נראה אף פעם לא קראתם ספר כזה. משעשע, חולני, אפילו מופרע ממש. כתוב בקצב קדחתני עתיר תפניות. ומעל הכול סיפורי, […]
יום שישי, שבע בערב, שכונת פָּלֶרמוֹ. לא חם ולא קר. או קר וחם בו זמנית. העננים מציירים דבר כלשהו בשמים, הרוח מלטפת, ורצף של שבעה ימי חופש – זוהי ארגנטינה – ממשמש ובא. בארץ שולטת ממשלה שכבר לא יודעת מה לעשות כדי להגביר את אושרו של העם. וכיוון שהיא לא יודעת מה לעשות – לא עולה בדעתה דבר – מדי פעם בפעם היא מכריזה על השבוע כולו כשבוע חופש. בנסיבות אלו, גַבּריאלה, בחורה שיופייה עולה על כל דמיון, יושבת בבר, בשולחן הטוב ביותר, ליד החלון, לבושה, כהרגלה, לקראת האושר או השיגעון.
נוסף לכך, היא משכילה מאוד הגַבּריאלה הזאת. ויש לה רעיונות טובים. אבל מזל רע, או החלטות גרועות פוגגו את מצב רוחה הטוב ואת שמחת החיים שלה. בשעת אחר הצהריים הזו, שבה עומד להתחיל סיפורנו, למשל, היא קבעה להיפגש עם סופר (הוא כתב רק ספר אחד, שאפילו לא פורסם, ונוסף לכול: איש מעולם לא קרא אותו) שמחזר אחריה. הוא עדיין לא הגיע לפגישה, והיא כבר מתחרטת על שנענתה להזמנה.
למה הסתבכה בשטות הזאת? היא תהתה. בליל אמש, היא זוכרת במעורפל, במסיבה פרועה ומבולגנת, חברה חסרת אחריות לחלוטין הכירה לה מישהו (איזה בָּסוּאַלדוֹ) שעכשיו היא אפילו לא מצליחה לזכור את הפנים שלו, והיא, שהיתה שתויה במקצת, עשתה את הטעות ורקדה אתו, ובטיפשותה הגדולה עוד יותר, אף נתנה לו את מספר הטלפון שלה.
זה יכול להיות ההסבר, היא אומרת לעצמה בחוסר כנות, הסבר מתקבל על הדעת: היא נתנה צ׳ק ללא כיסוי בחסות האלכוהול, הנאשם שטופלים עליו את כל המעשים כולם. אבל מה שעשוי להסביר את אותו ריקוד מטופש, ולהסביר גם את המחווה השגויה לא פחות של לתת את מספר הטלפון שלה לסופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם), אין בכוחו להצדיק את העובדה שעוד באותו בוקר, בלי מסיבה, בלי ריקודים וצלולה די הצורך, היא הסכימה להיפגש עם עלם החמודות.
כעבור זמן מה מגיע הבחור – באיחור קל – לפגישה, ומה שגבּריאלה חששה ממנו יותר מכול מתממש: יש לו פרצוף של אידיוט בל־ישוער. הוא מברך לשלום, מחייך, מתיישב ומזמין מירינדה. היא מחסלת בלגימה אחת את הבירה שנותרה לה בכוס ובמבט תקיף, מצווה, היא רומזת לו שהיא רוצה עוד בירה. בָּסוּאַלדוֹ קולט את המסר, קורא למלצר, ותוך דקות אחדות כבר ניצבת מול גבּריאלה הבירה השנייה שלה.
מאותו רגע משתררת שתיקה מעיקה. הסופר שכתב רק ספר אחד מביט בגבריאלה בהבעה של שֶׂה שחוט, והיא, מצדה, מביטה מבעד לחלון בהבעה עצבנית ועוינת.
– ספרי לי משהו עלייך – אומר לפתע בָּסוּאַלדוֹ.
אוי, לא, רק לא זה, חושבת גבּריאלה, זועפת כפי שרק היא יודעת לזעוף. כשהיא עונה, נתלה על פניה חיוך מזויף יותר מהתנ״ך:
– ברצינות, אתה רוצה לדעת עלי דברים?
– ברור, ברור, ברור שאני רוצה! – ענה בהנחה שהשיחה מתחילה להתקדם בכיוון שיועיל לתוכניות הכיבוש שלו. – איזו שאלה!
– אל תצעק…
אפילו כלב ים לא היה מאמין לחיוך שמתנוסס על פניה של גבּריאלה עכשיו. אבל הסופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם) סבור שהוא אמיתי:
– כן, כן, אני לא אצעק יותר. אבל תספרי לי, תספרי לי…
– הבוקר הלכתי לקניות – היא מתחילה.
– אה, איזה יופי – הוא עונה בהקלה, עכשיו שהשיחה עלתה על דרך המלך.
– כן, רציתי לקנות תחתונים וחזייה – המשיכה גבּריאלה בקור רוח. – אבל כל המוכרות זונות.
– מה, מה…? – מגמגם בסואלדו בהפתעה.
– רציתי לקנות לי תחתונים. תחתונים שווים מן הסתם. אבל לא חוטיני. והזונות האלה רוצות למכור לך, בכל מחיר, חוטיני. בעצם כן רציתי חוטיני, אבל שלא יהיו לגמרי חוטיני. כאלה שנכנסים קצת לתחת… אבל לא עד כדי כך!
בשלב זה, הסופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם) לא מצליח להבין אם הכיוון שאליו הולכת השיחה מועיל לתוכניותיו או מחבל בהן.
– איזה סוג של תחתונים אתה אוהב? – שואלת אותו גבריאלה.
– אני לא… יודע – הוא מהסס, – אף פעם לא חשבתי על זה.
– אתה לא רציני – אמרה בתכליתיות, – אז על מה אתה חושב, אם אפשר לדעת? על תחתונים של גברים?
בסואלדו מתעשת ומחליט לעבור למתקפת נגד (אף על פי שהוא לא גמרי בטוח שגבריאלה תוקפת אותו):
– כשאני חושב על אישה אני לא מסתכל על הבגדים שלה. לא על העליונים ולא על התחתונים – הוא אומר, משוכנע. – אני מסתכל על החיוך שלה, על העיניים שלה, על ההתנהגות שלה.
– אתה רוצה להגיד לי שלא הסתכלת על התחת שלי? זה מה שאתה אומר?
הבעת אי־שביעות הרצון של גבריאלה מזויפת בדיוק כמו חיוכה הקודם. בסואלדו, שכפי שהאמין לחיוך מאמין גם להבעת הכעס, מרגיש שהוא עומד בפני צומת דרכים, ובזאת אין הוא טועה.
ואכן: אם יודה שבליל אמש הוא הביט באותו איבר בגופה של גבריאלה, שכעת, כשדוחקים אותו לפינה, הוא לא מעז לגעת בו אפילו במחשבה, היא תוכל להאשים אותו שהוא דוחה, רודף שמלות ודברים מעין אלו. היא תוכל אפילו לעשות סצנה בבר, לחבוט בו בתיק שלה או לקרוא לשוטר. אבל אם לא יודה שהוא שולח מבטים מסוג זה, היא – שיש לה אופי פתוח, כפי שעולה מהתנהגותה – עשויה להיעלב בטענה שזו הוכחה לכך שהיא לא מושכת מספיק בעיניו.
אז הסופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם) מתלבט. בסואלדו האומלל מזיע את נשמתו. וכשמבטה המצווה של גבריאלה מודיע לו שכבר עבר יותר מדי זמן (דקה בקירוב) מרגע שנשאלה אותה שאלה פשוטה (הוא הסתכל או לא הסתכל לה על התחת?), הוא נחפז, בלי שהחליט בדיוק אם משתלם לו יותר לענות כך או אחרת, ובוחר את תשובתו באקראי.
והוא בוחר באפשרות הגרועה ביותר:
– לא, גבריאלה, בחיים לא הייתי מעז…
– נו, רואים שאתה הומו – היא אומרת וקמה.
בסואלדו חש שעומד לקרות הדבר שמפניו חשש יותר מכול, שלנגד עיניו (ולנגד עיניהם של כל הלקוחות וצוות המקום) תתרחש אותה סצנה (אבל, במובן מסוים, הפוכה) שהוא צפה שתתרחש אם יענה שכן, שהוא אכן הסתכל על אותו איבר בגופה של גבריאלה שעכשיו, מפוחד כמו עכברון, לא היה מעז לגעת בו אפילו במקל.
אבל היא לא עושה שום סצנה. היא נעמדת ומחליקה את קפלי שמלת הקיץ הקלילה שהיא לובשת בשעת אחר צהריים זו, מפנה אליו את גבה ומכריזה ותובעת מעבר לכתפה:
– אני הולכת להשתין. תזמין לי עוד בירה.
בסואלדו מנצל את ההזדמנות כדי להביט – מוקסם עד סחרור – בישבנים העגלגלים עד מאוד של גבריאלה שהשמלה לא מצליחה להסוות, להפך: היא הופכת אותם למסתוריים יותר, לבלתי מושגים יותר. מבולבל, הוא מחכה שתצא מטווח ראייתו וקורא למלצר.
אין עדיין תגובות