדי להדגיש את גודל האסון חבטה בכף ידה פעם על המקום המיועד ופעם על חזה. וכשאבא מספר, הוא חובט בכף ידו על חזהו ומחקה את העיראקית השורשית של סבתא ויקטוריה. לא אכפת לה שיסיר את המזוזה לאחר שתלך, שבה סבתא ואמרה, אבל היא לא תיכנס לבית ללא מזוזה. וכך ישבה על כיסא בפתח הדירה עם כוס תה בידה, והמתינה לפרופסור דניאל, ידידו של אבא, שהוזעק מייד להציל את המצב. הוא הגיע עם מזוזה ותקע אותה עם ברכה, בעוד סבתא עונה אמן ומברכת אותו ואת ילדיו. אחר-כך באה סבתא איבתיסאם, ראתה את המזוזה, ותלתה את הצלב בלי להעיר דבר. את הצלב של סבתא איבתיסאם הסירה סבתא ויקטוריה בפעם הראשונה שהבחינה בו. היא הסירה אותו בעצמה וטמנה אותו במגירה בשידתה של אמי. אף אחד לא העז לומר לה מילה. אבל אחרי שעזבה, אבי, שכעס, אך בשקט, לא הסיר את המזוזה אבל תלה שוב את הצלב במקומו. יותר לא ראינו את סבתא ויקטוריה בביתנו. כך גדלתי עם מזוזה בדלת וצלב על הקיר, ולא זו ולא זה השאירו בי אותות של ממש.

מעבר למזוזה הזאת, היהדות של אבא כמעט שלא נכחה בבית או בחייו, ורק פעמים בודדות ראיתי אותו חובש כיפה, רובן בליל הסדר הרב-תרבותי והרב-גזעי אצל פרופסור דניאל, שאליו הוזמנו בכל שנה לאחר הריב הגדול בין אבא לגיסו סלמאן, בעלה של דודה הלן. הייתי אולי בת שבע או שמונה ביום הריב הגדול. דוֹד סלמאן, כך קראנו לו, ובאמת שהיה חביב אלינו מאוד, נהג להטריד את אבא בעניין זהות ילדיו – תחילה ביניהם, בעדינות, אחר-כך בפני אמא ולבסוף בפני כולם. הפעם הנוראה מכל הייתה גם האחרונה. דוד סלמאן ישב בראש השולחן, וילדיו הקטנים נאג'י ולואיז סיימו לשיר חד-גדיא בסגנון בית-הספר היהודי-אמריקאי לעיניו המתמוגגות של אביהם, שכבר גמע מכוס היין העשירית שלו. הוא שלח מבט של חמלה אלי ואל סאמי, הנהן בצער, ואז, בנוכחות כולם, הטיח לעבר אבא במבט מר ושיכורי שהנה עוד מעט יגדלו ילדיו וילכו לאיבוד, לא ידעו מאין באו ולאן הם הולכים, ואז נופף בידו ועבר לאנגלית כדי שנבין גם אנחנו, ותבע לדעת אם אבא החליט לגדל את ילדיו כיהודים או כערבים. תחליט, הוא פקד, לכאן או לשם, אי-אפשר באמצע.

אמא חסה עלינו וביקשה שנלך לשחק, אך אבא, שאבדה סבלנותו לִכבודו של גיסו המבוגר ממנו בשנים רבות, התנגד ואמר, שיישארו, אני רוצה שישמעו היטב. זו הייתה הפעם היחידה ששמעתי את אבי מרים את קולו בנוכחות בני משפחה, וגם הפעם הראשונה שבה שמעתי אותו מדבר בנושא הזה בכלל. שיגדלו להיות מה שהם ירצו להיות, השיב בזעם, ושייקחו מאמם ומאביהם מה שירצו לקחת, הוא לא מטיף לילדיו להשתעבד לשום דת. ולמה הוא בכלל מתאמץ להסביר ליהודי בשם סלמאן שיהודי וערבי אינם הפכים או ניגודים. אז למה אתה בכלל טורח לבוא לליל הסדר, ניסה דוד סלמאן לעקוץ, ואבא השיב בכנות האינטלקטואלית שלו, נכון, אני באמת לא יודע למה, זו חידה שאני צריך לפתור עם עצמי, ותודה על שהפנית לכך את תשומת ליבי. דודה הלן פרצה בבכי ואמרה שמזל גדול שסבתא כבר לא בחיים, אחרת הוויכוח הזה היה הורג אותה. מאז לא עשינו עוד את הסדר אצל דודה הלן והמפגשים איתה ועם בני דודתי, שמאוד חסרו לי, הלכו והתמעטו עד שפסקו לגמרי. אבא אימץ את גישתו של פרופסור דניאל לסדר הפסח, שראה בו חג חירות אוניברסלי. כל האנושות יצאה ממצרים, נהג לומר, כל האנושות קיבלה את התורה, הלא הם חוקי המוסר.

החוויה היהודית החזקה ביותר שלי עם אבא הייתה בהלוויית אמו, סבתי ויקטוריה. ראיתי אותו כמו שילדים קטנים רואים, במבט מלמטה, חובש כיפה שחורה גדולה, והוא נראה לי פתאום זקן ומקומט, מגמגם בבכי בארמית שבורה מתוך דף את הקדיש. אמו, אהבת חייו הגדולה, השביעה אותו עוד בילדותו ועד ימיה האחרונים שלא חשוב לאן יובילו אותו החיים, ביום לווייתה הוא יתיצב מעל קברה הטרי ויקרא עליה קדיש. עוד השביעה אותו שלעולם לא ישנה את שם משפחתו, ששוּן. זה לא שייך לך, אמרה לו, אתה רק מעביר אותו הלאה, כפי שהוא, בשלמותו. לא יודעת למה אבא טרח לחזור על הסיפור הזה באוזנינו, אולי משום שלא היה מעז לומר לנו את אותם דברים בעצמו, לא רק כאב לילדיו, אלא כאיש משכיל ומתקדם בגישתו לחיים. גם אם לא התכוון לכך, עלי זה עבד – מאז אני חשה בתוכי את משקלו של שמי, שם משפחה יהודי-ערבי עתיק, שאבא מודד אותו באלפי שנים, אלף חמש מאות שנה לפחות. ואם לא די בכך, על המשא הזה מטילה אמא את משקל מאות שנות שמה הערבי…

בית הורי תמיד מלא אנשים מכל העולם, וגם כאשר כל הנוכחים דוברי ערבית, האנגלית תמיד משתרבבת ומתגנבת אל מתחת ללשונם, כאילו רוחם נתונה עדיין למרותו של הקולוניאל. אפילו ביניהם, מתוך הרגל, דיברו הורי רוב הזמן אנגלית ורק מעט ערבית. כאשר חזרתי משנת לימודי בקהיר, שם הצלחתי סוף-סוף להשתלט על השפה, אילצתי אותם לחזור לערבית לפחות בנוכחותי. כשנה לאחר מכן למדתי קיץ אחד עברית באוניברסיטת חיפה. חוויה. באתי ללמוד עברית ומצאתי עצמי בשיעורי ציונות, שהעברית משמשת בהם תירוץ לקרב את הצעירים היהודים, בעיקר מאמריקה, למדינת היהודים. מהר מאוד הפכתי לעושת הצרות של הכיתה, או כפי שכינה אותי יוסי, המורה התימני, "יפת נפש". זה כמובן לא הפריע לו להזמין אותי למסיבה ולנסות להכיר אותי מקרוב… קרוב מדי לטעמי. לא החזקתי מעמד עד סוף הקורס. עוד ניסיתי לחזור לעברית בניו-יורק, רק כדי לגלות שאותם ספרי לימוד רודפים אותי מישראל. כששיתפתי את אבא בתיסכולַי, הוא סיפר לי על גרשום שולם, הפילוסוף היהודי אשר הזהיר מפני החייאת העברית כשפתה של מדינת היהודים. הוא חשש ששיחרור העברית ישחרר יחד איתה כל מיני מפלצות עתיקות שהתרדמה יפה להן, כמו הלאומנות היהודית. הייתי בת תשע-עשרה ועוד לא ייחסתי כאלה סגולות ללשון. עם השנים הערבית הפכה חלק מחיי, ואילו העברית נזנחה. פשוט איבדתי עניין.

למתבונן מבחוץ אני נראית חצויה, אבל בעיני עצמי אני שלמה וחלקי אינם דווקא שני חצאים. בעולם אני אמריקאית, באמריקה אני ערבייה. בתם של פליטים. מעין פליטה בעצמי. אני מנסה לדמיין לפעמים מה היו חיי היום כפליטה פלסטינית במחנה פליטים בפלסטין או אולי בלבנון. האם הייתי שורדת בכלל? או כפלסטינית ביפו, ישראלית יעני? ומה אם הייתי מתגלגלת כיהודייה ישראלית, מזרחית? בכל פעם אני נרתעת מחדש רק מן המחשבה. שמי היה הופך להיות ששוֹן, או משתנה לגמרי, ורוב הסיכויים שהייתי גדלה להיות יהודייה אנטי-ערבית, יעני, אנטי עצמי… למרות שאני מעדיפה לחשוב שהייתי דווקא הופכת פנתרה שחורה כזאת. נו טוב. אפילו בביקורי בישראל כאמריקאית, פקידים ישראלים תמיד מתנדבים לתקן את שמי מששוּן לששוֹן. בעיקר משעשעות אותי תגובות החיילים והשוטרים במעברי הגבול ובשדה התעופה, כשאני מגישה לבקשתם את הדרכון האמריקאי שלי והם קוראים בו "גברת ששוּ… ששוֹן?" ולפעמים מבקשים ממני בעברית "את הדרכון הישראלי בבקשה." כשאני לא ממהרת ויש לי מצב רוח טוב אני משיבה בערבית שאיני מדברת עברית, אבל אשמח לדבר אנגלית אם קשה להם עם הערבית. היום בבוקר כשנכנסתי מירדן במעבר אלנבי, פנה אלי שוטר הגבול, נראה מזרחי, דווקא בערבית, אבל משוברת באופן מביך: "לאן את נוסע גברת… ששו… איך את אומר את שמך?" עניתי לו באנגלית: "כתוב ששוּן, זה אנגלית." "כן," הוא ממשיך בערבית שלו, "אני קורא אנגלית גברת, אבל אני יודע שאת מבין ערבית…" הוא מחייך חיוך ניצחון וממשיך, "מאיפה את בדיוק?" איזו מין שאלה היא זאת? אני מסוגלת להתפוצץ ברגעים כאלה. מה זאת אומרת מאיפה אני בדיוק? הוא מחזיק בדרכון האמריקאי שלי שרשום בו שנולדתי בארה"ב וזה לא מספק אותו? מה זה ה"בדיוק" הזה? הוא רוצה שאתקלף לפניו כמה דורות לאחור? פתאום הרגשתי דווקא כיהודייה באירופה האנטישמית. השבתי לו בעצבנות מאופקת ועדיין רק באנגלית, "אני בדיוק מניו-יורק. אני בדיוק עיתונאית אמריקאית. מה עוד אתה רוצה לדעת? מהי הדת שלי בדיוק? אין לי דת…" הוא נותר דומם לרגע, אבל רק לרגע.

ומה אני מתלוננת, הרי הבדיקות שאני עוברת הן אפס לעומת ההשפלה שאני רואה סביבי. גברים ונשים מופרדים לבדיקות גופניות, גם ילדים וילדות. כל מזוודה וכל תיק מפורקים מכל תכולתם, ועל כל פריט סדרת שאלות ושאלות-משנה וחקירות שלמות, שבמהלכן מוחרמים חפצים תמימים ומזכרות שנקנו בירדן או במכה. אפשר להתפוצץ מזה. ממש לידי עמד בחור שנבדק על-ידי שוטר דרוזי. המזוודה שלו פורקה והוצאה ממנה ערימה של דיסקים, רובם של מוזיקה ערבית. הדרוזי ניגן אחדים מהם למספר שניות, ולפעמים אף הצטרף לשירה ונענע את ראשו בהנאה, ואז החרים את כולם, בלי שום הסברים, רק "אסור, אסור". הבחור התחנן בבכי, אמר שהוא די-ג'יי והדיסקים הם הפרנסה שלו, הוא הציע לשלם מס, אך שום דבר לא הועיל. הוא נדחף משם הלאה עם מזוודתו המפורקת. איזו תמונה עצובה: ערבי גונב מערבי מוזיקה ערבית בחסות הכוחנות העברית. אבל שתקתי. שתיקה ערבית, יעני.

בצד השני המתין לי פאדל, איש הפקה עצמאי שכבר עזר לי בעבר. עברנו יחד את החוויה הקשה בכתבה על חסידי גולדשטיין. מאז הפכנו ידידים. הוא הביא איתו צלם שלא הכרתי קודם, אמין, פלסטיני נחמד מהולנד. מתברר שהצלם שאני מכירה, ג'מאל, נמצא עכשיו בגרמניה ועסוק בעבודה אחרת, והוא ששלח לנו את אמין. חבל, אבל אני סומכת על שיפוטו המקצועי של פאדל.

* * *

אבל אני מקדימה את המאוחר. אחרי שעברתי את המסוף הירדני של הגבול, הצטרפתי לזחילה האיטית בתור הארוך אל המסוף הישראלי. לידי עמדה אם צעירה עם בתה הקטנה צמודה לשמלתה. בת ארבע או חמש. בקושי הספקתי להחליף כמה חיוכים ופרצופים עם הילדונת, ופתאום נשמעו יריות מן הצד הישראלי, צרורות קצרים ממרחק של עשרות מטרים, לא יותר. נשכבנו מייד על הארץ. ילדים התחילו לבכות מפחד, אבל הילדה הקטנה לידי, שאחר-כך נודע לי שמה, יסמין, לא בכתה, אלא ניתקה עצמה מיד אמה ופתחה בריצה קדימה כשהיא צועקת "באבא, יא באבא". כמו קפיץ אוטומטי זינקתי אחריה וקטפתי אותה לחיקי והחזרתי אותה לידי אמה ההמומה שלא הפסיקה להודות לי ולברכני. למבוכתי הרבה התברר לי שאביה הלך כעשרים מטר לפנינו בתור עם אדם נוסף, והיא רצתה להצטרף אליו ברגע נורא ומבהיל שכזה.

נזכרתי בסאמי אחי כשהיה בן ארבע בערך. היינו שנינו עם אבא ואמא בתחנת הרכבת גראנד סנטרל בניו-יורק. התחנה הייתה הומה אדם. נוסעים ממהרים חצו את הרחבה הגדולה לאורכה ולרוחבה, יוצאים ונכנסים בשערי הרציפים. החזקתי חזק ביד אחי ואבי החזיק בידי. אמא עמדה בקופה וקנתה כרטיסים לניו-הייבן קונטיקט, לשם נסענו מדי פעם כדי לבקר את דודתי הלן ולפוש מהעיר הגדולה. היה להם בית גדול בפרברים עם חצר ענקית ובה עצים לטפס עליהם ודשא להתגלגל עליו. בעיצומו של הסתיו היינו אנחנו הילדים מתגייסים בחדווה למלאכת גירוף העלים הצבעוניים ואיסופם לערימה ענקית שלתוכה זינקנו וצללנו בתענוג שוב ושוב, עד שדוד סלמאן היה מגיע עם עגלת זבל ענקית ומפזר את החגיגה. ברגע מסוים, כשהתחלנו לצעוד לכיוון הרציף, התנתקה אחיזת ידו של אבי מידי, וכשפניתי לאחור כדי להחזיר את ידי לידו, החליקה כף ידי השנייה מתוך ידו של סאמי, ומייד פרץ נחשול נוסעים מן הרציף וחצה בינינו כמו נהר. עמדתי על גדת נהר האדם הזה המומה ומשותקת מהבהלה שאחזה בי, חיפשתי קול לזעוק ולא מצאתי אותו למשך רגע ארוך מאוד. האסטמה כבר החלה לשלוח זרועותיה ולסחוט ממני את נשימתי, ורק כשראיתי לבסוף את אחי על הגדה שממול, מחפש אותי בעיניו המפוחדות ואבא מחזיק בידו, נשמתי מלוא ריאותי ונתמלטה הזעקה מפי, "באבא, באבא". גם כשאחזתי כבר בידה של אמא שרצה אלי לא חדלתי מקריאותי לאבא, עד שהוא ניגש והניף אותי אל כתפו, ורק שם נרגעתי, מייבבת חרש עוד דקה ארוכה. היום, במעבר הגבול, תהיתי למה הילדה, יסמין, נטשה את יד אמה הדואגת ורצה לחפש מחסה אצל אביה, ולמה נהגתי כמוה גם אני, לפני שנים.

שכבנו בשקט יחסי, מלבד לחשושי המבוגרים ופה ושם בכי של ילד שהושתק מייד, ממתינים לאות שיבשר כי הכל נגמר. אבל במקום אות נשמע קול רם בערבית טובה מתוך הרמקולים הישראליים: "עצור במקומך, הרם ידיך ועצור במקומך." לא ראינו דבר מלבד רצפת הבטון האפורה, אבל יכולנו לנחש שמישהו רץ או בורח ובינתיים עוד לא ירו בו ממש, ואולי ירו ולא פגעו, או שהיו אלה רק יריות אזהרה. ושוב ברמקול: "עצור ואל תזוז. לאט-לאט תוריד את החולצה… עכשיו את הגופייה… אל תזוז עד שהחיילים יגיעו אליך." כמה גברים סביבי בתור החלו להרים ראש ולהציץ, ולאט-לאט התרוממתי גם אני, עד שראיתי את כל המחזה לנגד עיני כמו סצינה הזויה מסרט של פליני.

על ראש גבעה קטנה בצד הישראלי עמד גבר פלסטיני כחוש ואף מעט כפוף, בן חמישים לפחות, ואולי צעיר יותר ורק הצרות הן שהאיצו את קמילת גופו. הוא היה עירום בפלג גופו העליון ועכשיו התחיל להסיר גם את מכנסיו, אחרי שבעט את נעליו לשמים בהתרסה. תוך שניות הוא עמד שם בתחתונים וגרביים לבנים, מנופף בידיו אל החיילים וצועק: "הנה, תהרגו אותי עכשיו, תהרגו אותי ורק תפסיקו לחטט לי בגוף כל היום. אתם רוצים אותנו עירומים, הנה אני עירום, תירו בי…" ואז הפנה את אחוריו אליהם וחשף את עכוזו השחום בהזמנה: "הנה תכוונו ישר לפה, זו חתיכת הכבוד האחרונה שנותרה לי, למה אתם מחכים? תירו לי בתחת…" האנשים סביבי פרצו בצחוק והיו שהוסיפו ברחמים, "השתגע המסכן." גם החיילים הירדנים צחקו באיפוק. איני יודעת אם החיילים הישראלים צחקו. אולי אין להם עניין בצחוק ברגעים כאלה. תוך רגעים אחדים הגיעו שניים רציניים ביותר לראש הגבעה ותפסו את האיש בידיו. הם ציוו עליו להתלבש, אך הוא סירב והתיישב על הארץ. החיילים לא נואשו והרימו את האיש בידיו וברגליו ונשאו אותו משם כשחתיכת הכבוד הפלסטיני האחרונה שלו נחבטת בשיחים וברגבי האדמה הקשה. והוא בשלו, קורא קריאות מחאה. לא צחקתי, אני לא זוכרת שאפילו חייכתי. פשוט צפיתי, משותקת מול הקולנוע האכזרי הזה. האישה הצעירה לידי פשקה את כפות ידיה מעליה והודתה לריבון העולמים, ואני רק הגנבתי לשם מבט וחשבתי דווקא על צלמו של אותו ריבון שהולך ונשחק לפניו, הולך ומתפורר, והוא שותק. כל-כך משותקת הייתי שלא עלה בדעתי לצלם את האירוע העגום הזה. אחר-כך כשסיפרתי לפאדל ולאמין את הסיפור, פאדל כמו קרא את מחשבתי. "ברוכה הבאה לגן העדן, לינדה," הוא בירך אותי. "תודה," השבתי, "אני לא רוצה לדעת איך נראה הגיהינום."

שמחתי לראות את פאדל. לא התראינו מאז שעזבתי את ישראל ופלסטין לטובת עמאן הרגועה, או נכון יותר לומר המורגעת. פאדל הכיר לי את אמין, הצלם החדש, ונכנסנו לאוטו. רציתי כבר להסתלק משם, יותר מדי חיילים ליום אחד. ישבתי מאחור וביקשתי מאמין שישב מלפנים לצד פאדל. רציתי שיצלם קצת את הדרך העולה מיריחו לירושלים. פאדל עידכן אותי בפרטים מדכאים על ההפצצה הישראלית בעזה בבוקר. עשרות הרוגים, לפחות מחציתם ילדים. פצצה אחת במשקל טון על בניין אחד, כדי לחסל את השייח' הזקן, מנהיג החמאס, שלבסוף התברר שבכלל לא שהה בבניין. וגם אם שהה שם, איזה מין סיפור זה? הוצאות להורג ללא דין וללא משפט, בהפצצה מהאוויר? סיפרתי לפאדל על החלום שלי לעשות סרט על הטייסים הישראלים האלה והוא הודיע מייד שהוא מתנדב.

השמש גלשה כבר אל מעבר לפסגות ההרים, אבל עוד לא שקעה בים הנסתר מן העין. בדרכה לשם הציתה את קו הרכס במעין הילה זהובה והמדבר כולו נצבע אדמדם. רק עדר עיזים שחורות היה חסר בציור הנאיבי הזה – ובחיי שהמחשבה עוד לא חלפה לה, וכבר הוא הופיע פתאום משום מקום, על שביל צר במורד ההר מולנו, נהוג בידי שתי נערות וכלב רועים פעלתן שרץ מקצה אחד של העדר למשנהו, נובח ומזרז את העיזים המזדנבות מאחור. הוצאתי את ראשי מהחלון הפתוח לשאוף את הרגע התלוש הזה לתוך ריאותי, נופפתי לנערות לשלום והן השיבו לי בחיוך וברכת יד מאופקת. כן, אני יודעת מה היה אומר אדוארד סעיד על דברי אלה… ומה היו אומרות הנערות על התמונה שאני בתוכה?

הג'יפ של פאדל גמא את פסגת ההר והחל יורד במדרון המערבי מול שמש כתומה, ובאחת נגלו שלוחותיו הראשונות של צבא הבטון והשיש הישראלי שהשתלט על הנוף הבראשיתי הזה וכפה עליו את כיעורו הקובייתי.

הגענו למלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים בשעת ערב מוקדמת. תמיד אני באה לכאן ברגשות מעורבים. ירושלים הערבית תמיד מעניקה קצת חמימות אחרי נסיעה על כבישים ומחלפים ענקיים ופולשניים, ופתאום חממת האבן הזאת מאפשרת לך לשכוח לכמה רגעים שאת בשטח כבוש, קולוניה ממש, כשם המלון והשכונה הערבית. כמה אירוני. אני אוהבת את הערבית מסביב המתובלת בבליל שפות, את החדרים גבוהי התקרה, את המבוכים והמבואות והחצר הפנימית המקסימה, ויותר מכל אני אוהבת את השקט, כאילו לא קורה דבר מעבר לקירות. אשליה מתוקה. בשעת ארוחת הערב המקום נמלא עיתונאים מכל העולם, וכל מיני סוכנים משונים ועסקנים עלומים לוחשים ורוחשים סביב כוסות יין וצלחות חומוס וזיתים שחורים ולבָּנה בשמן זית. זו תמיד הסצינה העיתונאית במזרח התיכון, לטוב ולרע.

אחרי שעשינו כמה טלפונים, פאדל ואמין יצאו לדרכם ואני שיקעתי עצמי באמבטיה חמה וריחנית. אני אוהבת לנמנם באמבטיה חמה, עד שהמים מצטננים ומעירים אותי בצינתם. ירדתי לאכול לבדי במסעדת המלון. ישבתי בחצר, בשולחן קטן ופינתי, כדי שלא יזמין עצמו לשולחני איזה עיתונאי או סוכן חרמן ורעב שלא ראה אישה ימים רבים. ואולי ראה הרבה נשים אבל לא ידע אף אחת ורק נעשה רעב יותר. אלה הנוראים ביותר. הם ינהלו איתַך שיחה על כל נושא שבעולם, העיקר שבעיניהם את כבר עירומה על מיטתם ומזמינה אותם לבוא ולפרוק את משאם המעיק. לא אכתוב עכשיו על המשא המעיק שלי, ומצב הלב, זה נושא כאוב העלול לחסום את שטף הכתיבה. מכל מקום, כשאני נכנסת לתוך פרויקט תובעני כזה, אני מתנזרת ומרחיקה מעלי כל זכר טורדן.

והנה עוד לא נשמתי שלוש נשימות מלאות מאווירה האביבי המרענן של ירושלים, ומולי התייצב בחור בריטי חרמן אך מנומס להפליא. ככל אישה צעירה ונאה, תמיד חשתי מטרה נוחה למהלכיהם של ציידים בלתי-נלאים, ועכשיו יותר מתמיד – כל מי שמזהה את פרצופי מהחדשות של סי-אן-אס יכול לגשת אלי מצויד במשפט פתיחה כמו של הבריטי המנומס הערב, "ערב טוב, האין זאת גברת לינדה ששוּן? יהיה זה ממש פשע לתת לך לאכול לבדך במקום הנפלא הזה." "נהפוך הוא," הנסתי אותו בנימוס לגמרי לא בריטי, לפני שיתנחל אצלי בשולחן, "יהיה זה פשע מצידך לקלקל לי את השלווה והפרטיות."

* * *

פאדל הגיע לפני כשעתיים עם איש הקשר הפלסטיני שלנו המכונה "שמיר". ממש כך, שמיר, כשמו של ראש הממשלה הישראלי לשעבר יצחק שמיר. למה? הוא פשוט דומה לו באופן משעשע, רק שזה גבוה יותר ומרבה לצחוק, שלא כמו שמיר הישראלי זעוף הפנים שתמיד דמה בעיני למין שומר של חדר כספות בבנק גרמני קטן בראשית המאה. "כולם קוראים לי שמיר, התרגלתי. אומרים שאני דומה לו. אבל אני יותר יפה," הכריז על עצמו שמיר, שהוא, כך הבנתי, מעין עסקן קטן של מלחמה, בא ויוצא אצל כולם. כל מלחמה מייצרת כאלה. הזמנתי אותו לשבת והצגתי בפניו על המחשב הנייד את הסרטון עם המתאבדות העתידיות. הוא צפה בעמידה, כאילו כבר ראה סרטים כאלה ללא סוף ולא ציפה לראות כאן משהו חדש או מחדש.

אחרי שניות אחדות ביקש ממני להקפיא את התמונה. "תעצרי כאן, בבקשה תגדילי את התמונה." עצרתי על תמונה שבה נראות שלוש הנשים בלונג שוט, מכף רגל ועד ראש. הוא הצביע על נעליה של זו שכינתה עצמה "אמינה", האמצעית ומנהיגת החבורה. "תגדילי את החלק הזה בבקשה, כן הנעליים, זהו, תעצרי כאן."

"מה?" ניחשתי, "החרוז בשרוך?"

"לא חרוז," השיב שמיר בחיוך דק של בלש ומתח באצבעו את שמורת עינו כלפי מטה להבליט את גולת העין, "זה עין, לא חרוז."

הגדלתי עוד את החרוז ואכן הייתה זו ממש עין, עין של בובה. אני מודה שהעין נעלמה מעיני בצפייה הראשונה, אבל גם אם הבחנתי בפרט הזה קודם, לא התעכבתי עליו כי הוא נראה לי כמעשה נערי, אולי אפילו נשי, להשחיל חרוז בשרוך של נעל צבאית כדי למתן מעט את האגרסיביות שלה. טעיתי. לבקשתו של שמיר המבסוט חזרנו לתמונה השלמה והוא הצביע על הנעליים השמאליות של חברותיה של "אמינה". גם להן הייתה מושחלת גולת עין של בובה על השרוך. עין לבנה בוהקת עם אישון כהה.

שמיר הכריז על איבחונו: "זו החתימה של סאלח אבו אל-עין, המבוקש מספר אחד אצל הישראלים. זה הסימן שלו." הפעלתי שוב את הסרט כדי ששמיר יצפה בהמשך, אך הוא נפנף בידו לומר שראה מספיק. שאלתי אם לא כדאי שיראה את ההמשך. "לא מעניין אותי דיבורים," הוא השיב בנימה של לעג, "אם את רוצה להגיע לסאלח אבו אל-עין, אני אביא אותך אליו. אם את רוצה פוליטיקה, אני לא הכתובת." כבר פגשתי דמויות מסוגו של שמיר. זהו טיפוס יעני קוסמופוליטי, ציני, חסר כל עכבה מוסרית, רק הכסף מנחה אותו. אלה לעולם לא יבחרו צד. כולם שונאים אותם, אבל כולם זקוקים להם במירווח הצר הזה שבו אין צינורות תקשורת. למען האמת, אני לא יודעת אם אני טובה יותר. יעני עיתונאית אובייקטיבית. מה אני עושה אם לא תיווך מידע תמורת כסף? ואני, האם אני בוחרת צד?

לפני שיצא את חדרי, שמיר לא שכח להזכיר את ההוצאות המרובות הכרוכות בעבודתו הרגישה והמסוכנת, ורק אחרי שמסרתי לו את המעטפה עם השטרות הירוקים, מילא חיוך רחב את פניו ומתח את שפמו האפור והוא נפרד ממני בבדיחה רעה, "אני נגד האלימות הזאת של שני הצדדים, גברת ששוּן. רק הירוקים יביאו שלום לעם שלנו…" והוא נפנף בשטרות הירוקים והמתין רגע שאתפוס את שורת המחץ הנשגבת. הנהנתי בחיוך מטופש והוא שיחרר פרץ צחוק רועם וצרוד שהלך וגבר בגלים, עד שהתפתח לשיעול כבד ששלח אותו לחדר האמבטיה. פאדל לחש לי שהאיש מעורר גועל ובושה, אבל שבכל זאת אפשר לסמוך עליו במאה אחוז. לא יודעת.

* * *

זהו. אני תיכף נכנסת למיטה. מחר מחכה לי יום ארוך, ובעצם אין לי מושג מה מחכה לי מחר. אני תשושה. אשאיר את אוּם כּוּלת'וּם בווליום נמוך, שתשיר לי שיר ערש, שתלווה אותי אל תוך חלומותי, "הניחני תחת כנפיךָ, הניחני / בחדרי ליבך הניחני / תן לי לחלום, תן / הלוואי עד סוף ימי לא אקיץ…"