לאליהו ברוך יש חור בלב. כל מה שיש לו — משרד עורכי דין משגשג, אישה טובה, ילדים בריאים, מחותנים בעלי […]
פרק 1
כאשר בתי ליבּי הגיעה לגיל בת־מצווה, עשיתי את הדבר הנכון, האחראי והצודק:
סיפרתי לה שאני אוהב אישה אחרת, שאיננה אִמהּ, ושאני אוהב את האישה הזאת, נטשה שמה, יותר מאשר את האישה שהתחתנתי איתה. אבל שאני לא מתכוון לעזוב את אמה מסיבות שלא אפרט כעת, אך עיקרן בידיעה כי אם אעשה כך, אזי נשלם כולנו (נטשה, ליבי, אני) מחיר גבוה יותר מכפי שאשלם אם אמשיך לנהל חיים כפולים, כי החיים שלי הודבקו רסיס אחר רסיס כמו נורה שהוטחה אל הקיר, ושכל ניסיון להסיר ממנה חלק יוביל לריסוקה המוחלט.
את השיחה הזאת, על השתיקות הזהירות שחגו סביבה סחור־סחור, ניהלנו ליבי ואני על גדת ברֵכה מלאה במי קרח שזרמו מראש הר, בחצי האי פיליון שביוון, שחציו שקוע בים וחציו נאחז באירופה.
המים זרמו מפסגת הר ג'ורג' הקדוש, בין עצי זית ונדנדות מיותמות, אל כיור אבן ירקרק מאזוב, שבקדמתו התנוסס ראש ארי מאובן, שאל פיו הפעור תחב בעל האחוזה שבה התאכסנו, דמיטריוס שמו, צינור גומי תעשייתי כדי שהשלג המומס יתנחש עד הברכה שבה השתכשכו רגלינו היחפות בתוך רסיסי שמש.
על גדת הברכה בררתי את מילותי בקפידה, כמו שקדים קלופים מצלוחית סדוקה.
חששתי מאוד, למרות נוכחותה המרגיעה מעט של אהובתי נטשה במרפסת חדרה במלון "פלוטוס" שהיתמר מאחורינו, שליבי בתי תפרש את דברי כבגידה. בה, באחיה התאומים הזהים שהיו אז בני חמש ובסבתהּ, אמי, ילידת אזור זה של יוון, שציידה את נכדתה עוד לפני בואנו במיתולוגיה מופרכת על אודות הנסיבות שהפכו אותה ואת אבי לזוג, כדי למלא את החללים שנפערו בלבה כאשר קראה את מה שלא היתה צריכה לקרוא ("אני אוהבת אותך… דפנה XXX") בביפר הירקרק שלי שש שנים קודם לכן, בדירתנו שברחוב משמר הגבול שברמת אביב.
ועוד חששתי, בין גפנים רוטטות ודבורים חדות עוקץ, כי בגלל מה שאספר לה, תטעה בתי לחשוב את מה שחשבתי אני עד שפגשתי את אהובתי נטשה, שש שנים קודם לכן בספרייה העירונית של בת ים. לאמור, שאהבה וזוגיות לא יכולות לדור בכפיפה אחת. לכן אבות ואימהות צריכים לבחור אחת מהשתיים, כמו בין מזלג בשרי למזלג חלבי במגירת הסכו"ם של אמא בדירת ילדותי ברחוב סירקין שבבת ים, שאותה היה אבי מערבל בשבת בבוקר כמעין מרד בסדר שאמי ניסתה לכפות, כי "הוא ממהר" לעבודה, כדי "לוודא שהדלתות נעולות".
רציתי להסביר לליבי בבוקר ההוא, על גדת הברכה, בעודה מגישה לי לניפוח מזרן פלסטיק שהותיר בפי טעם זר, כי אבות ואימהות אוהבים מבוגרות ומבוגרים אחרים כל הזמן, לכן אין זה משנה אם האהבה שביניהם מקבלת ביטוי פיזי או לא, כי לב מייחל הוא לב מייחל, ומבט חטוף הוא מבט חטוף. כפי שגבעול הוא צמח מן הרגע שיצא מהאדמה גם לפני שהצמיח פרי או הפך לעץ שאפשר לתלות עליו נדנדות או לכרות אותו במהלומות גרזן כדי להדליק מדורה.
התכוונתי לטעון בפני ליבי, כשאני עטוף בחלוק מגבת לבן, פרוותי, במקום בגלימת בית המשפט המוכרת לה, על שוליה המתנפנפים, כי את האהבה, שלא כמו מים בצינור או אוויר במזרן ים, אי אפשר לכלוא בתוך כלי קיבול מצמצם. להפך: מעצם טבעה עליה לזרום בחופשיות כמו נהר, לבשם את האוויר כמו פרח, לזמזם ולפכפך ולנשב ולטפטף כמו כל מה שהקיף אותנו באחוזת האירוח של דמיטריוס בחצי האי פיליון.
זאת הסיבה שבחרתי את התפאורה הזאת כדי לשכך את השיחה ההיא. בהיותי סנגורה של האהבה באשר היא נמצאת, הצייד העיקש שלה כל אימת שהיא נעדרת.
כדי להגיע אל פיליון, עלינו על מטוס של חברת "אייר אגיאן" ואחר כך נסענו ארבע שעות ועשרים דקות בג'יפ וולוו אקס סי 90, שבדל סיגריה של מי ששכר אותו לפנינו חרך את מאפרתו העשויה פלסטיק והותיר בה צלקת קרה.
במטוס, במחלקת ה"אקונומי פלוס", כי הג'יפ שהזמנתי היה "קלאס אֵי", ולא רציתי לחנך את ליבי לראוותנות, ליבי ציירה כל הדרך במחברת ננעלת, שאת מנעולה שברה אחרי שמפתחו אבד לפתע, ימים ספורים לפני טיול בת־המצווה ההוא. בין דפיו ביצבצו הגלויות שגזרה מתוך הספר של "מישלן" על חצי האי פיליון שקניתי לה, ששוליהן התקמטו כי אמי צבטה אותן בין אצבע לאגודל בבית החולים "איכילוב" כאשר ביקרנו אותה שם בפנימית א', שלושה ימים קודם לכן, על פי בקשתה של ליבי, שרצתה להתחקות אחר צעדי הילדה שהותירה סבתא לאורך החופים החוליים שמתוכם נבטה, כמו ירקות ערוגת בית ילדותי בבת ים, ששום דבר ראוי למאכל לא צמח בה.
מתחתינו, בעודנו במטוס ליוון, ביצבצו איי יבשה זעירים, שהזכירו דבשות של מפלצת ימית נסתרת. ליבי סילקה שערות פוני דוקרניות מעיניה ואמרה שהאיים האלה נראים לה כמו "צבים קטנים, כאילו". או־אז ליטפתי את סנטרה, שהוא סנטרי כפי שהיה בגיל שתים־עשרה, ואמרתי שלא רחוק מאיפה שנהיה, בכפר ארג'יוס ג'ורג'יוס, שוכן, כך עידכנה אותי שחף מזכירתי, בית חולים לצבי ים "שנוכל לבקר בו אם יהיה לנו זמן, ליבּ".
"למה צבי ים," היא שאלה, "צריכים בתי חולים?" ואני הסברתי שלפעמים הם נסחפים בזרמים תת־קרקעיים אל איים שהם לא רוצים להימצא בהם, ובהתחלה זה לא נורא כי יש להם די מזון ודי מים וזה עדיף בעיניהם מאשר להיסחף בים בלא כיוון או מטרה, אבל הזמן עובר, גופם משתנה כמו הים שסביבם, ואז מתעורר בהם רצון לחזור אל הים כדי לשחזר את מסלול חייהם שנגדע כאשר היו חלשים מדי. רק ש"לא כולם מצליחים בזה, ליבּ, ומי שלא מצליח גומר בבית חולים".
ליבי נאנחה אז עמוקות לנוכח המסע הצפוי לכמה מהצבים המתבגרים, חרדה לצימאונם ולתשישות שריריהם. היא נשכה את שפתה התחתונה, שהיא שפתי, כמו שסנטרה סנטרי, ואמרה, "שיואו, אבא, אני לא מאמינה איזה כיף הולך להיות לנו." על כך השבתי, "גם אני לא מאמין." ואז הישראלים שבמטוס, במחלקת התיירות, החלו למחוא כפיים בפליאה על כך שהמטוס לא נחטף או התפוצץ, אלא צבט בגלגליו את מסלול הנחיתה של נמל התעופה על שם אלפתריוס וניזלוס.
ארבע ורבע שעות אחר כך כבר ישבנו על גדת ברכת מי ההרים באחוזת האירוח של דמיטריוס. כפות רגלינו הלכו והאדימו בתוך המים המנצנצים, ואני פרשתי את כף ידה של בתי על ידי שלי, כמו מפית נייר של טיסות שנותרה מקופלת זמן רב מדי, והקפצתי אותה על ידי כמו מטבע שעומד להיות משולשל לאנשהו, ואז אמרתי לה ש"אני מת" על הבית הזה ששחף, מנהלת לשכתי, מצאה לנו.
"גם אני מתה עליו," אמרה ליבי.
"שימי לב," אמרתי, "שעל הקירות פה מטפסים אותם פרחים שאמא שתלה בבית, אבל איכשהו… פה זה יוצא יותר יפה."
"זה כי בארץ יש יותר מדי שמש, ככה סבתא אומרת."
"אין כזה דבר יותר מדי שמש," אמרתי. "זה רק עניין של התאמת השורשים לאדמה. האדמה בארץ מדברית, בעוד שכאן מגדלים דברים כבר שנים, ולכן הם יודעים איך. וגם השורשים יודעים."
"אבא."
"כן, ליב."
"היית רוצה, כאילו, להישאר פה לתמיד?"
"אולי."
"כאילו מה, בלי להגיד לאמא לבוא לפה?"
"לא יודע, לא חשבתי על זה ככה. את?"
אז הגיע תורה להקפיץ את ידה בידי. כאילו היתה אבן מכבידה והולכת. "גם אני," היא אמרה. "מעדיפה את איך שהפרחים גדלים כאן, כאילו. וגם אותך איך שאתה פה, אם להגיד לך את האמת."
"איך אני פה, ליב?"
"לא יודעת," היא אמרה, עם עיניים במים, עם מים בעיניים, עם רגליים שקועות במי קרח שנעו מעלה־מטה כאילו רגליה של ליבי דיוושו, שבורות, באופניים נעלמים. "יותר כאילו, לא יודעת, איתי. במקום כל הזמן במקום אחר שאני לא נמצאת בו."
שאלתי אותה אז למה היא חושבת שאני מרגיש ככה בארץ.
"כי אמא מעצבנת אותך," היא אמרה.
"למה את חושבת ככה, ליב?"
"כי גם אותי כאילו, היא כל הזמן מעצבנת… כי היא כל הזמן אומרת מה מותר לעשות ומה אסור, וגם ברור לך, כאילו, שבחיים היא לא היתה יושבת איתנו ככה בסבבה, עם הרגליים בתוך הברכה, סתם בשביל לדבר על החיים. וגם אם כן, אז כל עשר דקות היא היתה אומרת לי להימרח כי העור שלי לבן מדי… בניגוד לעור שלך שבשנייה נהיה חום, ונראה לי שאצל כל היוונים זה ככה."
"ככה איך?"
"אתה יודע, נו," היא אמרה, צחקה את צחוקי, הסיטה קווצת שיער שהוא שערי מאחורי אוזנה שהיא אוזני, ואז אפה התקמט ונמשיה שהם נמשי ריקדו מעט כמו חול על נייר, אפר במאפרה.
"שהם כאילו גם לבנים וגם שחורים כאילו, תלוי כמה שמש יש… ושהכול איזי אצלם, עובדה שהחדר שלנו עדיין לא מוכן… כאילו, האמת היא שברגיל גם אתה היית מתעצבן מדבר כזה. אבל אתה רגוע כאילו כי פה הכול מסתדר בזמן שבבית… וואו. כל יום זה מלחמה."
לאורך לֶחייה, שהיא לחיי, זחלה אז טיפת מי הרים כמו טל במורד עלה גפן, או תולעת, ואני חששתי שאולי אמרתי יותר מדי, או שאמרתי את זה מוקדם מדי, או שהייתי צריך לבחור את לונדון במקום יוון, שבה הרשיתי לעצמי לאהוב לראשונה, שבע שנים אחרי נישואי ושש שנים אחרי לידתה של ליבי.
מחטי האורן צפו מצד אחד של הברכה אל צדה השני, כמו גונדולות זעירות או סיכות שבורות, ואז ציץ מושחז של שיער שחור נוצץ השתרבב לתוך זכוכית עיניה החומות־ירוקות שהן עיני, עד כדי כך שכמעט כאב לי, וכשהיא שלחה אצבע להסיט אותו, הוא נכרך מעט סביב אצבעה. כמו שידה היתה נכרכת סביב אצבעי כשהיתה תינוקת. בדירה שעברנו אליה אחרי נישואי, ברחוב משמר הגבול ברמת אביב. שבה הכול קרה מהר מדי: החוזה נחתם והכסף התקבל והחשבון נפתח. הקירות נצבעו בלבן וענפי במבוק גדועים ננעצו ברצפת הלובי לשם קישוט, הברגים נקדחו מסביב למסגרת מעלית הברזל, ותמונות המשפחה נתלו לאורך המסדרון המחבר את כניסת הבית לחדרים, ושעון הקיר התנ"כי של בנק הפועלים שרעמי מחוגיו (תיק־תיק־תיק) היו פס הקול שליווה את ילדותי במשך ארבע־עשרה שנים, ולימים גם את ילדותה של ליבי, כי אמי העניקה לי את השעון הזה כדי "שתהיה לך מזכרת" מהבית שבו גדלתי.
ולפתע זיכרוני שיגר אותי אל דירת ילדותי בבת ים, שאיננה קיימת עוד.
רגלי בנות השש, שמונה, עשר, שהן רגליה של ליבי, רק שרוטות יותר, השתלשלו לפתע מן המרפסת הכלובית, ארבע בלטות של עשרים על עשרים, תוך הטלת צללים בצורת סוליית סנדלַי על גגה של תחנת האוטובוס קו 142 מתחת.
משם שוגרתי, מכוח זיכרון צפיפותה של המרפסת ההיא, אל ביתנו המרווח ברחוב קהילת פוזנא פינת קהילת קיוב שבתל ברוך בואכם נאות אפקה: 415 מ"ר בטאבו שמתוכם 324 מ"ר בנויים עם אופציה לפרצלציה. לא כולל חניה שהוסבה לחצר אנגלית ועוד חצי מטר של חומת בטון, כדי שהילדים לא ירוצו לכביש, או ליתר דיוק, אל תוך האיקס שצבעתי בצבע לבן ביציאה מהחניה המקורה של ג'יפ האאודי השחור מטאלי. כדי שבעלי המכוניות הקטנות, האדומות והצהובות והירוקות, קלופות הגג, של תושבי השכונה המקורית, לא יחסמו לי את היציאה בליווי פתק רפה מתחת לווישרים עבים.
ואז זיכרוני הושיב אותי לרגע במרפסת דירתנו הישנה ברמת אביב, שבה גרנו לפני שהתרחבנו עד כדי מידותיו של הבית בקהילת פוזנא. שם נהגה ליבי לתלות בי עיניים מייחלות בנות שש עד שמונה, שאני ראיתי באישוניהן את מה שרצתה לראות במקום מה שהתחולל בין הוריה מול עיניה מדי ערב. היא רצתה לראות את מה שכל ילד רוצה, את מה שרציתי לראות גם אני כילד, לאמור את גרסת הדיסני של יחסי הורים וילדים: האב הוא מיקי מאוס והאם היא מטאטא, או להפך. אבא שר במקלחת שמימיה מיץ דובדבנים בזמן שאמא מטגנת ביצים כשעל כתפה סנאי ארוך זנב או תוכי שתום עין היודע לצווח בדיחות. ואז אבא מחליק למטה מן הקומה העליונה לאורך מעקה הברזל האדום אגב שריקה וקימוטי אף ליצניים, אוחז מטרייה פעורה, ואחר כך כולם אוכלים יחד פנקייקים בצורת לב עם קצפת בצורת עננים וכולם ממלאים את הבית בצחוק פעמוני אוטו גלידה ואחרי פינוי הכלים מהשולחן כולם רוקדים במעגל, ההורים והבת, ואז יושבים לראות את "צ'יטי צ'יטי בנג בנג", או "במבי", או "פנטזיה". ואז ליבי מתיישבת בקפיצה בין אמא לאבא ומניחה רגל יחפה אחת, שעל ציפורניה לק בצבע בזוקה מתקלף, עלי ורגל יחפה שנייה עליה. אנחנו מסתכלים עליה, על הבת שלנו, יציר כפינו המשותף, וקורצים זה לזה, ואחרי שהיא נרדמת, אבא מרים אותה בזרועותיו והעולם צונח לפתע בעוד אבא מניח אותה על המיטה ומלטף את פניה, ולמחרת בבוקר, בזמן שאבא קורא עיתון ואמא זורעת מסטיקים בעציץ, אחד מהם יגיד, "עוד מעט תהיה לך אחות."
כל זה לא קרה באף אחד מהבתים שגרתי בהם, מן הכלוב ועד הווילה.
שעל כן ביקשתי לספר לבתי כאשר מלאו לה י"ב את האמת, לפני שתשמע מאמה או ממישהו אחר, למשל, מאליעזר לניאדו, בעלה של האישה שאבי אהב, בשבתות בגופו וביניהן במחשבותיו, שמן הסתם יספר לה דבר שקר ציני, מזיק, רעיל על היעדרה של האהבה מהעולם או על עלותה הבלתי כדאית. כנקמה בה ובי על כך שהוא ביזבז את חייו על אישה שאהבה אחר.
ביקשתי להסביר לליבי, כנציגם של הנאהבים באמת, שאביה עדיין אוהב, עדיין נאהב, גם אם לא את או על ידי האישה שהוא נשוי לה כרגע. ושגם היא תאהב יום אחד, גם אם הוריה עדיין לא לימדו אותה איך ומתי ואת מי ואת מי לא.
ליבי, על גדת הברכה בפיליון, הפרידה את אצבעות רגליה אלה מאלה במים כאילו כדי לגדול קצת. כדי להפר את השתיקה שהפכה סמיכה בינינו לפתע, נוזלית, היא שאלה, "אתה אוהב מישהי אחרת יותר מאמא?"
"כן," אמרתי.
"את נטשה?"
"כן."
"היא כאן?"
"כאן איפה?"
"כאן ביוון, אבא. כאן במלון הזה."
"עוד לא. אבל היא בדרך."
המזרן הצהוב שקנינו בדרך מנמל התעופה הלם אז בלי קול בדופן השיש של הברכה.
צמרות העצים רישרשו כשרוח פתאומית, שעלתה מן הגיא והסיטה דבור ממסלול מעופו המקורי, הטילה אותו אל תוך הגיא בניגוד לתוכניתו. ליבי גירדה את גשר אפה שהוא אפי, אספה בלשונה שהיא לשוני טיפת מי הרים, ולפתע החליקה אל המים, והאוויר התמלא ברסיסי מי הרים, ואני נשאתי את ראשי אל נטשה אהובתי שעמדה במרפסת מלון "פלוטוס", שעונה על מעקה עשוי ברזל מסולסל, וברכיה, שנגלו לפתע מתחת לחצאיתה שהתנפנפה כווילון, נדמו בעיני לתפוחים.
אין עדיין תגובות