אל ההרים

שלוות חייהם הנוחים של אקי ומשפחתו נקטעת באחת כשהם עומדים מול סכנת מוות.
בזהות בדויה הם נמלטים להרי הפלפונז, שם הם מסתתרים במערה.
זהו סיפור מתח והרפתקה על התמודדות מול רוע אימתני ועל תושביו של כפר יווני נידח, בימיה החשוכים ביותר של המאה העשרים.

"הספר שיגרום לכם להתאהב ביוון ואנשיה".

מקט: 4-317-98

שלוות חייהם הנוחים של אקי ומשפחתו נקטעת באחת כשהם עומדים מול סכנת מוות. בזהות בדויה הם נמלטים להרי הפלפונז, שם […]

---

1

אפריל 1943

גם אם אחיה עד גיל מאה לא אשכח את היום הראשון שבו הגעתי לבית הספר ולבגדי תפור הטלאי הצהוב.

עד אז הייתי כמו כולם — לא הכי מקובל, אבל גם לא אחד שמציקים לו. באותו יום תפסו אותי יורגוס וסטפן, הבריונים של בית הספר, וחטפו את הכובע מראשי. הם התחילו להתמסר ביניהם, לועגים וצוחקים, "נו, יהודון, תפוס!" ניסיתי לתפוס את הכובע, אבל הם היו גבוהים וחזקים ממני, ומאמציי הכושלים רק הגבירו את צחוקם ואת הנאתם.

כשנשמע צלצול הפעמון השליך יורגוס את הכובע לשלולית, וכולם רצו לכיתות. הוצאתי את הכובע מהשלולית, סחטתי אותו מהמים וניסיתי לנקות אותו, אבל הוא נשאר רטוב ומוכתם בבוץ. אי אפשר היה לחבוש אותו. קיפלתי וכיווצתי את הכובע באגרופי ועליתי לכיתה.

הספקתי להתיישב שנייה לפני שהמורה שלנו, פרופסור הֶקטוֹר, נכנס לחדר.

דממה השתררה.

כולם פחדו ממנו.

פרופסור הֶקטוֹר היה איש גבוה ורזה. מעל האפודה הסרוגה שלבש השתפל צוואר ארוך ואדום, כחוש ומדובלל, כמו של תרנגול הודו. מתחת לגבותיו העבות המחוברות התרוצצו עיניים שחורות, חוקרות ובולשות. מי איחר? מי לא הכין שיעורים? מי צחקק? מי לחש משהו לחברו? מי לא למד בעל פה ומי לא הבין את מה שלמדנו?

סרגל העץ של הפרופסור היה מוכן תמיד להצלפה.

כשפרופסור הקטור נכנס לכיתה כולנו קמנו לעמידה מתוחה, ידינו שלובות מאחור. הוא העיף אלינו מבט שהיה בו יותר משמץ של תיעוב, ונופף בידו בתנועת סילוק, מסמן שנשב.

מחברת החשבון שלי כבר הייתה מונחת לפניי. מעליה, בתוך השקע המיועד לכך, נחו שני עפרונות מחודדים. הפרופסור עמד על כך שהשולחן יהיה נקי מחפצים שלא קשורים לשיעור, ואת הדברים שהתיר לשים על השולחן — המחברת, הספר והעפרונות — הורה לנו להניח בצורה קבועה. אוי למי שלא ציית! סדר חייב להיות!

הוא עמד לפני הכיתה וסקר אותנו במבט עוין. האם תמיד שנא ילדים? למה נהיה מורה?

ישבתי קפוא כמו פסל, מבטי פונה קדימה אל הלוח, נמנע מקשר עין עם פרופסור הקטור, בתקווה שמבטו יחלוף ממני והלאה. ואכן, עד מהרה הורה הפרופסור לקולין לגשת ללוח.

קולין היה ילד שקט ומכונס בעצמו. לא היו לו חברים, והוא לא הפריע לאף אחד. היו שמועות שאימו עזבה את הבית לאחר שהתאהבה בחייל איטלקי ושקולין ואחיו הקטן נשארו עם אבא שלהם.

פרופסור הקטור נהג לבחון את קולין לעיתים תכופות יותר מאשר את שאר התלמידים. ממש נטפל אליו, נהנה להפחיד אותו. הוא הכתיב את התרגיל בקולו המתכתי, וקולין כתב על הלוח והחל לפתור. די מהר הוא התבלבל וטעה בחישוב.

"לא!" צעק פרופסור הקטור, נטל סחבה ומחק בתנועות מהירות וזועמות את כל מה שקולין כתב. "ילד טיפש ועצלן! שוב, מההתחלה!"

ידו של קולין רעדה והוא ניסה בכל כוחו לייצב אותה ולכתוב את הספרות שנית.

"לא! לא! לא!" זעק פרופסור הקטור והחל לצעוד הלוך ושוב כאחוז טירוף. "מה זה כתב החרטומים המכוער הזה?!" קולין הסתובב, פניו אלינו. הוא היה חיוור ומבטו כשל טובע. "תִּראה איך אתה נראֶה!" פרופסור הקטור רכן וצרח ישר לתוך אוזנו של קולין.

קולין עמד שם, קרסוליו הדקים בצבצו ברווח שבין שולי המכנסיים לבין נעליו הלא מצוחצחות. כאילו גדל מבלי שאיש שם לב לכך.

"שום דבר לא יֵצא ממך! תגיד לאבא שלך שיקנה לך מטאטא, כי לכל היותר תהיה מנקה רחובות כשתגדל!"

כתם כהה החל מתפשט על חזית מכנסיו של קולין. הילדים, שעד כה ישבו בדריכות, החלו צוחקים וקוראים קריאות לעג. בצליפת סרגל באוויר שילח הפרופסור את קולין חזרה אל מקומו.

ריחמתי על קולין. אני מאמין שגם שאר הילדים ריחמו עליו, אבל כולנו פחדנו להיות הבאים בתור, אז שתקנו והשפלנו מבטים למחברות. פרופסור הקטור סקר את הכיתה.

"תיאודור קמחי!" הוא הכריז בקול רם.

זה אני.

אני קרוי על שם תיאודור הרצל, חוזה מדינת היהודים, אבל אני לא רגיל שמשתמשים בשמי המלא, תיאודור. כולם קוראים לי אקי, ולפעמים אבא מכנה אותי תיאודורקי.

לרגע התמהמהתי.

"מר קמחי זקוק להזמנה בכתב?" הרעים פרופסור הקטור.

חרדה הציפה אותי, וכשהתרוממתי במהירות על רגליי חשתי סחרחורת קלה. אני יכול, אני יודע את החומר, לחשתי לעצמי בלב וניגשתי ללוח.

גל של מלמולים חלף בכיתה.

"שקט!" צרח הפרופסור ודממה השתררה.

אחזתי בגיר והמתנתי במתח. הוא קרא את התרגיל ואני כתבתי אותו על הלוח.

"נו! נו!" זירז אותי הפרופסור. הוא התקרב אליי גבוה ומאיים.

נשמתי עמוק והתרכזתי במספרים, מתעלם בכל כוחי מנוכחותו. הגיר חרק מתחת לאצבעותיי כשהמספרים במשוואה החלו להסתדר והצלחתי לפתור אותה ולהגיע לתוצאה הסופית. הנחתי את הגיר על מדף העץ הקטן שמתחת ללוח וחיכיתי בשקט ל"גזר הדין".

"נו, אתם היהודים יודעים חשבון," רשף פרופסור הקטור. "לא פלא. כל הכסף אצלכם, בשעה שבגללכם אנשים מתים ברעב." בתנועת יד מזלזלת הוא הורה לי לחזור למקומי.

רציתי שהשיעור ייגמר כבר, אבל גם פחדתי לצאת להפסקה ולפגוש שוב את יורגוס ואת סטפן.

ידעתי שיציקו לי בגלל הטלאי — מגן דוד צהוב שמאותו יום כל יהודי היה חייב לענוד. כשבקי, אחותי הקטנה, שאלה מה זה, אימא סיפרה לה שאדם מיוחד הוא כמו כוכב שזוהר בלילה, וכדי שכולם יראו גם בשעות היום עד כמה הוא נפלא, עליו ללכת עם הקישוט הזה על הבגד, קרוב ללב. בקי שאלה אם גם לה יהיה כוכב כזה, ואימא ענתה, "בטח, כשימלאו לך חמש אתפור כוכבים גם על הבגדים שלך."

אבל אני מייד הבנתי שזה לא כוכב זוהר ולא אות הצטיינות. לא רציתי להסתובב עם סימן כזה. לשאר הילדים בבית הספר לא היה תפור טלאי צהוב לבגד.

גם על הבגדים שלה ושל אבא תפרה אימא את הטלאי. היא העמידה פנים כאילו זה כלום, כאילו זה לא נורא. כשניסיתי לשאול אם לא מביך אותה לענוד אות שמסמן שהיא יהודייה, פטרה אותי ב"אתה בדיוק כמו אבא שלך! למה שניכם צריכים לראות בזה השפלה?"

"אבל אני לא רוצה ללכת עם טלאי," מחיתי.

"זה עכשיו החוק, וזהו זה," פסקה.

בימים הבאים ניסיתי לחמוק משני הבריונים, אבל קריאות הלעג שלהם רדפו אחריי: "יהודון מטונף, אף של קרנף!"

לא סיפרתי להורים.

בחנתי בתשומת לב את האף שלי מול המראה. הגודל שלו לא היה חריג. די בסדר. קטן וישר. דווקא האוזניים היו בולטות וגדולות. ומעולם לא הייתי מטונף. לא הצלחתי להבין למה פתאום הם כל כך שונאים אותי.

יותר מכל דבר רציתי להיות מקובל ושיהיו לי הרבה חברים. רציתי להיות זה שתמיד קולע את הכדור לסל ותמיד נבחר ראשון כשמתחלקים לקבוצות לפני המשחק. אבל זה לא קרה. היו לי שני חברים טובים, יוסף ורסנו וז'קי חגואל, שהאבות שלהם התפללו בחגים עם אבא בבית הכנסת של הרב ברזילי. בדרך כלל בהפסקות שיחקנו יחד, וגם נפגשנו אחרי הלימודים.

חיפשתי את יוסף וז'קי, אבל הם לא הגיעו לבית הספר.

בוקר אחד, כשאנסטסיה, העוזרת שלנו, נכנסה לחדרי, הסיטה את הווילונות הכהים ונתנה לאור השמש להעיר אותו כמדי בוקר, הודעתי לה שכואבת לי הבטן. אימא הגיעה מייד, הניחה יד על מצחי, ואז רכנה אליי ולחשה, "אקי, אתה באמת חולה או שאתה רק רוצה להישאר בבית?"

נבוך אמרתי לה את האמת: "אני לא רוצה ללכת לבית הספר."

"בסדר," חייכה אימא, "לא יקרה כלום אם תיעדר יום אחד."

רווח לי שלא אצטרך לראות את יורגוס וסטפן, והתמתחתי בהנאה במיטה.

היום החופשי טמן בחובו שפע של דברים מעניינים שיכולתי לעשות. אהבתי להיות בבית, לקרוא ולהתבטל, ולא היה עונג גדול יותר מאשר לשכב במיטה, לכאורה חולה אך בעצם מרגיש נפלא. התחפרתי בשמיכות הרכות, טפחתי על הכרית והגבהתי אותה כדי שאוכל לקרוא בנוחות. מדי פעם נכנסה אנסטסיה לבדוק מה שלומי, הביאה לי כוס תה או צלוחית עם מאפה שזה עתה יצא מהתנור והדיף ריח טוב של מי ורדים, והפצירה בי לאכול ולשתות, תוך שהיא מחליקה על שערי בחיבה. עשיתי עצמי כמי שנעתר לבקשתה ללא רצון, אבל בעצם נהניתי לאכול ולשתות במיטה. כשאגדל, חשבתי, אני רוצה להיות כל כך עשיר עד שאוכל כל יום, כל היום, לשכב סתם מבלי לעשות כלום, רק לקרוא או לשקוע בהרהורים ושיגישו לי את הארוחות למיטה.

אבל למוחרת נאלצתי לשוב לבית הספר.

בימים הבאים המשיכו להציק לי. לא רק סטפן ויורגוס. עוד ילדים הצטרפו אליהם. באחת הפעמים עיניי פגשו את עיניו של קולין. הוא עמד והתבונן מהצד. קולין אף פעם לא הציק לי, אבל גם לא התערב לטובתי. אף אחד לא התערב. אם יוסף וז'קי היו פה, חשבתי, הם בוודאי היו באים לעזרתי.

ההפסקות הפכו לזמן השנוא עליי ביותר. כשהפעמון צלצל והילדים פרצו בריצה אל החצר, חמקתי במדרגות אל הקומה העליונה של בית הספר. היו שם חדרי לימוד ריקים ומחסן ספרים שבו התחבאתי עד שהגיע הזמן לחזור לכיתה. אבל אחד המורים תפס אותי שם, ובנזיפה שלח אותי לחצר.

ניסיתי להעמיד פני חולה פעמים נוספות, אבל ההורים ביטלו את תלונותיי. "נו, באמת. אין לך חום. אתה סתם מתפנק," צחקה אימא וזירזה אותי להתרחץ ולהתלבש.

"למה אתה לא רוצה ללכת לבית הספר?" שאל אבא, ולמרות שעיניו הטובות הביטו בי במבט רך, משכתי בכתפי. "לא בא לי," אמרתי.

לא סיפרתי לו על ההצקות. לא רציתי לצער אותו.

בוקר אחד, כשנכנסתי לחצר בית הספר, קידם אותי חיוכו הרע של יורגוס. "היהודון הגיע!" קרא, ומייד הצטרפו אליו עוד נערים והקיפו אותי במעגל. ניסיתי להתקדם לכיוון הבניין, אבל הם נעמדו כמו חומה וחסמו לי את הדרך.

"זוז!" אמרתי.

"למה? מה תעשה לי?"

"תן לי לעבור!" ניסיתי לפלס דרך בינו לבין סטפן.

"אתה דחפת אותי?" שאג יורגוס וניפח את חזהו. שוב ניסיתי להידחק וסטפן דחף אותי אחורה בעוצמה. צעדתי שני צעדים לאחור ואז הסתערתי בכל כוחי, נדחקתי ועברתי בין שניהם, לא לפני שיורגוס הנחית מכה חזקה על האוזן שלי. היא המשיכה לצלצל ולכאוב במשך כל השיעור הראשון.

לאחר השיעור, כשירדתי במדרגות, הרגשתי פתאום משהו בעורפי. כשנגעתי, הבנתי שמישהו ירק עליי. כבשתי את גל הבחילה שגאה בי ומיהרתי לשירותים לשטוף את עצמי.

די!!!

אני לא רוצה להיות פה. אני לא יכול לסבול את זה יותר, חשבתי. לו יוסף וז'קי היו בסביבה לא הייתי כל כך בודד אבל הם לא הגיעו ללימודים מאז הנהיגו את חובת הטלאי הצהוב. נשארתי היהודי היחיד בבית הספר. לבדי מול כולם.

נעלתי את עצמי בתא השירותים ובכיתי בשקט, הלוואי שתמותו! הלוואי שתמותו! קיללתי בלב.

כך זה היה מדי יום, ואפילו נעשה גרוע יותר.

יום אחד, בהפסקה, באו לקראתי יורגוס וסטפן. סטפן חשף את שיניו הסוסיות כשקרא אליי בהתגרות, "היי, יהודון, לאן אתה חושב שאתה הולך?" שניהם דחפו אותי עד שנפלתי ארצה. שכבתי על האדמה והם בעטו בי שוב ושוב. הילדים האחרים הקיפו אותנו במעגל ועודדו אותם. התקפלתי וניסיתי לסוכך על הפנים ועל הראש שלי. ברווח שבין הרגליים שלהם ראיתי את פרופסור הקטור — זה היה תורו להשגיח באותה הפסקה. הוא עמד שעוּן על הקיר ועישן סיגריה.

הפעמון צלצל והילדים החלו להתפזר. הרמתי את הראש מהקרקע והסתכלתי לכיוונו. הוא עמד שם, עדיין נשען על הקיר וחיוך ארסי על פניו. אחר כך זרק את הסיגריה שלו על הרצפה, מעך אותה בקצה הנעל, הסתובב ונכנס למבנה.

ספרתי את הדקות לסיום יום הלימודים. את הדרך הביתה עשיתי בהליכה מהירה, כמעט בריצה. בבית נשכבתי על המיטה. היד שלי, שספגה את רוב הבעיטות, כאבה כל כך, שבקושי הצלחתי להזיז אותה. לא היה לי כוח לקום. הייתי עייף. כל כך עייף.

בערב חזר אבא מהעבודה וצנח לתוך הכורסה. גם הוא נראה מותש. עם כניסתו נחפזה אנסטסיה, וכמו תמיד חלצה את נעליו והחליפה לו אותן בנעלי בית מצמר רך. אבא התרווח בכורסה ופרש את זרועותיו לקראתנו. בקי מיהרה לטפס על ברכיו ולהתרפק עליו. התקרבתי, ובראש מושפל אמרתי לו, "אני לא הולך יותר לבית הספר."

אבא התבונן בי ואז הרים בעדינות את סנטרי ובחן את החבּורה שהחלה להכחיל סביב עיניי, סובב את פניי וראה את השריטות על הלחי השנייה.

"איך קיבלת את ה'פנס' הזה?" שאל. התחלתי לענות, ופתאום הסיפור כולו פרץ ממני — הדחיפות, המכות, הלעג והיריקות.

"תראה לי את היד," ביקש. הושטתי לו את זרועי ואבא החליק עליה מעלה ומטה, מכופף בעדינות רבה את מרפקי. הוא נרגע מעט כשראה שאני יכול להזיז את כל האצבעות למרות הנפיחות והכאב.

"ואיפה היו המורים? אין השגחה בזמן ההפסקה?" שאל אבא.

סיפרתי על פרופסור הקטור, ואבא הקשיב לי בתשומת לב, קמטים עמקו במצחו.

"ומה עם יוסף וז'קי? הם לא באו לעזור לך?"

"לא. הם כבר מזמן לא מגיעים לבית הספר. אתמול אחר הצוהריים הלכתי לבית של ז'קי כי הוא הפסיד המון לימודים ורציתי לתת לו את דף התרגילים שחילק פרופסור הקטור, אבל התריסים היו מוגפים והשער נעול. המוכרת בחנות הטבק שליד הבית שלהם אמרה לי שהם נסעו."

"נסעו?" חזר אבא על דבריי, שקע לרגע במחשבות ואז התנער. "אנחנו לא יכולים למנוע מאחרים לחשוב מחשבות רעות ולהתנהג כך, אבל אנחנו לא חייבים להישאר לידם," אמר.

למוחרת אנסטסיה לא העירה אותי בשעה שבע, כפי שנהגה מדי בוקר, ומאותו יום לא חזרתי לבית הספר.

אל ביתנו החלה להגיע מורה פרטית, מדמואזל אנט, המורה לצרפתית, שגם לשמלתה היה תפור טלאי צהוב.