נפגשנו בחורף 2023. קבוצה של אנשים הלומי צער שלא מכירים איש את רעהו, שלא יודעים בכלל אם יש מילים בעולם. […]
מוריה דיין קודיש ומירי רוזובסקי
פתח דבר
פתח הדבר הזה נכתב
בארבעה קולות, בשתי ידיים.
(מוריה)בשבעה באוקטובר שמש שחורה זרחה בשמיים והמטירה חושך. בתוך האדמה, בתוך האיברים, זחלו החיים החדשים: אימה, ניתוק, בדידות, חידלון. וגם: פקעות–פקעות של סיפורים שצריכים להיכתב, מילים שצריכות לקבל את מובנן החדש מתוך התהום וכנגדה. אני כותבת לא לבד. אני כותבת לעיניים של מירי, ולתוך הידיים שלה. והיא, בתורה, תכתוב אליי, דרכי, ממני. הספר הזה שלפניכם הוא ביטוי של התנועה הזו. הוא מימוש של הרצון הנואש, היפה, ההכרחי — לכתוב לתוך הידיים והעיניים והלבבות הזוהרים של הזולת. לראות ולהישמע. להוליך את הקול דרך קירות, עד שיתפוררו.
(מירי)מוריה כותבת אליי, לידיים שלי, כי הכתיבה היא אפשרות להשמיע קול, היא אפשרות לחצוץ את מסך הברזל שיש ביננו לבין הזולת, תמיד ובייחוד כשקורה לנו אסון.
הכתיבה היא אפשרות להיות מובנים, מוגנים, מעורסלים בידיים ובנפש של מישהו אחר, ולו לרגע.
אבל היא גם מעשה חתרני. מרדני. תוקפני. הכתיבה יכולה (ועושה את זה בספר הזה כמה וכמה פעמים) לצאת כנגד כל מה שסוגר עליה. עלינו. כנגד הפחד. כנגד השיתוק והאילמות. כנגד הסבל והשנאה והסופניות של המוות.
(מוריה)הכתיבה היא פעולה שמתרחשת בין האדם לבין עצמו, אבל היא תמיד הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. גם אם הדברים יישארו לנצח על דף במעמקי מגירה — הכתיבה היא הגשמה של רעיון, של רגש, שנפלטים מהמערכת הסיבובית הפנימית אל העולם. הרגשות הקרועים משנים צורה, משנים מרקם. פוגשים את הממש.
הזמן הזה מורכב מהרבה רגעים חדים. צעקות ושתיקות. בזמן הזה כולנו חבים חובות מחרידים האחד לשני. אבל לפעמים, בתווך — בכתיבה של העצמי, ובקריאה של האדם את האחר (ומתוך כך את עצמו) — הזמן נח. מתעדן.
(מירי)ולפעמים אנחנו לא רוצים שינוח, לא צריכים אותו מעודן. לפעמים הכעס צווח, לפעמים האימה חודרת לנשימה כמו ערפל רעיל, לפעמים חוסר האונים מתקיף את מערכות הנפש, ממאיר את היכולת להגיב. להגיד. להיות.
נכנסנו לפרויקט הזה כמו שנכנסים לכתיבה, בלי להבין, בלי לדעת, בלי לראות, תועפות של כאב. ומסך אטום ועצום של אילמות שצריך לאט–לאט לפרום.
“לכתוב.
אני לא יכולה.
אף אחד לא יכול.
צריך לומר את זה: לא יכולים.
ואז כותבים” (מרגריט דיראס).[1]
(מוריה)אני חושבת על הסיפור “מיץ פטל”. מי שם? בתוך הבית עם הגג האדום (האם נוכל אי פעם לשוב ולהחזיק את הדימוי של בית עם גג אדום מבלי לצפות בקריסתו?) מסתתר סוד, ומחוץ לבית מסתתרים הג’ירפה והאריה. הם מנסים לגלות משהו, ובמקום זה מתגלים בעצמם. היא גבוהה מדי, הוא רחב מדי, ושניהם מתאמצים מדי.
יש איזה סוד. בתוך האובדן והאימה מסתתר סוד. איך מגלים אותו? איך כותבים אותו, מקשיבים אותו, חיים בתוכו ומצדדיו? הניסיון ללכוד את הסוד מחייב התחפשות — הסוד לא יגלה את עצמו בפנינו. צריך לארוב לו, לאגף אותו, לקפוץ עליו מאחור. אז אנחנו מתחפשים: כותבים בלשונות אחרות, מחליפים זהויות, שוכבים בבוץ שעות ארוכות.
מתוך המארב שהכנו — אנחנו נחשפים. גבוהים מדי, רחבים מדי, מתאמצים מדי. וכמה הקלה יש בגילוי הזה: רואים אותנו. גם בתוך התחפושת, אולי דווקא בשלה. דרך ההיחשפות מציץ הסוד (וכמובן, צריך לגלות אותו שוב ושוב, כל הזמן). אנחנו מתגלים בפני הדבר, והדבר מתגלה אלינו.
וכולם שותים מיץ פטל בכוסות גבוהות מאוד.
(מירי)לא. אני רוצה להגיד למוריה מייד. להתקשר. לכתוב. לצעוק לה בתוך האוזניים. לא. בסוף לא כולם שותים מיץ פטל. לא בכוסות גבוהות מאוד ולא בכלל. כי הסוף הזה של “אם אתם חברים שלי אז בואו לבית שלי” הוא שקר שסיפרו לנו ושסיפרנו לילדים שלנו. בסוף השכנים לא באמת יכולים להתחבר. כי החומות של השנאה והאלימות גבהו עד השמיים וחזרה. זה תופס אותי ביום רע, הקטע הזה שמוריה שולחת. יום של ייאוש וזעם וצער, אבל אחרי שהם מתפזרים (רציתי לכתוב שהם תמיד מתפזרים אבל זה לא נכון, זה קורה. זה יכול לקרות. אין אף פעם כמו שאין תמיד), בכל מקרה כשאני יוצאת מהמחבוא אני חושבת כמה התיאור שלה מדויק. איך אנחנו תמיד מתחפשים. גם בכתיבה וגם במציאות. מחליפים זהויות. מאמצים נרטיבים. צועקים בגרון ניחר סיסמאות או תפילות או ברכות או קללות. ואני חושבת שהכתיבה היא ריפוי לא (רק) בגלל שהיא מחייבת התבוננות פנימה ומתוכנו אנחנו לא יכולים להתחבא באמת, אלא (גם) בגלל שהיא, הכתיבה, בעצמה מתחבאת. וכמו שמיץ פטל מתגלה רק למי שחבר שלו, ככה היא מגלה רק למי שיכול להיישיר מבט לאמת. כותבים וקוראים כאחד.
(מוריה)הטקסטים בספר הזה נכתבו בידי אנשים שנגעה בהם מפלצת השכול והאימה. תושבי עוטף עזה, והורים וילדים שאיבדו את אהוביהם בשבעה באוקטובר, במלחמה, במסיבה, בימים האלה שמלחמה ומסיבה הן מילים נרדפות שמתארות אחד: את האין. עברתי מהפיזיקה למטאפיזיקה כי זה קשה מדי. הקונקרטיות היא יותר מדי, והיא לא מספיק. אפילו לתאר את הכותבים בספר בכמה מילים אני מתקשה. גם כי השפה הנחרבת שלנו מתנגדת כל העת (ואנחנו מתנגדים בחזרה. הכתיבה היא הכנעה של הפיזור האינסופי של ההוויה, ובתוך כך של החורבן). גם כי התיוגים והכותרות תמיד מטשטשים את הנימים, שהם הלב של הצורה, ובמקרה הזה במיוחד. וגם כי הרעיון המרכזי של הספר הוא שהדברים עצמם ידברו, מבפנים, אז למה צריך להצביע.
ובכל זאת. התקופה הזו מלאה, בין דם לדם, גם בהצפה של מידע, של עמדות, של פרשנויות. הקשב מיטלטל, נקרע. אז צריך להצביע. צריך לומר: בואו נקשיב לסיפורים על הבית והאהבה, בשפת הבית החרב והאהבה הנשרפת, הנצעקת מראשי ההרים ומעמקי הימים.
(מוריה ומירי) נפגשנו בחורף בבית הסופרים בבאר שבע. קבוצה של שלושה–עשר אנשים הלומי צער שלא מכירים איש את רעהו, שלא יודעים בכלל אם יש עוד מילים בעולם, ושתי מנחות שהכתיבה אומנותם, אבל מה הן יודעות על הערפל של הכאב, של הזעם והצער, של האין–מילים.
נתנו למילים לעשות בנו כרצונן. נתנו לשתיקות למלא את הרווחים. ולאט–לאט הפציעו הטקסטים האלה, שנוגעים בכאב ומצליחים להמריא מעליו. אל הטקסטים שהתגבשו בבית הסופרים נוספו עוד מספר טקסטים של נשים שהוזמנו לקבוצה אבל מסיבות שונות לא יכלו להשתתף בה, כי הבחירה האתית, האומנותית והנפשית של הספר הייתה — ועודנה — לתת לדברים לדבר מבפנים. לכתוב אֶת ולא על. לכתוב את הכאב, את הטראומה, את הזוועה, באופן (שאולי. שלפעמים. שלרגע, כמו שיצירות אומנות עושות) — ייתן מובן למה שאי אפשר להבין.
הספר הזה מצטרף לגלריית הכתבים המרשימה העוסקת בשבעה באוקטובר ובמלחמה, אשר מחזיקה, במובלע ובמפורש, שאלה בעלת השפעה מכרעת על הזיכרון הקולקטיבי: למי שייך הסיפור הזה? מי רשאי לספר אותו? מהם הגבולות של הסיפור?
נקודת המוצא שלנו היא כי הקול של האנשים שנחרטו בהם מוראות הזמן, ללא תיווך וללא פרשנות, הוא קול שחובתנו וזכותנו, המוסרית והאומנותית, למקם אותו במרכז השיח. תקוותנו היא שהיצירה, באשר היא כזאת, נותנת לא רק קול אלא גם משמעות. לכותבים. לקוראים. לכולנו.
[1] מרגריט דיראס, לכתוב; מותו של הטייס האנגלי; שבי הקסם של לול ו. שטיין; סגן הקונסול [תרגום: נורית פלד אלחנן], ירושלים: כרמל, 2004. [חזרה]
אין עדיין תגובות